ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

פרקים א' - ז'

שידוכים

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק א - הקב"ה יושב ומזווג זיווגים
מסכת החיים
הרב יהודה חיון
1 - הריון
2 - מצוות מילה
3 - כשם שנכנס לברית
טען עוד
זיווגים - מאת ה'
מסופר על סולטן ישמעאלי מעיר אסטנבול, שאמר פעם להרב הראשי שבמדינתו, הנה אתם היהודים אומרים שהקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים, ואין ביכולת בשר ודם לעשות כן, אולם סבור אני שיש ביכולת בשר ודם לזווג זיווגים ואף אני אוכל לעשות כן.
אמר לו הרב: אם חושב אתה שתוכל לזווג, בבקשה תעשה זאת, אבל מבטיחך אני שלא תצליח בכך. לאחר מספר ימים פגש הסולטן בבחורה רווקה ונאה ונתן מכתב בידה ואמר לה שתמסור את המכתב לאחד משריו אשר הוא רווק, והוא יתן לה בתמורה מאה זוזים. והסולטן כתב במכתב לשר שהוא מצווה עליו לשאת לאשה את האשה שתמסור לו את המכתב, וכן שישלם לה מאה זוזים.
והנה כשהלכה הבחורה לביתו של השר, פגשה בדרכה אשה זקנה ועניה, אשר ביקשה מהבחורה נדבה כדי לקנות מיני מאכל להשביע עצמה. נכמרו רחמיה על הזקנה ונתנה לה את המכתב, ואמרה לה שתיגש לבית השר פלוני והוא יתן לה תמורת המכתב סך של מאה זוזים.
שמחה הזקנה על הצעה זו, ניגשה אל השר ונתנה לו את המכתב. פתח השר את המכתב, ובו היה כתוב שהשולטן מצווה עליו לשאת את מוסרת המכתב לאשה.
עשה השר כמצות הסולטן ונשא אותה לאשה.
לאחר זמן מועט עשה הסולטן מסיבה והזמין את כל שריו, ועל השלחן היו מיני מתיקה שונים. והנה השר, מיודענו, לקח מהשלחן עוגיה רכה והכניסה לכיס בגדו.
התפלא הסולטן על זאת ושאל אותו מדוע מניח אתה בכיסך מאכל זה?
ענה לו השר: יש לי אשה זקנה ואין לה שיניים, לכן אני לוקח עוגיה רכה בשבילה... התפלא הסולטן: והרי אשתך בחורה צעירה? אמר לו השר: אדוני הסולטן, עשיתי ככל אשר ציויתני, ונשאתי לאשה את אותה זקנה אשר בידה שלחת לי את המכתב...
בירר הסולטן את הענין והבין את אשר עשתה אותה בחורה, ואז מיד ניגש להרב הראשי ואמר לו: משה אמת ותורתו אמת, רק הקדוש ברוך הוא יכול לזווג זיווגים.
מי הבעל הבית האמיתי
בשיחה בישיבת גרודנא באשדוד, הזכיר מרן הגרא"מ שך זצ"ל את דברי המדרש (בבראשית רבה סח, ד), שמטרונה אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא מה עושה הקדוש ברוך הוא מיום בריאת העולם ועד עתה. אמר לה: יושב ומזווג זווגים. אמרה שאף היא יכולה לעשות כן. נטלה אלף עבדים והעמידתם כנגד אלף שפחות, ואמרה: פלוני ישא את פלונית ופלונית תשא את פלוני.
למחרת התיצבו לפניה, זה מוחו פצוע, זה עינו עקורה וזה רגלו שבורה. אמרה להם: מה לכם? זה אמר איני רוצה לזו, וזו אמרה איני רוצה לזה. שלחה לרבי יוסי בר חלפתא: אין אלוק כאלוקיכם, אמת היא תורתכם, נאה ומשובחת.
וביאר מרן, שאותה מטרונה חשבה לשמוע שהקדוש ברוך הוא מקיים שמים וארץ ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם כרצונו. היא הבינה שהקדוש ברוך הוא בעל הבית בעולם. אבל חשבה, שהיא בעלת הבית בביתה. וזה היה מקור טעותה, שלא ידעה שאלמלא הקדוש ברוך הוא - אף בית לא היה מחזיק מעמד!

"ריבונו של עולם - אתה נצחת!"
מרן הגרי"ז הלוי מבריסק זצ"ל סח למרן הגרא"מ שך זצ"ל, שכאשר שקד זקנו מרן ה'בית הלוי' זצ"ל על תלמודו בוולוז'ין, חיפש דודו זקנו מרן הגאון רבי איצלה זצ"ל שידוך הגון עבורו, והיה דוחה הצעה אחר הצעה כי לא היתה לפי רוממות דרגתו של העילוי החשוב.
בא טוחן אחד ישירות אל ה'בית הלוי', והציע לו את בתו של האופה. אמר ה'בית הלוי': איך אוכל להחליט, והרי "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראינה"! אמר הטוחן: "תעבור היום בשעה פלונית ליד ביתה, ותראינה בעד החלון".
הסכים ה'בית הלוי'.
ואותה נערה נמוכת קומה היתה, וכפופה. מה עשה הטוחן? העמידה על שרפרף מתחת לחלון, נתן בידה מערוך, והורה לה לרדד בצק. הואיל ורדדה את הבצק לא ניכרה כפיפות קומתה, ובעומדה על השרפרף נראתה גבוהה. עבר ה'בית הלוי', העיף מבט, ואמר בהערכה: "זי איז דאך א בעל-הבית'טע", הרי היא אשת חיל - והשידוך קם ונהיה! כשמוע רבי איצלה, שדחה את כל ההצעות עד כה, במי נשתדך העילוי של ישיבת וולוז'ין - טפח בידו על השולחן וקרא: "מזל טוב! רבונו של עולם - אתה נצחת!"

מי היתה רעייתו של הגר"ח מבריסק
מסופר על הגאון רבי יוסף דב מבריסק זצ"ל, בעל "בית הלוי", שהיה מרבה בנסיעות והיה מתאכסן בדרכו אצל אנשים קבועים. פעם אחת בהיותו בדרך, בא לאחד הבתים הללו שבהם נהג להתאכסן, והנה ילדה קטנה שהיתה בבית נבהלה מבואו ופרצה בבכי.
כשראה רבי יוסף דב שהילדה נבהלה כל כך מבואו, פנה אליה בדברי רוגע ופיוס: אין לך מה לפחד, את תזכי ועוד תינשאי לחתן תלמיד חכם...
עברו שנים ורבי חיים בנו של רבי יוסף דב, גדל ובגר והגיע לפרקו. כיון שכך, יצאה אמו הרבנית לדרך לחפש שידוך עבור בנה, אבל בדיוק באותו זמן שבו היתה הרבנית במסעה, באה האם של אותה ילדה לרבי יוסף דב ואמרה לו: כבוד הרב זוכר שבא אלי פעם ובתי הקטנה התייפחה בבכי, והרב הבטיח לה שבשכר זה תזכה לבעל תלמיד חכם גדול. עכשיו הלא בנו של הרב, ר' חיים, הגיע לפרקו, וגם בתי גדלה והגיעה לפרקה, ואני סבורה שזה התלמיד חכם המתאים לשידוך עבורה...
רבי יוסף דב לא אמר הרבה אלא בזה הלשון: "טוב יהא כך", ומיד שיגר מברק לרבנית שתחזור מהר הבית, וכאשר חזרה ערכו את ה"תנאים", והיא זו שהיתה רעייתו הרבנית של רבי חיים מבריסק...

זיווג דרך פתקה
כה סיפר הגר"י זילברשטיין: בחור הגון וטוב, תושב ארה"ב, התקשה מאד למצוא את זיווגו. הוא הגיע לארץ ישראל כדי להפיל תחנונים במקומות הקדושים.
באחד הימים הגיע גם לציונו של האדמו"ר רבי אהרן מבעלז זצ"ל בהר המנוחות. רוח סערה העיפה את כובעו והוא רץ להרימו, אך יחד עם הכובע התעופפו להן גם כמה פתקאות של יהודים שבאו להפיל שיח ותחינה לפני בורא עולם ליד הציון הקדוש.
הבחור החליט להרים את אחד הפתקים שנפל ליד הכובע ולהחזירו לציון. מבלי משים הזדקרו לנגד עיניו המילים, שניכתבו בלב נירגש, ובהן נאמר: "אני פלונית, בת פלונית, מעיר פלונית, מחפשת את זיווגי הנכון. השי"ת, אנא הזמן זיווגי לפני". הוריו של הבחור החליטו להתקשר להורי הבת ובסייעתא דשמיא נגמרו הענינים בסימן טוב ובמזל טוב.

