ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
- ספריה
- שם מרדכי
- בבא מציעא - פרק ראשון
" - מה להצד השוה שבהן - שכן לא הוחזק כפרן, תאמר בעדים שכן הוחזק כפרן! - ובעדים מי הוחזק כפרן? והאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה - כשר לעדות, בפיקדון - פסול לעדות."
ממסקנת הסוגיה משמע, ששבועת רבי חייא קיימת רק בכופר בהלוואה ובאו עדים שהוא חייב במקצתה. אולם אם הנתבע כפר בפקדון ובאו עדים על מקצת הפקדון - הוא פסול לשבועה; וממילא נפרך הלימוד - ואי אפשר להשביע אותו על תביעת שאר הפקדון.
אולם בסוגיה בבבא מציעא דף ה' ע"א משמע שדין רבי חייא קיים גם בכופר במקצת הפקדון:
"ההוא רעיא דהוו מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי, יומא חד מסרו ליה בלא סהדי, לסוף אמר להו: לא היו דברים מעולם. אתו סהדי אסהידו ביה דאכל תרתי מינייהו. אמר רבי זירא: אם איתא לדרבי חייא קמייתא - משתבע אשארא. - אמר ליה אביי: אם איתא משתבע? והא גזלן הוא! - אמר ליה: שכנגדו קאמינא.
התוספות בד"ה 'אי איתא' הקשו על כך ותירצו:
"... ושמא יש לומר אחרי שלמד שיש שבועה בהעדאת עדים במלוה, מעתה אין לחלק בין מלוה לפקדון."
הסוגיה לעיל נקטה שרבי חייא למד את דין השבועה - רק ממקרים שהכופר בטענות התובע לא הוחזק "כפרן"; וסוגיית "ההוא רעיא" נראית כחולקת על הסוגיה ההיא. התוספות תירצו תרוץ דחוק, והם עצמם התקשו בתרוץ זה ואמרוהו בלשון "שמא". נראה, שהרמב"ם סבור שהסוגיות אכן חלוקות, וכדלקמן.
"חשוד", ו"נחשב לחשוד"
סוגית "ההוא רעיא" מאריכה ומדגישה שדרכם של המפקידים היתה שלא לסמוך על הרועה, וכל יום הם היו מקפידים למסור לו רק בעדים. הסוגיה נזקקה לכך כדי ללמדנו - שיש ריעותא גדולה בטענת הבעלים, שגם באותו יום הם מסרו לו חיות לשמור. לפיכך כל האמוראים מודים 1 , שאם הרועה היה טוען שבאותו יום הוא קנה את החיות מן הבעלים, הוא היה נאמן ואע"פ שהוא אומן (רועה) וראו אותן בידו. 2
נמצא, שבאותו יום לא היה כוח בעדות העדים כדי לחייבו בשני החיות שהוא אכל; ורק מפני שהרועה טען מתחילה - "לא היו דברים מעולם", ובאו עדים והכחישוהו; הוא חויב לשלם. ונמצא, ש"ההוא רעיא" לא היה "חשוד" ממש. אלא שמתוך דבריו הוא התחייב, שאם יבואו עדים ויכחישוהו - הוא מוכן להיות " נחשב לחשוד". ומאחר שאינו "חשוד" ממש, הקל-וחומר לא נפרך.
אולם נראה שרב אידי בר אבין אינו מסכים לחלוקה בין "חשוד" ממש - לבין "נחשב לחשוד"; וכדלקמן.
סוגיות שאינן מחלקות בין "חשוד" לבין "נחשב לחשוד"
גם במקרה רגיל - שאין בו ריעותא. אין הכרח גמור שאדם שכפר בפיקדון ובאו עדים שהפקדון היה בידיו בשעה שהוא כפר - הוא גזלן. תיתכן אפשרות שהנפקד קנה את הפקדון מיד המפקיד, והוא אינו גזלן שפסול לשבועה. אולם מפשטות דברי רב אידי בר אבין משמע שהוא אינו חושש לכך. לשיטתו, נפקד שטען "לא היו דברים מעולם" - הסכים להיות "נחשב לחשוד" אם הוא יוכחש. ולשיטתו גם "נחשב לחשוד" הוא פסול לשבועה.
כמה סוגיות בתלמוד קבלו את דברי רב אידי בר אבין כדבר פשוט; וכן הוא בסוגיה בבבא קמא דף ק"ה ע"ב 3 :
"... אמר רב ששת: הכופר בפקדון, נעשה עליו גזלן וחייב באונסין , ... מתיב רמי בר חמא: ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד? אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון, ואפילו שבועת שוא; ואם איתא, בכפירה הוא דאיפסיל ליה! אמרי: הכא במאי עסקינן - דקאי באגם, דלאו כפירה הוא, דסבר: אשתמיטנא ליה אדאזילנא ומייתינא ליה; תדע, דאמר רב אידי בר אבין : הכופר במלוה כשר לעדות, בפקדון - פסול לעדות ."
רב ששת אמר, שמי שכפר בפקדון, ולאחר מכן באו עדים והעידו נגדו - נחשב ל"גזלן" והוא חייב באונסי החפץ שהוא כפר בו. רמי בר חמא חלק עליו והיה סבור שמעשה הכפירה אינו הופך אותו לגזלן. רמי בר חמא הוכיח את שיטתו מכך - שהמשנה פוסלת את הכופר בפקדון רק כשנשבע עליו לשקר. ואילו לפי דברי רב ששת, די בכך שהעידו עליו שהוא כפר כדי להופכו לגזלן, וממילא גזלן פסול לשבועה.
הסוגיה תירצה שחייבים לומר שהמשנה מדברת כשבשעת הכפירה החפץ לא היה בידי הנפקד, והוא לא התכוון לגזול אותו בכפירה. במשנה מדובר שהבהמה ברחה לאגם והנפקד כפר רק כדי להרוויח זמן עד שימצא אותה; ולכן הוא חייב רק על בגלל שנשבע לשקר. המשנה הוכיחה שזהו הסבר הגיוני שהרי רב אידי בר אבין מחלק באופן הזה.
אולם לכאורה אפשר היה לומר שרב ששת אינו מסכים כלל ועיקר עם קושיית רמי בר חמא - וממילא הוא לא נזקק לתרץ את דבריו לפי שיטת רב אידי בר אבין. אפשר לומר שרב ששת מחלק בין "חיוב באונסין" לבין "פסול כללי לשבועה".
אין הכרח גמור שאדם שכפר בפיקדון ובאו עדים שהפקדון היה בידיו בשעה שהוא כפר - הוא גזלן. "חיוב באונסים" הוא חיוב ממוני מוגדר בערך של החפץ, ומי שהסכים להיות "נחשב לגזלן" מסוגל להתחייב ב"חיוב ממוני" כזה - למרות שאינו חייב בו באמת. אולם "פסול כללי לשבועה" מתפשט הרבה מעבר למקרה של הפקדון. ומכיוון שהאפשרות שהנפקד קנה את הפקדון לא נשללה באופן מוחלט, לפיכך הוא לא הופך להיות "פסול כללי לשבועה".
ניתן היה לומר, שרב ששת סבור שנפקד שטען "לא היו דברים מעולם" התחייב להיות "נחשב לגזלן" אם הוא יוכחש. ומכיוון שזו התחייבות ממונית הוא "חייב באונסים". אולם אין בכוח התחייבותו לפסול אותו "פסול כללי לשבועה" - ולפיכך המשנה שאמרה שרק מי שנשבע לשקר נפסל לשבועה היא מדוייקת!!