"זהו הזיווג שהועידו לו מן השמים"...
בישיבת חברון היה בחור יתום מאביו ומאמו, וכשהגיע לפרקו הציעו לו שידוך.
נפגש עם הבחורה כמה פעמים, אך לא ידע מה להחליט. באין לו הורים שיוכל להוועץ בהם, ביקש מהאברך שהציע לו את השידוך, שיסע עבורו על ה"חזון איש" לשאול בעצתו כיצד יעשה.
נסע האברך ל"חזון איש" וסיפר לו את המעשה, ותשובתו היתה: אם הבחור לא יודע, מה יכול אני להגיד.
אמר האברך: זאת אומרת שלא יגש לשידוך? השיב ה"חזון איש": לא צריך לדייק במלים שלי כמו ברש"י ותוספות...אני לא אמרתי לא, רק אמרתי שאינני יודע מה להגיד.
האברך לא רצה להרפות, ואז אמר בהדגשה יתירה: הבחור הוא יתום מאב ואם והוא רוצה לדעת תשובה. למשמע הדבר, עצם ה"חזון איש" את עיניו לכמה דקות, וניתן היה לחוש אצלו ממש התפשטות הגשמיות, ואחר פקח את עיניו ואמר: לך אמור לו שזהו זיווג מן השמים, ועליו לגמור את השידוך.
הוסיף האברך וטען: הוא כבר פגש את הבחורה שלש פעמים ואיננו יכול להחליט - מה איפוא עליו לעשות? ענה ה"חזון איש": תאמר לו שיפגוש אותה עוד פעם ועוד פעם, עד שירגיש שהיא מיועדת לו.

..."כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך"
בספר "שאל אביך ויגדך" (עמודים: רלו, רלז) מספר הגה"צ רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון את סיפור השידוך שבין רבי הלל מהורדנא עם בתו של הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל.
וזה הסיפור: "רבי הלל זה, בהיותו בחור, נמנה עם טובי הלומדים בישיבתו של רבי חיים, והיה יתום מאביו. יום אחד באה אמו לבקרו בישיבה ונכנסה לרבנית של הגר"ח לביקור נימוסין. שמע רבי חיים על כך ושח לרבנית: הנה, לאשה הרבנית, האלמנה הזו, יש בן בישיבה, והוא בחור טוב ומעולה ביותר, ומתאים מאוד לשידוך עבור הבת שלנו, לכן כדאי אולי שתיקח עימה דברים בעניין ותציע לה את השידוך. עשתה הרבנית כמצוות רבי חיים ושוחחה עם האלמנה על כך, אלא שזו אמרה בוודאות ובתקיפות שאינה מסכימה...
"אחרי זה נפרדה האלמנה מן הרבנית ויצאה מוולוז'ין לדרכה חזרה לביתה בעגלה.
והנה, באמצע הדרך קרתה תקלה לעגלה, שנשבר אחד הגלגלים. כל הנוסעים נצטוו לרדת מן העגלה עד שתיקנו את הגלגל. לאחר עוד כברת-דרך - שוב תקלה: נשבר ציר מן העגלה, ושוב ירדו ותיקנו, ולאחר שיצאו עוד פעם לדרך - גם תקלה שלישית אירעה: אחד מן הסוסים מת לפתע.
"הבינה מיד האלמנה - כבסיפורו של יונה הנביא - ואמרה: 'בשלי הרעה הזאת'.
לא היססה ופנתה מיד חזרה לוולוז'ין, הלכה אל רבי חיים ובאה לביתו של הגר"ח, דפקה על השולחן והכריזה ושאלה: וכי בכוח אתם רוצים לקחת? השיב לה רבי חיים: לא, באמת לא, סעו נא לחיים ולשלום. יצאה שוב האלמנה לדרכה, והפעם עברה הנסיעה בשלום בלא כל תקלה.
"עבר איזה זמן, והרבנית של רבי חיים נצרכה לעשות איזו נסיעה לעיר אחרת, והיתה זו העיר בה התגוררה אותה אלמנה, הרבנית אמו של רבי הלל. אמר לה רבי חיים בטרם נסיעתה: אם את כבר נוסעת לאותה עיר, סורי נא לבית האלמנה והציעי לה שנית את השידוך. הפעם היא בודאי תסכים, ואני נותן לך כוח הרשאה לסכם את כל העניין...
"תמהה הרבנית ואמרה לרבי חיים: אינני מבינה, הלא בעצמך ראית שאין היא מסכימה, מה טעם לחשוב שעתה כן תסכים?
"השיב לה רבי חיים בקול החלטי: לא, פשוט עתה בעיני שהיא תיאות לדבר.
"שאלה הרבנית: זו מנין לך?
"השיב לה רבי חיים: הלא חז"ל אומרים (אבות ב, ד): 'בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך'. בפעם ההיא, כשהיא באה לפני ואמרה לי בתמיהה: 'וכי בכוח אתם רוצים', עניתי לה: 'באמת לא', כי מפני שהיא כל-כך התעקשה - ראיתי בזה סימן שרצון-שמים הוא שזה לא יהיה, שהרי אחרת היא לא היתה מתעקשת כל-כך, ואם רצון-שמים הוא שזה לא יהיה - הגעתי למסקנה שזהו מה שנאמר: 'בטל רצונך מפני רצונו', ולכן אמרתי לה שאני באמת לא רוצה לקחת אותו בכוח, כי אם הרבש"ע לא רוצה - גם אני לא רוצה.
"אבל אחרי זה חשבתי, אם אני ביטלתי את רצוני כפי שזה היה באמת, אולי מה שהיא לא רצתה שזה לא יהיה, אין זה רצון-שמים אלא רצונה-שלה, ואם זה רצונה - כי אז היא בודאי כבר תסכים עכשיו, שכן יתקיים בי: 'כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך', כי אני הרי כן רוצה, וזה בוודאי יהיה...
"וכך אמנם היה, שהשידוך נעשה ורבי הלל נעשה לחתנו של רבי חיים...".

פרק ב - קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף

כשהאדם חושב שהבחירה תלויה בו...
"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף" (סוטה ב, א; מועד קטן יח, ב).
יש מפרשים, כי ההדגשה היא על קשה "זיווגו של אדם". כאשר האדם סבור שהבחירה והעיתוי תלויים בו, בהחלטתו ובמידת השתדלותו ופעילותו - אז הדבר נראה לו קשה ביותר, כי אין עצה ותבונה נגד ה', וצריך להכניע עצמו ורצונותיו ולתת להשגחה להנחות אותו בדרך אמת.

דחיפת הרכבת לא תעזור
"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף"
פעם הגיעה לאזני רבינו ה"חפץ חיים" שמועה לא טובה, על אודות אחד מתלמידי ישיבתו, אשר נכבדות מדובר בו, והענין מתנהל בכבדות, כי עדיין המדוברת מסרבת. חבריו לספסל הישיבה סברו לתומם שזקנו המגודל גורם לעיכוב, ועל כן יעצוהו שיגלח את שיער זקנו בסם מיוחד המיועד לכך, כפי שרגילים היו לעשות בני ישיבה אחרים.
הזמין החפץ חיים את הבחור אליו, והתחיל לדבר עמו מעניני שידוכים. אמר לו: משל למה הדבר דומה, לקטר של רכבת הגורר עמו מאה קרונות טעונות משא כבד, והקטר עובד במלוא הקיטור ומתקדם באיטיות מרוב כובד המשא.
היה שם 'פיקח' אחד שרצה להחיש ולזרז את מהירות הרכבת, והתחיל לדחוף בשתי ידיו את הקרון האחרון, מתוך כוונה לסייע למכונת הקיטור המושכת את כל הקרונות...
ליגלגו עליו כל הנוכחים, וכי מה כוחך גדול לעומת מכונת הקיטור העובדת בכל כוחה. הרי אתה לעומתה הוא בבחינת כח היתוש מול כח השור.
כן הענין בעניני שידוכים. אמנם מכריזים למעלה ארבעים יום קודם יצירת הוולד, ואף על פי כן קשה הענין כ"קריעת ים סוף", וכביכול הקב"ה בעצמו מזווג זיווגים. והנה פתאום מתגנבת מחשבה במוחו של אדם 'לעזור' להשי"ת בענין זה.
סבור האדם שעל ידי שיעביר זקנו, ימצא חן בעיני המדוברת. הרי הוא ממש כאותו 'חכם' שדחף בכל כוחו את הרכבת כדי לסייע לה להתקדם...