סיוע להבדל בין "נחשב לגזלן" לבין "גזלן אמיתי" לענין "פסול שבועה", ניתן למצוא מתוך המשך סוגיית "ההוא רעיא".
סוגיית "ההוא רעיא" ופסול הכופר בפקדון
הסוגיה הקשתה בהמשך מדוע אביי פסל את הרועה מדין "גזלן" והרי אפשר היה לפסול אותו מדין אחר - "ותיפוק ליה דהוה ליה רועה". המפרשים התקשו במה עדיף הפסול מטעם "רועה" - על פני פסול "גזלן" שאביי אמר. ברם, לפי מה שהתבאר קיים הבדל גדול. כאשר אביי פסל אותו מדין "גזלן" הוא לא התכוון ל"פסול כללי לשבועה", שהרי יתכן שהרועה קנה את הפקדון מאת המפקיד. אביי התכוון ל"פסול פרטי".
הרועה שטען "לא היו דברים מעולם" הסכים להיות "נחשב לגזלן"; וההתחייבות הזו כוללת "פסול פרטי לשבועה" וכמו כן "פסול כללי לשבועה". "הפסול הפרטי" הוא לגבי המקרה הפרטי שטענו שהפקידו אצלו חמישה חיות. הרועה מסוגל להתחייב חיוב ממוני קצוב; והסוגיה סבורה שהוא מסוגל גם להתחייב להיות "נחשב לפסול לשבועה" - לגביהן. אולם הוא לא מסוגל להתחייב חיוב בלתי מוגדר להיות "פסול כללי לשבועה" לגבי כל שאר התביעות שבעולם.
הסוגיה ידעה שאביי, שפסל את הרועה מדין "גזלן", לא התכוון לפסול כללי - אלא לפסול פרטי; דווקא לגבי חמש החיות שהפקידו בידו. ולכן היא שאלה מדוע הוא לא פסל אותו פסול חזק יותר, שהרי הוא "רועה" - שצריך להיות "פסול כללי לשבועה" לגבי כל השבועות שבעולם.
סוגיית "ההוא רעיא" ומחלקת הרי"ף ורב שרירא גאון
וזו לשון הטור חו"מ סימן פ"ז ס' מ"ג:
"כתב רב אלפס בתשובה, נשבע היסת ואח"כ הודה מעצמו במקצת - הוי ליה חשוד ופרע מאי דאודי, ושכנגדו הוא נשבע על השאר ונוטל. ותמהו על דבריו איך יחשד ע"פ עצמו. ורב שרירא גאון כתב כי אודי מדעתיה אם דרך תשובה הודה שמתחרט על מה שנשבע לשקר, נפטר מהשאר; ואם הודה שלא על דרך תשובה, נשבע על השאר - שאינו נפסל לשבועה ע"פ עצמו" :
לפי מה שהתבאר לפני כן, ניתן לומר שהרי"ף דייק את שיטתו מתוך סוגיית "ההוא רעיא". הרועה לא היה "גזלן" אמיתי שנפסל לכל השבועות, אלא שהוא התחייב מתוך דבריו, שאם הוא יוכחש הוא יהיה "נחשב לגזלן" לגבי השאר. הרי"ף למד משם שגם כאשר הוא "מודה ממש" שהוא נשבע לשקר, הוא "נחשב לחשוד" - לגבי אותו המקרה! ולפיכך "שכנגדו ישבע על השאר ונוטל".
נראה, שרב שרירא מסכים עם הרי"ף ביחס להבנתו בסוגיית "ההוא רעיא". אולם הוא סבור ששיטתו של אביי שה"רועה" התחייב להיות "נחשב לחשוד", ולכן הוא נפסל לשבועה - נתונה במחלוקת.