עצתו של ה"חפץ חיים"
סיפר רבי שלמה בלוך, תלמיד ה"חפץ חיים", כי קיבל פעם מכתב מחברו שלמד בישיבת נובהרדוק, בבקשה ממנו שיכנס לרבינו החפץ חיים ויפרוש בפניו את שאלתו ובקשתו: היות והוא בחור בן עשרים ושש, וזקנו מגודל מאוד, ועל ידי זה הוא נראה מבוגר מכפי גילו, והנה קיבל מכתב מאביו, שגוזר עליו בגזירת 'כיבוד אב', להתגלח. מה דינו, האם מחויב הוא לשמוע בזה לאביו?
נכנס רבי שלמה בלוך אל הח"ח ושטח בפניו את הדברים. ראשית כל, התעניין הח"ח ושאל: "ער איז א נארמאלער" ]האם השואל מיושב בדעתו[. וכאשר נענה בחיוב, התחיל החפץ חיים להתאונן: "אזעלכא שווערע קייטן א טאטא לייגט אויף א קינד"
]כאלה אזיקים כבדים אבא מניח על בן[.
הוסיף הח"ח ואמר: להלכה איני יכול לענות, תשאל את הגר"ח מבריסק. אולם עצה אני אתן לך: חברך יכתוב אל אביו כדברים האלה: הרי כל כוונתך היא כדי שאני ישיג שידוך טוב בנקל. הנה אני מעוניין שיהיה השידוך באחת שרוצה בחור עם זקן, ואם אגלח כבר לא אוכל להשיג השידוך שאני רוצה...
סופו של דבר, שעצת הח"ח עלתה יפה. לא חלף זמן רב עד שהשיג הבחור שידוך כרצונו, ולאחר חתונתו נתמנה לרב באחת העיירות.

כל אחד והקשיים שלו
"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף"
יש מבארים על פי מה שפירשו חז"ל (ערכין טו ובתוס'), שבני ישראל לא עברו את ים סוף מן השפה האחת לשפה השניה, אלא עברו בתוכו כבחצי עיגול, שנכנסו במקום אחד, והלכו בו כמין קשת, וחזרו ויצאו באותה שפה.
לפי זה יוצא שאורך זמן הליכת השבטים בים לא היתה שווה, שכן דרך הליכת החיצוניים שבחצי העיגול לצד הים, היתה ארוכה יותר, מאלו שהלכו בצד הפנימי של חצי העיגול לצד היבשה.
וזה איפוא הדמיון בין זיווגו של אדם לקריעת ים סוף, לפי שגם בענין מציאת הזיווג, אינו דומה אורך ההליכה והקושי של אדם אחד לשני. יש שצריכים לעשות דרך ארוכה עד שעוברים ומגיעים לגמר הטוב, ויש שהלכיתם קצרה, כל אחד לפי מה שצריך לתקן לפי שורש נשמתו, ומה שנגזר עליו, אך כולם עוברים לבסוף.

הישועה מגיעה מכיוון בלתי צפוי
"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף"
כאשר עמדו ישראל על שפת הים, המצרים מאחוריהם, המדבר לצידם, והים לפניהם, חשבו אז על אפשרויות סבירות שונות של הצלה, שפרעה ישוב לאחוריו, או שלא יפגע בהם, או שילכו דרך המדבר וכדומה.
איש לא העלה על דעתו אפשרות הצלה רחוקה ובלתי צפויה של קריעת הים לשנים.
ענין מיוחד זה מצוי גם בזיווגו של אדם, בעת שהוא עומד במהלך הענינים ומתפלל, הריהו חושב על אפשרויות שונות של הצעות וישועות, אך תמיד באה הישועה מכיוון בלתי צפוי, באופן שלא עלה על דעתו כלל.

בשידוכים זוכים לראות השגחה פרטית
מקובל לומר שבתקופה שבה מתעסק אדם בשידוכי בניו ובנותיו, גם אדם פשוט שאין לו מושגים של ממש באמונה ובבטחון זוכה לראות את ההשגחה הפרטית של הבורא-עולם המלווה כל אדם ואדם עלי אדמות.
רמז לדבר מצינו בחז"ל שערכו השוואה בין קריעת ים סוף וזיווגו של אדם, ואמרו שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, ועל קריעת ים סוף נאמר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, והמושג 'שפחה' פירושו אדם פשוט...

מצב קבוע ולא מצב חולף
"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף"
כל דבר שבעולם שמחלקים אותו לשנים, ישאר חצי בצד זה וחצי בצד שני, חוץ מן המים וכל דבר נוזלי שאם מחלקים אותו לשנים, מיד ישובו שני החצאים ויתחברו יחד.
ולפי זה, הנס שהיה בקריעת ים סוף הוא שהקדוש ברוך הוא ביטל את טבע המים וכל צד נשאר במקומו, כמו שנאמר: "נצבו כמו נד נוזלים", וכך בזיווגו של האדם צריך כל אחד מבני הזוג לשבור את הטבעים שלו כדי להצליח לבנות בית נאמן בישראל, כיון שבית שנבנה על ויתורים (וכמובן על ויתורים גשמיים ולא על ויתורים רוחניים), יש סיכוי שהבית הזה יהיה נכון וקיים, וישרו בו אהבה אמיתית ושלוה ושמחה.
בסגנון שונה: אם נתבונן במציאות של קריעת הים, נראה שבאמת אין לך דבר קל ורך יותר בעולם לחצייה מאשר מים, שהם קלים מאד, וכל הקושי אינו בחצייה אלא בהחזקת המים במצב זה, שישארו כמו נד נוזלים.
וזה הרמז לחתן, שהרבותא בבנין הבית על אדני התורה והקדושה אינו רק בכוונות הראשונות, ב"מי יעלה בהר ה'", אלא ב"מי יקום במקום קדשו", ביציבות ובעקביות ובהחזקת מצב זה בהמשך, בחיים היום יומיים.

אחד מרויח ואחד מפסיד
"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף"
שאלה ידועה ומפורסמת היא: כיצד יתכן לומר שזיווגו של אדם קשה "כקריעת ים סוף", הרי בפני הקדוש ברוך הוא אין קיים שום קושי, ואף קריעת ים סוף לא היתה כרוכה במאמץ כל שהוא אצל הבורא יתברך, וכיצד אפשר לומר שזיווג וקריעת ים סוף "קשים"?
תירוצים רבים נאמרו על קושיה זו. יש לציין, שכבר ה"זוהר" הקשה קושיה זו ותירץ, שהקושי בקריעת ים סוף היה בכך, שמידת הרחמים ומידת הדין נחלקו זה עם זה. לפי מידת הדין אף ישראל היו צריכים לטבוע בים, שהרי "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", אולם, מידת הרחמים הגנה על עם ישראל והם ניצלו, אם כן, גם זיווגו של אדם, לעיתים טוב לאחד ורע לזולתו, ומידת הדין והרחמים מתגוששים זה עם זה.
על פי זה מיישב הזוהר את דברי חז"ל, ש"קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף". שהרי בפרנסה לעיתים מזומנות האחד מרויח ורעהו מפסיד, ומידת הדין ומידת הרחמים סותרים זה את זה, כמו בקריעת ים סוף, ועל כן הדבר קשה.

פרק ג - בעתו ובזמנו
ישועת ה' כהרף עין
בפרשת אליעזר מצאנו פעמים רבות לשון ריצה ומהירות: "וירץ העבד", "ותמהר ותער", "ותרץ הנערה".
בנוקטה לשונות אלו באה התורה ללמדנו, כי למרות שלפעמים יש עכובים רבים במהלך מציאות הזווג, וכל הענין מתנהל בכבדות, אך ברגע שמגיע הזווג או הרגע הנכון, נעלמים כל המכשולים, עד שכל המהלכים שבדרך כלל נמשכים זמן רב, מתקצרים ומזורזים ובמהרה מגיע לגמר הטוב, שזה בחינת "קפיצת הדרך".
כיוצא בזה כתב ה"ספורנו" על הפסוק שנאמר ביוסף: "ויריצהו מן הבור" (בראשית מא) - "כדרך כל תשועת ה' שנעשית כמו רגע, כאמרו: 'כי קרבה ישועתי לבוא' וכו', וכן אמר לעשות לעתיד כאמרו: 'ופתאום יבוא אל היכלו האדון'".
וכפי שהיה ה"חפץ חיים" דורש ואומר: שתים עשרה שנה נמק יוסף בבור תחתיות, וציפה לישועה. כיון שהגיע הרגע, מיד - 'ויריצהו'.
וכן כל ענין מציאת זווג לאדם, מרמז על יציאה מבית האסורים, וכמו שדרשו חז"ל את הפסוק (תהלים סח): "אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות", שנסוב על עניני זווגים (סוטה ב.).

"הקרה נא לפני היום"
הגרי"ז מבריסק מבאר את ענין המרוצה שמוצאים בפרשת אליעזר: "וירץ העבד", "ותמהר", "ותרץ הנערה", ולפיו, כל זה היה כדי למלאות בשלימות את תפילתו ובקשתו של אליעזר: "הקרה נא לפני היום".
וכיון שכל אותו מעשה היה "לעת ערב לעת צאת השואבות" (כד יא), כלומר סמוך לרדת היום, לכן, כדי שתפלתו תתמלא היום כבקשתו, היה צריך למהר ולהזדרז.

בת פלוני לפלוני בשעה פלונית
מעשה בזוג שבא למחרת הנישואין אל הגרי"ז מבריסק מלא חרדה. זאת מאחר שבשעה שעמד החתן לקדש את הכלה, נפלה טבעת הנישואין ארצה, ודאגתם בליבם, שמא רמז יש בזה שזיווגם לא יעלה יפה.
נתחייך ר' וועלוועל ואמר: לא כן הדבר, אלא בשעה שה"בת קול" מכרזת בת פלוני לפלוני, היא מכרזת גם כן "בשעה פלונית", ומכיון שטרם הגיעה השעה המדוייקת... נפלה הטבעת.

פרק ד - בת פלוני לפלוני

הכנה לפגישות
הדריך מרן בעל ה"קהילות יעקב": הנה כבר נתאמת ונתברר הרבה פעמים מה שאמרו חכמינו ז"ל (סוטה ב.): "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני". אין זו גזירה שהכרחי שיהיה כך, ושבודאי תהיה ה"בת פלוני" הזו ל"לפלוני" הזה.
אלא שהבת קול אומרת: שהישרות היא כך, והיא ראויה לו, ויוכל להשיג אותה בנקל, והסייעתא דשמיא תהיה בכיוון זה שתזדמן לו, ומן השמים יסייעוהו כשילך ישר, אבל גם על זה נשאר ענין הבחירה, שהאדם במעשיו יכול לגרום שלא יזכה בה ולא תהיה שלו...

צריך לגשת לשידוך בצורה נכונה
והנה הדבר מצוי מאד ורואים זאת הרבה פעמים שמציעים שידוך, וקובעים פגישה בין המדובר והמדוברת. וברוך השם שהבחורים דידן אין להם כל נסיון לדבר עם בנות, וכן גם אצל הבנות. והצעירים נפגשים וכמעט שאין מדברים ביניהם, רק כמה מילים ספורות בביישנות, ואחרי הפגישה אומר הבחור להוריו שכמדומה לו שהמדוברת היא מאד שתקנית, ובדומה לזה אומרת המדוברת להוריה.
וכאשר בא השדכן לשאול מהצדדים על ההמשך, משיבים לו: "צריך עוד ישוב הדעת"... וזו לשון נקיה לתשובה שלילית... ולא יוצא כלום מהענין הזה, ובהחלט יתכן שזו היתה ה"בת פלוני לפלוני", אלא שלא ניגשו לענין בצורה נכונה ולא טיפלו כמו שצריך, כי כל הענין צריך הכנה וטיפול, ולא כמתעסק בלבד.

הכנת חומר לדיבור
ואיך צריך לטפל? צריך להכין מראש את המדובר והמדוברת שיהיה להם חומר לדיבור. הבחור צריך להכין שאלות להמדוברת, שעל ידי זה יוכלו להידבר ביניהם, כגון: איפה את לומדת? או איפה את מלמדת? ומה דיברו אצליכם על החג האחרון?
ואיזה חומש את לומדת או מלמדת? ואיך הסבירו אצליכם את המאורע המסויים הזה? ועוד כהנה וכהנה שאלות, אשר על ידיהן כבר יהיה לה מה לדבר... וכמו כן צריך להכין את המדוברת לנושאים של שיחה מהסוג הנ"ל.
ועוד צריך הבחור להכין איזה סיפורים מגדולי ישראל, אשר זה הוא נושא השיחה הכי טוב, ויכין לעצמו כמה עובדות מגדולי וצדיקי ישראל, וכמה רעיונות קצרים ומובנים מהשיחות של המשגיחים, אשר כל זה כבר יהיה מספיק חומר לשיחה שוטפת, ואז יוכלו לבוא להמשך חיובי ולגמר השידוך, ואז תהיה ה"בת פלוני לפלוני".
ולפעמים יש כאלה שיש להם סייעתא דשמיא, שאפילו שהפגישה הראשונה לא הצליחה כנ"ל, מכל מקום מבינים הם את הסיבה של חוסר הכנה כנ"ל, וקובעים לפעם שניה, ואז כבר משתדלים ומכינים והענין מתקדם. אבל אם כבר אחרי הפעם הראשונה מנתקים את הענין, כי אז נדחתה ה"בת פלוני", מה"פלוני"...

כלה שלא נבראה
והנה יש כאלה שברוב גאוותם מאבדים בידים את ה"בת פלוני" שלהם... כי הנה הוא מדמה בעצמו שהוא משהו מיוחד במינו, וצריך הוא אחת כזו שכל המעלות יש בה: פקחות, עשירות, יופי, יחוס וכו' וכו'.
וממילא כל מי שהוא נפגש איתה, לא טובה עבורו, שלזו חסר הפקחות שהוא חושב עליה, וזו יותר מדאי גבוהה, וזו יותר מדאי נמוכה, וזו דוקא בינונית וזה לא טוב בשבילו, וכאן אין כסף, וכאן אין יחוס.
וככה הוא הולך ומבלה כמה שנים מהשנים הטובות ביותר בחייו של אדם (עשרים עד שלושים) בחיפוש אחר השידוך "המתאים", המדומה לו בדמיונו.
וכמובן שהוא יוצא מהלימוד על ידי זה, ועצביו נמרטים, והשנים מתקדמות, והוא כבר בן עשרים-ושבע עשרים-ושמונה, ועדיין נתון בסחרחורת ובתסבוכת הזו של חיפוש אחר "שידוך מיוחד" - "המתאים לו", עד שלבסוף בלית ברירה הוא כבר עושה איזה שידוך שהוא, לא זה שחלם עליו, כי כזה לא מגיע לו בכלל, ויתכן שכזה גם אין בכלל בעולם, גם לא ה"בת פלוני" שלו...

איפה ה"בת פלוני" שלי?...
והנה באים לרב כמה בחורים מבוגרים, בגילים שבין עשרים-וארבע לעשרים- ושמונה, ודמעתם על לחיים: איפה ה"בת פלוני" שלי? והרב משיב להם: אתה כבר נפגשת איתה לפני כמה שנים בתחילת הצעות השידוכים שלך, ולא רצית בה, היא לא מצאה חן בעיניך בגלל איזה תירוץ טפשי, והיא כבר מזמן התחתנה עם מישהו אחר...

"המאושרים"
וכל זה בא כשהולכים בעקמימות ובגובה לב, ואילו כנגד זה אשרי חלקם של התמימים והישרים בלבותם, אלו הבחורים היקרים שאינם מהלכים בגדולות ובנפלאות, והם צנועים וענוים, ואינם מדמים דמיונות שוא, לא על עצמם ולא על המיועדת להם, והולכים בתום וביושר, והם מאד מרוצים כשמציעים להם בת ישראל כשרה, בעלת מידות טובות, ואינם נותנים עיניהם לא בממון ולא ביופי מדומה, והם מחונכים על דברי הרמ"א באבן העזר סימן ב' שמה שיתן להם חותנם יקחו בעין טובה ובעין יפה ואז יצליחו, והם מרגישים בעצמם שמחה כששומעים שהצד השני חפץ בהם, ואז זה אושר בשבילם, וזוכים להתחתן בצעירותם, וחייהם טובים ומאושרים עם ה"בת פלוני" האמיתית שלהם, כי לא התחכמו עם ה"בת קול".
ואפילו שהשידוך שלהם לא היה "מרעיש" - למי זה איכפת, הלוא החיים שלהם מאושרים, וזו המיועדת לו ארבעים יום קודם יצירת הולד על פי בת קול משמים - היא לו לעזר אמיתי לשקוד בתורה בשלוה, וזוכים לדור ישרים ולכל טוב.