בסוגיה הסמוכה מבואר שקיימת מחלוקת בין אביי לרבי יוחנן ביחס ל"חשוד על השבועה". הרי"ף פסק שם כאביי . לפי הבנת הרי"ף, אביי סבור שאין משביעים "חשוד על הממון" מפני שיש לחוש לזלזול שבועה בצבור. ומאחר שהצבור מחשיב ל"חשוד על הממון" גם את מי שנמצא "כופר" מתוך דבריו - אין למסור לו שבועה; ולכן ישבע שכנגדו וכדו'.
אביי לשיטתו, ולכן הוא פסק שהרועה שהפך לחשוד מתוך דבריו - פסול לשבועה; ושכנגדו יישבע על השאר. אולם רב שרירא והרמב"ם פסקו כשיטת רבי יוחנן, שאין לחוש לזלזול שבועה בצבור; ולכן ישבע גם מי שהודה מעצמו שהוא חשוד, וגם מי שהודה מתוך דבריו.
הרמב"ם ופסול הכופר בפקדון
הרמב"ם מסכים שהכופר בפקדון נהיה גזלן, ובתור גזלן הוא צריך להיות פסול לשבועה ולעדות; וכן מבואר בספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רמ"ח:
"והמצוה הרמ"ח היא שהזהירנו שלא לכחש החובות שנתחייבנו בהם והפקדונות אשר הופקדו אצלנו והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) לא תכחשו. והתבאר שבממון הכתוב מדבר. ולשון ספרא (ריש פרש' ב') לפי שנאמר וכחש בה ונשבע על שקר למדנו עונש אזהרה מנין תלמוד לומר לא תכחשו. וכבר ידעת (ב"ק קה: קו. וש"נ) שהכופר בפקדון פסול לעדות, ואע"פ שלא נשבע, לעברו על אמרו ית' לא תכחשו. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ג"כ במקומות במסכת שבועות (לג ב - לד ב, ופ"ה - ח):"
אולם הרמב"ם סבור שכדי שהכופר בפקדון יהפוך ל"פסול לעדות ולשבועה", צריך שהעדים יעידו שלא זזה ידם מתוך ידו של הנפקד, ולפיכך ברור שהוא לא קנה את הפקדון מהמפקיד, אלא שהוא גזלן. כך משמע מהאופן שהרמב"ם פוסק ביד החזקה.
הרמב"ם הביא את דינו של רב ששת - כלשונו, וזו לשון הרמב"ם בהלכות גזלה פרק ג' הלכה י"ד:
"הכופר בפקדון בבית דין אם היה ברשותו בעת שכפר נעשה עליו גזלן וחייב באונסיו ."
אולם את דין רב אידי בר אבין - שבנוסף לכך הוא גם פסול לשבועה ועדות; הרמב"ם לא הביא כלשונו. וזו לשון הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פרק ב' הלכה ג':
"אין אדם נעשה חשוד - עַד שיבואו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה. אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה, אע"פ שחוששין לו ואין ראוי לעשותו עֵד בתחלה, אם נתחייב שבועה משביעין אותו; שהרי אומרים לו אם אמת אתה אומר השבע ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להשבע באמת, ואם שקר אתה אומר הודה לבעל דינך, אבל הנחשד בעדים אין אנו מאמינים אותו שישבע."
נראה, שהרמב"ם לא הביא את דין רב אידי בר אבין כלשונו; מפני שהוא סבור שגם אם הפקדון היה בחצר הנפקד בעת שהוא כפר - הוא לא נפסל לשבועה. לשיטת הרמב"ם, הנפקד נפסל לשבועה - רק אם העדים יודעים שהנפקד לא קנה בינתיים את הפקדון.