בסופו של דבר גם ים סוף נקרע לגזרים
הגאון רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל, משגיח דישיבת מיר, זימן אצלו פעם בחור אחד, שהיה גדול בשנים משאר בחורי הישיבה במיר, ובכל זאת דחה כמה הצעות שידוכין, למורת רוחם של הוריו ומוריו.
רבי ירוחם הוכיח את הבחור הסרבן בדברים קשים, ובין השאר אמר לו את הנאמר בתלמוד (יבמות סב:): "כל אדם שאין לו אשה - שרוי בלא שמחה, בלא ברכה ובלא טובה".
כשהפסיק רבי ירוחם לרגע את שטף דבריו, העיר הבחור בנימה של התנצלות: זה שנים אני מצפה לשאת אשה הראויה לי, אך משום מה לא הציעו לי שידוך הולם.
וכבר לימדונו חכמינו ז"ל (סוטה ב.), ש"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף".
נתחייך רבי ירוחם לשמע הדברים ואמר לבחור: בדוק בסוגיה שהזכרת זה עתה ותמצא, שמדובר שם בגמרא בזיווג שני. נוסף על כך עליך לדעת, שבסופו של דבר גם ים סוף נקרע לגזרים...

"אין להתחכם הרבה"
לא פעם רואים צעירים שדוחים הצעות רבות. נדמה להם שבסופו של דבר יצליחו להשיג את האשה הטובה ביותר לאושרם בחיים לפי תיכנון וקביעה מראש.
כדאי לאותם בחורים להתבונן בדברי מרן הגאון רבי משה פיינשטיין, בשו"ת "אגרות משה" (יו"ד ח"א תשובה צ). ואלו דבריו: "אבל למעשה אין זה כדאי לעשות, כי אין להתחכם הרבה, והאשה שמוצאת חן במראיה ובמשפחתה ושמועתה טובה שהיא שומרת דת - יש לסמוך ולישא אותה בתקוה שהיא המזומנת לו מן השמים ו'תמים תהיה עם ה'' - כתיב".

מה רע לקחת מן המוכן...
תלמיד חכם אחד סיפר על דודו שהיה בחור מצליח ומבוקש. הציעו לו שידוך בעיירה רחוקה והוא נסא לפגוש את המדוברת. כשחזר בישר להוריו שבא בקשרי שידוכין בשעטו"מ.
לשבת הגיעה הכלה וההורים נדמהו לראות שהיא צולעת. שאלו אותו: בחור כמוך לוקח בחורה בעלת מום?
ענה להם: נניח שהייתי לוקח בחורה בריאה ושלמה, והנה אחרי החתונה היתה העגלה שלנו מתהפכת והיתה נשברת לה הרגל, היינו נוסעים לוינה לגדולי הרופאים, עוברים סבל נוראי במשך כמה שנים ובסוף היתה לי אשה צולעת, אז במקום כל זה לקחתי מן המוכן...

"גם היהלום - קטן הוא"...
מסופר על ה"חזון איש" זצ"ל, שפעם בא אליו בן תורה שהציעו לו שידוך עם עלמה כלילת המעלות, זולת שהיא קצרת קומה, והיה מהסס בשל כך, והוא שטח לפני ה"חזון איש" את ספיקותיו.
אמר לו ה"חזון איש": אין זה חסרון, גם היהלום קטן הוא...

פרק ה - בדיקות

מידה אחת טובה עדיפה על עשיית מופתים
את הפסוק (בראשית כד, יז) "וירץ העבד לקראתה" מפרש רש"י על פי המדרש: "לפי שראה שעלו המים לקראתה".
הרב הקדוש, רבי יחזקאל מקוזמיר, תמה על כך: לאחר שנוכח אליעזר וראה ברבקה מופתים גלויים, מה צורך היה לבחון עוד אם היא גומלת חסדים, וכי לא די במה שראה שהיא במדריגה גבוהה כל כך?
הוא מותיב לה והוא מפרק: מכאן שמידה טובה אחת עדיפה על יכולת עשיית מופתים...

המודד לזיווג הגון אינו בנסים ונפלאות
בהמשך הכתובים נאמר (כד, סו): "ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה", ופירש רש"י בשם המדרש: "גילה לו נסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ, ושנזדמנה לו רבקה בתפילתו".
אומר מרן הגרי"ז מבריסק: למרות שיצחק שמע על כל הנסים, עדיין לא נאמר שהוא התנחם על אמו, אלא לאחר שראה את מעשיה הטובים, כדברי יונתן בן עוזיאל: "דחמא עובדהא דתקנן כעובדי אמיה".
מכאן - אומר הגרי"ז מבריסק - שהמודד לזיווג הגון אינו בנסים ובנפלאות שבהליכי הזיווג, אלא בבדיקה טבעית של מעשיה הטובים של המדוברת.

לב טוב עולה על כולן
ה"כלי יקר" שואל: מדוע אליעזר בדק את רבקה דווקא בענייני מידות, ולא בשאר ענייני הנהגות האדם לפי דרך היהדות?
ברם, כבר אמרו חז"ל (תענית כד): "כל כלה שעיניה יפות, אין שאר גופה צריך בדיקה". ללמדנו, שכל כלה שיש לה עין טובה, כלומר מידות טובות וישרות, אינה צריכה בדיקה בשאר הענינים, שכן אם יש לה מידות טובות, הריהי מבטלת דעתה, ומתאימה עצמה בכל הענינים.
וכמו שהשיב רבי אלעזר (אבות פרק ב) על שאלת רבן יוחנן בן זכאי: "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם? רבי אלעזר אומר: לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי רבי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו - דבריכם".

"בשידוך צריכים לשפוט על פי מבט למרחקים"
בספר "פאר הדור - חיי ה'חזון איש'" (חלק ד עמוד פח) מסופר בשם הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, אב"ד אנטוורפן: "מעשה ברב פלוני שבא להתייעץ עם ה'חזון איש' בנוגע לשידוך בשביל בת-משפחתו, השואפת בתום להקים בית של תורה, והיא עצמה בתו של תלמיד-חכם גדול שנספה בשואה. הזכיר לפניו כמה הצעות של למדנים מובהקים ודחה אותן. לבסוף הציע מצידו להרב בחור אחד שלא נחשב ללמדן מובהק. תמה הרב השואל על שמציעו. אמר לו ה'חזון-איש': " - בשידוך צריכים לשפוט על-פי מבט למרחקים... יש אחד והוא תלמיד-חכם בן תלמיד-חכם, אלא מחמת מידותיו יתכן שדווקא אצלו תיפסק שרשרת הזהב...
ויש בחור שהוא פחות למדן אולם בעל מידות מצויינות ]ו"ענווה - גדולה מכולן (עבודה זרה כ, ב)[, ירא-שמים מרבים, והוא שיזכה להקים דורות מבורכים של בני תורה...".
הגאון רבי יעקב קמינצקי אמר פעם לאדם שהובאה בפניו הצעת שידוך עבור בתו - בחור שהיה מפורסם כעילוי, "כי אם לוקה הבחור במידותיו, אין לחשוב עליו כעל שידוך אפשרי לבתו, גם אם הינו העילוי המוכשר ביותר בעולם".

יש לברר רק על שלושה דברים
כשהגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, התעניין בשידוך עבור נכדתו, שאל אותו תלמיד חכם אחד: איזה מעלות צריך להיות לבחור המבוקש?
השיב לו הרב קנייבסקי: איננו צריכים הרבה מעלות וענינים, רק שלושה דברים בלבד: התמדה, שכל ישר, מדות טובות...
שאלו התלמיד חכם: אם הוא מתמיד ושקדן גדול בתורה, הלא כבר ממילא יש לו מדות טובות: השיב הרב קנייבסקי: אסביר לכם מה זה מתמיד? - הוא כבר יושב בישיבה שש שנים בהתמדה רבה ליד ה"סטנדר" ואת הגמרא הוא לומד בשקידה. והנה עם ה"סטנדר" והגמרא יש לו "שלום בית" מופלג... הם לא דורשים ממנו כלום...
עוד אף פעם לא קרא שה"סטנדר" יבקש ממנו עזרה באיזה ענין, לא לשפוך את הזבל, ולא לקנות במכולת, ולא לגשת לסדר איזה ענינים. אף פעם לא קרה שה"סטנדר" הראה לו פנים זועפות. אף פעם לא קרה של"סטנדר" לא היה מצב רוח, וציפה ממנו שידבר על לבו דברים טובים וניחומים, ויעודד אותו בדברים מתוקים ומבוסמים. ואף פעם לא קרה שה"סטנדר" חלה והיה צריך לטפל בו...
והנה פתאום הוא צריך להתחיל לגור עם בן אדם שני, שהיא האשה, שכל הנ"ל יכול לקרות שם, ולזה מוכרח שיהיה בעל מדות טובות, כי השקידה המופלאה לא הרגילה אותו לכל הנ"ל...
והוסיף לשאול הרב הנ"ל את הרב קנייבסקי: ומה זה שהתורה מעדנת את הלומד?...

והשיב הרב קנייבסקי: בודאי, יש כאלו שאילו לא למדו תורה, היו בגדר חיות טורפות, רוצחים, ועל ידי הלימוד בשקידה - ניצלו מכל זה, אבל עדיין אינו מוכרח שהוא בעל מדות טובות, אלא מי שעובד על זה, בלימוד המוסר הרבה, ובבדיקת מצבו הרוחני תמיד, ובשבירת מדותיו ותאוותיו ורצונותיו, אז נהיה לבעל מדות טובות... ("פניני רבנו הקהלות יעקב" ח"א).

כל אשה - ולא אשה קשה
סיפר הגאון רבי משה מרדכי הלוי שולזינגר שליט"א, שפעם אחת למחרת יום כפור טילפן אליו ידידו שהוא למעלה מגיל שלשים, וסיפר לו שהוא עסוק כמה חודשים בחיפוש אחרי שידוך המתאים לבנין בית שני שלו, וכפי הנראה זכה למצוא את המבוקש... בחורה ממשפחה טובה מפורסמת של אנשים טובים ואצילים, והיא עצמה מהוללת במדותיה הנעלות, בהטבה וחסד וטוב לב מופלגים, ונפגשו כבר שלש פעמים והכל על הצד היותר טוב, ונדברו ביניהם להפגש היום בערב דהיינו למחרת יום הכפורים ולגמור את השידוך בשעה טובה ומוצלחת.
אמנם אין הוא חפץ לגמור את השידוך בלי לקבל ברכה מהגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל מסטייפלא, וביקש מאת ר' משה להצטרף אליו בכניסתו לבית הרב.
לאחר זמן מסוים נכנסו שניהם לבית הרב, והרב נטל את הכתב והתחיל קורא בהתעניינות רבה.
קורא - ומגיב: "היא ממשפחה טובה מאד, הדודים מפורסמים לאנשים טובים"
וכו' וכו' - מה איכפת לי מהדודים, הלא אינך הולך להשתדך עם הדודים, אלא עם המדוברת, ואם כן העיקר צריך לדעת עליה אם היא איננה אשה קשה... ודע לך שזה העיקר מה שצריך לברר בשידוך: אם המדוברת איננה אשה קשה, כי אם היא אשה קשה - חייו אינם חיים, כל החיים כגיהנם, רוגז ועצבנות ומרירות עד אין סוף...
והרב ממשיך לקרוא: "היא טובת לב מאד מאד, טיפלה בהורים במסירות נפלאה", וכו' וכו'.
קורא ואומר כאילו לעצמו: כן, כן, יש הרבה שהן טובות לכל העולם בכל מיני הטבה וחסד, ואילו לבעל הן קשות ורעות, כך שאין ראיה מכל הסיפורים האלו שהיא לא תהיה אשה קשה לבעלה.
והמשיך הרב ואמר: אני אינני אומר חלילה שום דבר נגדה, אינני מכיר אותה כלל וכלל, ואינני אומר שום דבר עליה, בכלל אני אינני מכיר אף אחד, רק מה שאני קורא בכתבים שמוסרים לידי. אני רק אומר סברא, כמצדד סברא בלימוד, ורק אומר דברים ידועים שאשה קשה זה לא טוב, וכמו שהגמרא אומרת (שבת יא.): "כל רעה - ולא אשה רעה", וצריך הרבה לברר פרט זה.
וחזר הרב על הנקודה הזו כמה וכמה פעמים, ולבסוף לחץ את ידו של הבחור בחמימות, ואמר לו בהתעוררות של שמחה: השם יתברך יזמין לכם במהרה את הזיווג ההגון המתאים לכם... גמר חתימה טובה ושנה טובה והצלחה רבה.
יצאו ר' משה והבחור מהחדר והיו כנדהמים. שאל ר' משה את הבחור מה הוא חשוב לעשות עכשיו, והשיב לו: "הלא הערב אנו צריכים להפגש כמדובר כדי לסכם על השידוך, אני אספר לה שהייתי בבוקר אצל הסטייפלר, ואראה לה את הכתב שהראיתי לו, ואגיד לה כל מה שאמר, ונשמע מה תהיה תגובתה"...
ר' משה נפרד מהבחור, ומאז לא ראהו עד יום טוב ראשון של סוכות. כשיצא אחר השיעור מבית המדרש "ירחי כלה", והנה הבחור בא למולו, וניגש אליו בהתרגשות מיוחדת ואמר: שמע! כל משפחתי רוצים לעלות לרגל לרבנו הקדוש הסטייפלר ולנשק את רגליו...
הנה, כמדובר, נפגשנו באותו ערב, וסיפרתי לה כל מה שאמר הסטייפלר, ואמרה מיד: "אם כן - אז זה נכון מאד מה שכולם אומרים שהסטייפלר הוא איש אלקים קדוש ורוח הקודש מדברת מתוך גרונו, הלא אם יש אשה קשה בעולם זו אני"! וסיפרה על עצמה כמה וכמה דברים המוכיחים על הפלגה מיוחדת בגדר "אשה קשה"... ועמדה לו לבחור ברכת הרב, שעלה בדעתו לשאול אותה בעצמה על כך, וגם שהשיבה לו את כל האמת...
אחרי איזה זמן נתקיימה בבחור ברכת הרב, והשם יתברך זימן לו את הזיווג המתאים וההגון לו לאריכות ימים ושנים טובים בכל מילי דמיטב... ("פניני רבנו הקהילות יעקב" ח"א).

מידות - עוברות בתורשה
הר"ן בדרשותיו (דרוש ה) מעורר שאלה: מדוע העדיף אברהם את בנות מולדתו וארץ אביו, והרי גם הם היו שטופים בעבודה זרה?
מתרץ הר"ן: עבודה זרה היא פגם בדעות ובהשקפות, והרי ענינים התלויים ב"דעות" אינם מוטבעים בגוף ונפש האדם, אלא ניתנים להיפוך ולשינוי על ידי חינוך ורקע שונה, ותלויים לגמרי באפשרות ה"בחירה" שבעולם.
לא כן עניני מידות. "אלו תכונות נפשיות נמשכות ומשתלשלות מאבות לבנים, מפני שהם טבעיות נמשכות אחרי המזג", שמכיון שמוטבעות בעצמות האדם הריהן עוברות בירושה.
ולכן לא חשש אברהם מפגם ב"דעות" של עבודה זרה של בנות ארם נהריים, בידעו, כאמור, שעניני "דעות" ניתנים לשינוי על ידי טבילה במי הדעת, וכניסה תחת צל האמונה בבית אברהם. אבל בנות הכנעני, מושחתות גם במידות רעות, והרי מידות רעות מוטבעות בגוף ונפש האדם, ועוברות בתורשה ואינן הפיכות, ולכן - לא תיקח מהם.

בדוק היטב את האשה - כי הכל בידה
"אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא, ל)
יש לדקדק בלשון הפסוק: לכאורה תיבת "היא" נראית כמיותרת, והיה די לומר "אשה יראת ה' תתהלל"?
ויש לבאר על פי המסופר במדרש: מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לאשה צדקת ולבסוף נתגרשו. הוא נשא אשה רשעה ונעשה רשע כמותה, והיא נשאת לאדם רשע והחזירתו בתשובה (בראשית רבה יז, יב).
נמצא, שבדרך כלל האשה היא המשפיעה על בעלה, ובעלה אינו משפיע עליה.
ואם כן, אם אנו רואים אדם ירא שמים, אינו מוכרח שבזכות עצמו הגיע לדרגה זו, כי אולי אשתו היא שדחפה אותו לכך, מה שאין כן כשהאשה היא יראת שמים, זה ודאי מצד עצמה ומכוחה הפרטי.
לכן אומר הפסוק: "אשה יראת ה' היא תתהלל". הדגיש תיבת "היא", כי היא
שגרמה לכך שתהיה בעלת יראת שמים. מה שאין כן כשהבעל ירא שמים, יתכן שההילול מגיע לאשתו ולא לו, כי לא מכח עצמו נעשה ירא שמים, אלא מצד אשתו (קונטרס "שערי עזרא", בשם הגר"ע עטייה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף).