פסיקת הטור והשו"ע
פסיקת הטור והשו"ע טעונה ברור.
בטור חו"מ סימן צ"ב נפסק - "הכופר בפקדון הוי חשוד אף ע"פ שלא נשבע וכגון שיש עדים שראוהו בידו בשעה שכפר הא לאו הכי לא". ואלו בשו"ע חו"מ סימן פ"ז סעיף כ"ח נפסק - "נשבע היסת, ואח"כ הודה מעצמו במקצת, אם דרך תשובה הודה, שמתחרט על מה שנשבע לשקר, נפטר מהשאר, ואם הודה שלא על דרך תשובה, אינו נפסל לשבועה על פי עצמו ."
נמצא שהטור והשו"ע סבורים שאדם אינו יכול לפסול את עצמו לשבועה. אולם מאידך, הכופר בפקדון שנמצא בידו פסול לשבועה, ואע"פ שיתכן ולמעשה קנה את הפקדון; ולא נפסל אלא מתוך דבריו.
וקשה, מכיוון שהעדאת העדים בנויה על הודאת פיו שהיתה בטענת להד"ם, הרי שהוא פסל את עצמו? ומה ההבדל בין דין זה לדין "הודה שלא על דרך תשובה"?
ונראה שהטור והשו"ע סבורים, שטענת "קניתי את הפקדון" אינה שכיחה כלל וכלל.
גם הרמב"ם מודה, שאם ראינו שאדם נטל בכוח חפץ מיד חברו, אין אנו יודעים בוודאות שלפנינו מעשה גזילה; שהרי יתכן והשני גזל ממנו את החפץ לפני-כן, וכעת הוא עושה דין לעצמו. אלא שהתורה דנה לפי המצוי; - ומאחר ורוב מקרי החטיפות נעשים ע"י גזלנים, ולא ע"י עושי-דין לעצמם; - אם שני עדים ראו אדם שחטף מחברו, הם מעידים על כך ופוסלים אותו.
הטור והשו"ע נקטו, שרק במיעוט המקרים הנפקד קונה את הפקדון מאת המפקיד; ולפיכך אם העדים ראו את הפקדון בידו בשעה שכפר, ניתן לפוסלו. ולפיכך, הם פסקו את שיטת רב אידי בר אבין. ומאידך, הרמב"ם אינו מביא את דברי רב אידי - ומכאן שהוא הכריע ששיטתו נדחתה.
^ 1 האפשרות שסתם אדם (שאינו אומן) שהפקידו אצלו בעדים, יהיה "נאמן" לטעון אחר כך שהוא קנה את הפקדון מיד הבעלים - תלויה במחלוקת רבה ואביי בסוגיה בבבא בתרא דף מ"ה. רבה היה סבור ש"המפקיד אצל חבירו בעדים - צריך להחזיר לו בעדים"; ואילו אביי סבור שהוא נאמן לומר שהוא החזיר למפקיד ואפילו שאין לו עדים על כך. נטיית הסוגיה בבבא בתרא שם היא לפסוק כאביי ולומר שגם רבה הודה לו. אולם בגרסאות המדוייקות ברי"ף מבואר שנטיית הרי"ף לפסוק כדעתו הראשונה של רבה. נראה, שמחלוקת רבה ואביי תהיה גם בטענת "קניתי מהמפקיד"; לרבה הוא לא נאמן לטעון "קניתי מהמפקיד" בלא עדים, ואילו לאביי הוא "נאמן". אולם גם לרי"ף שהוא "לא נאמן", אין זה אומר שהדבר לא התרחש במציאות. ולכן במקום שיש ריעותא בטענת הבעלים - אפילו אומן נאמן.
^ 2 וכפי שהתבאר לעיל במאמר "הסוגיות החלוקות ברבי חייא קמייתא"
^ 3 ובשבועות דף מ' ע"ב
^ 2 וכפי שהתבאר לעיל במאמר "הסוגיות החלוקות ברבי חייא קמייתא"
^ 3 ובשבועות דף מ' ע"ב

מה המשמעות הנחת תפילין?

הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל

איך לקשור את הסכך?

הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת

זמן הדלקת נרות חנוכה

לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל

למה תוקעים בשופר בראש השנה?

איך לומדים גמרא?

כשר קצר ולעניין!

שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?

אנחנו קודש למענך
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

מאמר שלישי המשך עבודת החסיד
מאמר שלישי המשך סיכום פסקאה י"א
השיעור עוסק בתפיסתו של ספר הכוזרי אודות החשיבות המכרעת של השבת והמועדים בשמירה על קיומו וייחודו של עם ישראל לאורך שנות הגלות. בנוסף, השיעור מנתח את דמות "החסיד" המקפיד על קיום המצוות האלוהיות (העל-שכליות), ומשלב דיון וסיפורים מרתקים אודות מהותם ומקורם של חלומות.

מלחמת "חרבות הברזל" סולם יעקב בקיבוץ כרם שלום
השיעור עוסק בחזון היהודי של חיבור בין העולם הרוחני והגשמי, רעיון עמוק המשתקף דרך סולם יעקב וסודם של הכרובים בזמן חורבן בית המקדש. חזון אידיאלי זה בא לידי ביטוי מעשי בסיפורו מעורר ההשראה של קיבוץ כרם שלום, שהפך מקהילה חילונית מובהקת בקצה הארץ לסמל של אחדות, אמונה וחיים משותפים בין חילונים לדתיים.

אורות התשובה - הרב הראל כהן דור מסובך
אורות התשובה פרק ו פסקה ד'
הרב מלמד אותנו שהשיקוע בגסות החיים החומריים הוא השורש לפגמים המוסריים הטבעיים, והוא זה שמביא לנטיה מהמוסר האלוקי ומרידה במצוות ה'. אך כיוון שזה לא הטבע שלנו אלא זו מחלה- זה לא יתמיד, "התשובה היא תמיד מוכרחת לבוא ולהתגלות".

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו סמכות, אחריות ומשפט התורה
הקשר ההכרחי בין סמכות לאחריות במערכות המדינה, לצד בירור הזהות העמוק שמביאה עמה המלחמה הנוכחית לעם ישראל. השבת סמכות הדיון בדיני ממונות לבתי הדין הרבניים מהווה הזדמנות היסטורית לחשוף את הציבור הרחב לצדק, ליושר וליעילות של משפט התורה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו מעמד בתי הדין בדיני ממונות
הרב מנתח את השלכות החוק החדש המשיב לבתי הדין הרבניים את הסמכות לדון בדיני ממונות כבוררים, ומשווה את מעמדם הרשמי לזה של בתי הדין הפרטיים. דרך בחינת מושגים הלכתיים ומשפטיים כגון "בית דין קבוע" ויכולת האכיפה של פסקי הדין, מוסבר כיצד פניית הציבור לבתי הדין השונים היא הדרך האמיתית להצמחת משפט התורה בישראל מלמטה למעלה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו אחריות הדיינים ודין אמת לאמיתו
השיעור עוסק באחריותם הכבדה של הדיינים ובתפקידם להשכין את השכינה בישראל על ידי פסיקת "דין אמת לאמיתו". הרב מדגיש כי על פסיקת ההלכה להתאים למציאות המשתנה ולהתיישב עם השכל הישר והסברה, בפרט בתחום דיני הממונות. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו דיני בוררות ומעמד בתי הדין
השיעור עוסק בדיני בוררות ובסוגיית "זה בורר לו אחד" (זבל"א), תוך בחינת ההבדל ההלכתי בין פנייה לבורר מוסכם לבין התדיינות בפני בית דין קבוע. המרצה מציג את שיטותיהם של גדולי הפוסקים בנושא, ומדגיש את מעמדם הייחודי של בתי הדין הרבניים הממלכתיים כבתי דין קבועים המייצגים את כלל הציבור. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת סמכות בתי הדין לממונות
השיעור עוסק במאבק ההיסטורי והמשפטי להשבת סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות כבוררים מוסכמים, תוך סקירת פסקי דין ותהליכי חקיקה מרכזיים בהיסטוריה של מדינת ישראל. הרב מדגיש את תפקידו הקריטי של בית המדרש בפיתוח משפט התורה והתאמתו למציאות המודרנית, לצד קריאה לציבור הרחב לבחור להתדיין על פי דין תורה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת דיני ממונות לבתי הדין
בשיעור זה עומד הרב על חשיבותו המכרעת של משפט התורה לזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ומתאר את המאמצים ההיסטוריים להקמת בתי דין לדיני ממונות בארץ ובתפוצות. בהמשך לכך, הרב קורא לנציגי הציבור לפעול להענקת סמכות ותוקף חוקי עצמאי לבתי דין אלו, במטרה להנגיש את משפט התורה לכלל הציבור ולחזק את מעמדו העצמאי במדינה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו תפקידם של בתי הדין בתיקון המציאות
לימוד דיני ממונות אינו נועד רק לפתרון סכסוכים אקראיים בקודש, אלא מהווה כלי מהותי להדרכת הכלל ולתיקון החברה. תפקידו של בית הדין הרבני הוא ליזום ולפעול בשיתוף עם המחוקקים לתיקון המציאות מראש, ובכך להביא לחברה מתוקנת וערכית יותר המונעת מחלוקות. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת משפט התורה: מאבק של אמת מול שקר
במהלך שיעורו, מציג חה"כ שמחה רוטמן את מאחורי הקלעים של הליכי החקיקה להשבת סמכויות בתי הדין הרבניים, תוך חשיפת הפער בין הטיעונים המשפטיים הרשמיים לבין המניעים האמיתיים שעמדו מאחורי פסק הדין ששלל סמכויות אלו. בדבריו הוא מדגיש את החשיבות ההיסטורית והערכית של חיזוק משפט התורה במדינת ישראל כחלק מתהליך שיבת המשפט העברי למקומו הראוי. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.