עד שיראה בה יראת שמים
ה"אמרי חיים" היה דורש: חז"ל אומרים: "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו" (קדושין מא). "יראנה" לשון "יראה", אסור לקדשה עד שיראה בה נקודת "יראת שמים", שאם לאו הרי ברבות הימים יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו.

אין מקום לשיקולי חסד
בפרשת אליעזר, חוזרת ומוזכרת מדת האמת: "ברוך ה' ...אשר לא עזב חסדו ואמתו (כד, כז), "אשר הנחני בדרך אמת" (שם מח), "ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת"
(שם מט).
הגר"מ שטרנבוך מבאר זאת, בהקדם מה שיש לתמוה: אברהם שהיה גדול במדת החסד, והפצת היהדות ואור האמונה, והכניס לביתו כל עובר אורח ללמדו דרך ה' ומציאותו יתברך, מה טעם כאשר בא להשיא אשה לבנו, דיבר סרה בבנות הכנעני, והלא ממדת החסד היה לו לקרב את כולם, ואדרבה להוציא יקר מזולל, ולקחת אחת מבנות הכנעני, לאלפה בינה, ולהורותה דרך האמונה.
מסיבה זו - אומר הגר"מ שטרנבוך - הוסמכה בפרשה זו אמת לחסד, שכן יש ענינים שבהם אין ללכת רק במדת החסד, ובכלל זה עניני חינוך הבית, וזיווגים, שנוגעים לדורות, שבהם אין מקום לשיקולי חסד, אלא אם הם עומדים גם בכור האמת הצרופה.

רחמנות
הגאון בעל "ברוך טעם" שידך את בנו עם בתו של עשיר גדול. באותו הזמן שואב המים שבאותו מקום חלה במחלה מסויימת. בעל ה"ברוך טעם" הצטער עליו מאוד
ולא היה מסוגל לאכול.
פעם הגיעו המחותנים לבית ה"ברוך טעם" וראו שפניו אינם כתמול שלשום, וחשבו שמא ה"ברוך טעם" רוצה לחזור בו מהשידוך. אמרו להם בני הבית: חלילה וחס, וסיבת צערו של ה"ברוך טעם" היא מחמת מחלתו של שואב המים.
נכנסה המחותנת אל ה"ברוך טעם" ואמרה לו: מה הרב עושה? אמנם צריך להתפלל על שואב המים, אך לא להצטער כל כך.
כאשר שמע ה"ברוך טעם" את הדיבורים הללו ביטל את השידוך. הוא נימק זאת בכך, שדיבורים אלו מוכיחים שאין בלב האשה רחמנות, ועל כן אין ראוי להשתדך עמם.

הערכה עצמית
אברהם אבינו פתח בדבריו לאליעזר: "ה' אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי"
(בראשית כד, ז), ופירש רש"י: "אמר לו: עכשיו הוא אלקי השמים ואלקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות. אבל כשלקחני מבית אבי היה אלקי השמים ולא אלקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ".
לכאורה, מה ראה אברהם שהיה בבחינת "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח) לספר לאליעזר עתה על מעשיו?
אלא, בא הדבר ללמדנו, שבעניני זיווגים צריך האדם לדעת, ולהעריך, ולהגביה את לבו, כדי לקחת זיווג הגון, ולהידבק בבת טובים.

"ישתדך הוא עם צדיקים כמותו"...
הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע, היה מקרב ומביא לביתו כל יהודי, ואף הפשוט ביותר, ומדבר בשבחו וקוראו "צדיק", והיתה הרבנית מתרעמת על כך.
פעם הציעו לאחד מבניו שידוך עם אדם פשוט, דחה הרבי בעדינות את ההצעה.
כאן מצאה הרבנית הזדמנות ושאלה את הרבי: "מה פגם מצאת בשידוך הזה, והרי בעיניך כולם 'צדיקים'?"
נכון, נכון, השיב הרבי בבת שחוק, כולם צדיקים. וגם הוא צדיק. אבל ישתדך הוא עם "צדיקים" כמותו, ואני אחפש צדיקים משלי.

פרק ו - בת תלמיד חכם

בת תלמיד חכם נחשבת כהכנסה ולא כהוצאה
"לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם. לא מצא - ישא בת גדולי הדור" (פסחים מט, ב).
מדוע שונה מצוה זו משאר כל המצוות עליהן אמרו חז"ל (כתובות סז, ב): "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"?
אלא - מיישב בעל אשישות חיים" - לקיחת בת תלמיד חכם אינה מצוה בלבד, שמוזיל ממונו עליה, אלא זה גדר של "השקעה", שמשקיע ממונו בעסק אשר "טוב סחרה מכל סחורה". ואין זו הוצאה, אלא הכנסה. וכפי שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט, א): "אין הברכה מצויה אלא בשביל האשה, שנאמר: 'ולאברהם היטיב בעבורה'".
על כן מוכר אדם את כל נכסיו כדי לישא בת ת"ח, ואין זה בזבוז והוצאה, כי אם השקעה בעסק טוב, שיעשה פרי כהנה וכהנה.
ברוח זו, ממשיך בספר "ויקח עובדיהו", ומדייק בלשון "לעולם ימכור אדם", ולדבריו, כוונת חז"ל בזה, להשמיע עצה טובה, ולהדגיש שגם אם באופן זמני, קרן התורה ירוד בעם ישראל ואין חשיבות לבת ת"ח, הרי לעולם כדאי לו למכור כל אשר יש לו, ולישא בת ת"ח, כי סוף כבוד התורה לבוא, ולבסוף תעלה השקעתו ותתברר לכל ערכה ושוויה.

בת תלמיד חכם עדיפה על בת גביר
מסופר על הגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל, בעל ה"קהילות יעקב", שנשאל אם יש להעדיף שידוך עם בת גביר, שביד החותן לפרנס את חתנו שנים רבות, על פני בת תלמיד חכם שאין בידו לסייע כלל?
והשיב: אדרבה בת עשירים זה בדרך כלל חסרון, כי לדרישותיה אין סוף, ובמשך הזמן גם הוא מתרגל למושגיה, ואחד מחזק בזה את השני, ויוצא מזה קלקול גדול.
ואמר, שאין זה חידוש שלו, אלא כבר אמר זאת הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל.
והוסיף, שלכל היותר יש מעלה בחותן שיוכל לסייע קצת בשעת הדחק.

טעות בחשבון
בהקדמת ספר "זכרון יהונתן" מסופר על המחבר - רבי יהונתן אבלמן, רבה של ביאליסטוק - שהיה רגיל להיכנס לביתו של רבי אליהו אליעזר, מו"ץ ק"ק ווילנא וחתנו של רבי ישראל סלנטר.
"בהגיעו לפרקו, הירבו השדכנים לפתותו ולהפציר בו לשבת בצל הכסף, כי על-ידי כך תהיה היכולת בידו ללמוד תורה על מי מנוחות. רבי יהונתן, שכל חפצו וחשקו היה לגדול בתורה, החל להדיר רגליו מביתו של רבי אליהו אליעזר. אמנם הרבנית מרת אסתר, אשתו של רבי ישראל סלנטר, ביקשה ממנו שיפנה אליה, והחלה לתהות על מהות השידוך שהציעו לפניו.
"רבי יהונתן החל לספר לה, כי הציעו לו בת עשיר אחד אשר יתן נדוניא סך חמשת אלפים רובל במזומן ומתחייב להספיק כל צרכי הזוג משך עשר שנים, ולבו נוטה לכך כיון שעל-ידי כך יוכל להשתלם בתורה כרצונו.
"אמרה לו הרבנית אסתר, כי אמנם כוונתו רצויה, אבל טועה הוא בחשבון, וטעות זו באה לו עקב מיעוט ידיעתו בטיב הממון וערכו בעולם המעשה. כי בנוהג שבעולם אין אדם מניח מעותיו אצל חבירו בחינם מבלי שישתעבד המקבל לאיזה שיעבוד והתחייבות.
"ועתה, התבונן נא, הנה נמצא איש אחד האומר להניח בידו סך חמשת אלפים רובל ונוסף לכך עוד ישתעבד לפרנסו ולהחזיק אותו ואת ביתו במשך עשר שנים רצופות, שגם זה יעלה לכל הפחות חמשת אלפים רובל שהוא הון עתק ורב מאוד, ולא יושם עליו שום שיעבוד של נשך ותרבית.
"עליך לדעת כי כזאת לא תהיה, ואמנם נשך גדול יושם עליו כל ימי חייו, כי איש כזה האומר להוציא על נישואי בת אחת עשרת אלפים רובל יעלה כל הונו לערך חמישים ושישים אלף, ומי שיש לו עושר כזה הרי הנהגת ביתו היא כמנהג בעלי מאה אלף, כנוהג שבעולם, ובתו רגילה במותרות ונוחיות של גבירים בעלי מאה אלף, וכזאת וכזאת תדרוש מאת בעלה כל ימי חייה. וזהו עול הברזל, נשך אכזרי אשר יושם עליו ולא יוכל להמיש צווארו ממנו כל ימי חייו, ואין בלבול הדעת וביטול תורה גדול יותר מזה.
"דברים אלו ירדו אל תוך חדרי לבבו של בעל 'זכרון יהונתן', וניער כפיו מתמוך בעושר ויחמוד לשבת בצל החכמה והאמת" ("גדולי הדורות").