יסודות התורה והאמונה חזרת עשרת השבטים והשותפות עם הציונות החילונית
בהמשך וכהשלמה לשיעורים הקודמים על משיח בן יוסף וסגולת ישראל בא השיעור הנוכחי. בהמשך להבנה שמשיח בן יוסף הוא מנהיגם של עשרת השבטים עסקנו גם בסוגיית חזרתם לעתיד לבוא. וכמו כן, בהמשך ובדומה לדברינו על משיח בן יוסף גם בדברינו על חזרת עשרת השבטים הבחנו בין העניינים העיקריים לבין הדקדוקים המשניים שבסוגייה. עוד עסקנו בקשיים שהיו בשותפות עם הציונות החילונית, וביארנו את דרכם של רבותינו שהדריכו להשתתף עימהם מתוך הכרעותיהם בסוגיית נקיטת היוזמה המעשית לקידום הגאולה בידינו, ובסוגיות מהות סגולת ישראל והיחס לכופרים מישראל בדורותינו.

מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן השגות רוח הקודש
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ז'
השיעור עומד על הפער שבין השגות החול המפוצלות, המפעילות את כוחות האדם (כמו שכל, רגש ודמיון) בנפרד, לבין השגות הקודש – המאחדות את כלל הכוחות לחוויה רוחנית שלמה שנובעת ממקור אלוקי עליון. לאור הבדל זה מסביר הדובר כי בימי "בין המצרים", האבלות העמוקה על חורבן המקדש היא למעשה על אובדן אותה מדרגת תפיסה רוחנית ואחדותית, שרק מתוך הבנת חסרונה נוכל באמת להצטער ולשאוף לתיקון.

כללי מלאכות האם מותר ליהנות מאיסור שבת בשוגג או במזיד?
הלכה למעשה
האם מותר לנו ליהנות ממאכל שבושל בשבת באיסור? מה הדין אם פתחנו את המקרר בשוגג והדלקנו את האור או המאוורר, והאם יש הבדל בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן? בשיעור זה צולל הרב משה בר ציון לתוך סוגיית "הנאה ממעשה שבת" במסכת חולין (טו ע"א), ומבאר את מחלוקות התנאים (רבי מאיר ורבי יהודה) והראשונים שנפסקו להלכה. במהלך השיעור נלמד: מהו זמן צאת הכוכבים המדויק ומדוע חשיבות תלמוד התורה ברבים משפיעה על קביעת זמני התפילות? ההבדל ההלכתי בדין מעשה שבת בין שוגג למזיד לדעת השולחן ערוך והגר"א. מהן שלוש הגדרות השונות ל"שוגג" בהלכה וכיצד הן מיושמות בחיי היום-יום? מעשה שבת במחלוקת הפוסקים (כמו חימום מרק לח שהצטנן) והאם ספק דרבנן לקולא במעשה שבת?

הלכות שלושת השבועות מדריך הלכתי לתשעת הימים: כל מה שמותר ואסור לעשות
הלכה למעשה
בשיעור זה, הרב משה בר ציון עושה סדר בהלכות תשעת הימים הלכה למעשה, ומסביר את היסוד הרוחני של האבלות על חורבן בית המקדש ואת הגבולות ההלכתיים שבין הרווחה לבין צורך הכרחי. בין הנושאים בשיעור: מהו היסוד של האבלות ואיך הרצון שלנו בונה את ירושלים? מיעוט משא ומתן וקניות (מתי מותר לקנות דירה, רכב או מכשירי חשמל?). הלכות בנייה ושיפוצים בתשעת הימים (קבלן יהודי לעומת נוכרי). דיני בשר ויין בסעודות מצווה ובחיי היום-יום. הלכות כיבוס ובגדים מכובסים (איך מכינים בגדים ללבישה?). הלכות רחיצה ומקלחות במזג האוויר החם בארץ.

מטות מקום היחיד בתוך כלל ישראל
השיעור עוסק במעבר מעבודת הכלל לעבודת הפרט, דרך התבוננות בכוח הדיבור והרגש האישי הבאים לידי ביטוי בהלכות נדרים. בהמשך, מתוך בקשת בני גד וראובן בפרשת מסעי, מודגש כיצד הייחודיות של כל שבט ועדה משתלבת יחד לכדי פסיפס שלם הבונה את אחדות האומה האמיתית.

אורות ישראל ותחייתו השאיפה הפנימית להתעלות
פסקה ל"ב
הנשמה הפנימית והטהורה של האדם הפרטי, של עם ישראל ושל הבריאה כולה, אשר זועקת ומשתוקקת ללא הרף לצאת מהצמצום אל עבר שלמות, גאולה ותיקון. בנוסף, מוסבר כי כל התנועות והמאבקים בעולם נובעים למעשה מאותו רצון עמוק לאחדות, בניגוד לתפיסת המינות השטחית שמבקשת לנתק את הקדושה מתוך החיים הגשמיים.

נדרים התרת חכם והפרת בעל
השיעור עוסק בהבדל היסודי בהלכות נדרים בין התרת חכם, שעוקר את הנדר מעיקרו (למפרע), לבין הפרת בעל, שחותכת ומבטלת אותו מכאן ולהבא. דרך ניתוח שיטת הרמב"ם, התוספות ומפרשים נוספים, השיעור מנתח את ההשלכות המעשיות של הבדל זה, כגון שאלת החיוב במלקות או הבאת קורבן חטאת.

לנתיבות ישראל התחלת הגאולה בעיני גדולי ישראל
לנתיבות ישראל א' , מאמר נ"א
הרב מביא את עמדותיהם של רבנים בולטים, כדוגמת הרב קלישר, הרב גוטמכר והגאון מווילנא, ביחס למצוות יישוב ארץ ישראל והשאלה האם חזרת העם לארצו מהווה את "אתחלתא דגאולה". בנוסף, נידונות ההשקפות השונות סביב היחס לתנועה הציונית, והמעבר מציפייה פסיבית לעשייה מעשית הכוללת קניית אדמות ובניין הארץ.

מידות הראי"ה זיכוך האמונה ושבירת הקליפות
אמונה י"ג - י"ז
השיעור עוסק בכך שהאמונה האמיתית חייבת להתפתח בהתמדה ולהשתחרר מתפיסות ילדותיות, דמיוניות ושגויות המכונות "קליפות". תהליך הזיכוך הזה מתרחש לעיתים דווקא באמצעות תופעת הכפירה, שתפקידה ההכרחי הוא לנפץ את האמונות המעוותות הללו ולאפשר לאור האלוהי הטהור והבוגר להתגלות מחדש.