בת תלמיד חכם או בת גדול הדור
"לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם. לא מצא - ישא בת גדולי הדור" (פסחים מט, ב).
בעל "אשישות חיים" תמה: וכי יתכן שאותם שנקראים "גדולי הדור", אינם תלמידי חכמים?
ומיישב: כך הוא פירושם של דברים: בודאי שגם גדולי הדור הם תלמידי חכמים, ולא היו מגיעים להיות מנהיגי הדור אילולא כן. ברם לגבי זווגים נחשב לחסרון מה שעלו לגדולה, שהרי במסכת יבמות (סג.) שנינו: "נחות דרגא ונסיב איתתא". פירוש שיקח אשה פחותה מדרגתו ולא בת גדולים, כדי שתהא בטילה אליו לגמרי.
ומשוך כך אמרו חז"ל, שלכתחילה יעדיף בת תלמיד חכם גרידא, שאינו מפורסם, ולא עלה לגדולה, על בת ת"ח שמפורסם בגדולתו, ויש לו תפקיד הנהגה. אך אם לא מצא כזאת, כי אם אשה בת גדולים, יקח אותה למרות זאת.

בת תלמיד חכם ולא בת נביא
מסופר על הגאון רבי משולם איגרא זצ"ל, שכאשר הציעו לו לשדך את בנו עם בתו של הצדיק רבי ברוך ממיז'בוז', השיב רבי משולם: בראשונה צריך אני לדעת אם העלמה המדוברת היא בת תלמיד חכם.
והוא הוסיף לאמר: הנה מתקשה אני עכשיו בהלכה אחת ברמב"ם, והיה אם אבי המדוברת רבי ברוך, ישיב לי תשובה כהלכה על קושייתי, אדע כי מה' יצא הדבר.
ואמנם רבי ברוך השיב לו תשובה על קושייתו בדברי הרמב"ם, אבל רבי משולם לא הסתפק בזה. הוא רצה לדעת אם הלכה חמורה זו ברמב"ם נתחוורה לו, לרבי ברוך, מדעתו וסברתו ומתוך ידיעה וחדירה לתוך תוכה, או שהשיג ביאור הלכה זאת על פי גילויים.
רבי ברוך החזיר לרבי משולם כדברים האלה: וכי מה איכפת לכבודו, אם ביאורה של הלכה זו נתגלה לי מפי הרמב"ם בעצמו?
אם כן - אמר רבי משולם - אין אני מסכים לשדך את בני עם בתו של זה...
והלך ושידך את בנו עם בתו של הגאון רבי יששכר בר, רבה של האנובר.


פרק ז - חתן תלמיד חכם

במי לא לבחור כחתן
כה כתב מרן הגר"י קנייבסקי (קריינא דאיגרתא, מכתב קצח): "והנה כשתנשא לעם הארץ שאינו עוסק בתורה, וברור גם כן שהוא ישלוט סוף סוף עליה ויחנך בניו על פי דרכו שלו, נמצאת האשה אבודה, רחמנא ליצלן, מעולם הבא של תחיית המתים... וחלילה חלילה לחניכת בית יעקב שתינשא אפילו לעם הארץ ירא שמים...".

חתן תלמיד חכם - למרות הקשיים הגשמיים
לרבי שמריהו גריינימן הסביר פעם מרן בעל ה"חזון איש": "כשאנו רוצים לחנך את בנותינו לבנות את ביתן עם תלמיד חכם, דבר שבהכרח מחייב הסתפקות במועט, אזי הדרך הטובה היא להסביר להן, 'כי שולחנך גדול משולחנם'.
"דרך זו של תיאור שולחן גבוה אל מול שולחנות ריקים של מי שאין חלקו עם עמלי תורה, יטע ויחזק בלבן את ההכרה בחשיבות הבעל העוסק בתורה למרות הקשיים הגשמיים" ("מעשה איש", עפ"י כתבי רבי שמריהו גריינימן).

על מה בוטל השידוך
ה"חפץ חיים" סיפר מעשה שהיה בעיירה אחת שנמצא נער בן ארבע עשרה, עילוי, בעל ידיעה בכל הש"ס כולו, ומבין דבר מתוך דבר, וכמובן שרבים רדפו אחיו לקחתו לחתן לבתם, והבטיחו לתת לו דירה ומזונות על שלחנם וכל מחסורו עליהם למשך זמן רב.
ואכן היתה משפחה אחת עשירה שקיבלה על עצמה את כל התנאים הללו ועשו אירוסין למזל טוב.
מאוחר יותר התברר שאין החתן בן ארבע עשרה אלא בן חמש עשרה... ובגלל זה ביטלו הורי הכלה את השידוך, בטענה כי בחור בן חמש עשרה שיודע את הש"ס אין בזה חידוש ואינם מחוייבים לעמוד בהבטחתם...


בת תלמיד חכם לתלמיד חכם
מסופר על הגאון רבי משה סופר זצ"ל, בעל ה"חתם סופר", שכאשר הציעו לו (בזיווגו השני) להשתדך עם הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, רבה של פוזנא, ולקחת את בתו לאשה, החליט רבי משה לפנות בעצמו אל אבי המדוברת, אל רבי עקיבא איגר, ולשאול את פיו על אודות בתו ועל מעשיה, אם היא כשרה בנשים.
רבי עקיבא בתשובתו הפליג בשבח בתו, שהיתה באמת אחת הצדקניות שבדורה, אבל את מכתבו סיים בדברים כמו אלה: "מוצא אני לחובה להעיר את כבוד תורתו, כי אם אמנם בתי מהוללת בתור אשה יראת ה', כולה נאה וחסידה במעשיה, אבל הלא כבוד תורתו בודאי חשקה נפשו הטהורה למלאות אחרי דברי חכמינו (פסחים מט, א) ולקחת בת תלמיד חכם, ולמדרגה זו של תלמיד חכם, אני בעוונותי הרבים עדיין לא הגעתי"...
ועל זה באה תשובתו של רבי משה סופר, אל מי שהיה מיועד להיות חותנו: "דבריו בנוגע למעלת בתו וצדקתה נאמנים עלי כמאה עדים כשרים ונאמנים. ואם בתו היא בת תלמיד חכם, בזה אני לוקח את כל האחריות עלי ועל צוארי. ברם לבי נוקפי מצד אחר: לדידי ברור הדבר, כי כבוד תורתו רוצה לקיים מה שאמרו בפסחים (שם): לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם, ועל זה אני מיצר ודואג מסופק ומפוקפק"...

תלמיד חכם עם בת כהן
מעשה שהיה בחתן שהתארס עם בת טובים, ורק לאחר האירוסין התגלה שהיא גם בת כהן. כיוון שיש המקפידים שמי שאינו תלמיד חכם שלא ישא בת כהן, ניסה אבי החתן להניא את בנו מלישא את ארוסתו, בטענה "שאינך תלמיד חכם"...
באו האב והבן אל הסטייפלער לשמוע את דעתו בנידון. והנה, מרן זצ"ל בבואו להשמיע את חוות דעתו, ביקש לדעת רק האם הבן מתמיד בלימודיו בישיבה או שמא הוא מבזבז את זמנו. התשובה היתה שהחתן דנן הוא מתמיד גדול. "האם הינך מתכונן לשבת וללמוד לאחר נישואיך"? - שאל שוב ה"קהילות יעקב" את הבחור, וגם על כך קיבל תשובה חיובית.
"נו, אם כן זה נקרא בזמננו תלמיד חכם, ושיהיה הכל למזל ולברכה", אמר.
ברכתו של אותו צדיק עשתה רושם, ולבני הזוג הללו יש כיום חמישה עשר ילדים בלעה"ר.
עוד בנושא מסכת החיים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il