ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש מדורים מגד ירחים

גליון מס' 118 בהוצאת "בית הרב"

מרן הרב זצ"ל – והמקדש

האנרגיה של הגאולה - האבלות למקדש, נושאי הקודש והמקדש,הרב קוק - וקודש הקודשים, אי אפשר לזוז בלא שאיפה למקדש.
מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
לחץ להקדשת שיעור זה
האנרגיה של הגאולה - האבלות למקדש
ביום תשעה באב עם ישראל אבל על חורבן בית המקדש. ככל שאנו מתאבלים וממאנים ל"הסתדר" בלי בית המקדש, כך גובר הרצון לגאולה, וגלגלי הישועה מקבלים כוח לנוע קדימה. חכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה, שנאמר"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" . מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה (תענית ל, ב) מברייתא זו אנו למדים את החובה העצומה להתרכז באבלות על המקדש, מתוך התפיסה המוזכרת שעוצמת ההזדהות האישית עם אי - האפשרות של חיים יהודיים ללא בית המקדש - היא הנותנת את הכוח לנוע אל הגאולה.

נושאי הקודש והמקדש
לא כל אחד מסוגל לחוש באותה מידה את האבלות. יהודים העוסקים כל השנה בחיי החולין מאין תבוא להם פתאום בימי 'בין המצרים' תחושת חסרון בית מקדש? צריכים לשם כך השקעה מיוחדת בלימוד על עניינו של בית המקדש, ענייני העבודה והקרבת הקרבנות, והדבר אינו פשוט אחרי אלפיים שנות גלות. מצינו בדברי חז"ל הבחנה בעניין האבלות בין יהודים מן השורה ובין תלמידי חכמים. תלמיד חכם, העסוק כל יום במלאכת הקודש, בתורה ובתפילה, עליו מוטלת החובה להבין ולהרגיש את הצורך הקריטי בבית המקדש. לכן אמרו חז"ל: תנן התם: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושין, כל מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים (שם). אמנם, מעירים חז"ל, כי בדבר זה ראוי לכל אדם להתאמץ ולהשוות עצמו לתלמיד חכם, ובלבד שתתרבה האבלות על החורבן: רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמיד חכם. תניא נמי הכי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם, כדי שיתענה (שם).
גם בקרב תלמידי החכמים שבכל דור, מצינו מדרגות; גדולי הדור תמיד היו קשורים בכל ליבם לשאיפה לבניין המקדש, והיו בוכים מרה כל אימת שנזכרו בחסרונו, תלמידי חכמים אחרים בכו פחות, וכיו"ב.
דרך משל בעניין אמירת "תיקון חצות" בכל לילה: כמה אנשים אנו מכירים הקמים בכל לילה ומתיישבים על הקרקע ואומרים את ה"תיקון"? גם בקרב תלמידי החכמים - האם כולם אומרים את ה"תיקון" כסדרו? הרי רק אותם קדושי עליון וזכי הנשמה, אשר חשים את הכיסופים להחזרת השכינה הקדושה לציון, הם אשר לקחו על עצמם את ההשתתפות בצער השכינה, והם שלוחי הציבור כולו להתעסק ב"צבירת" הכסופים לבניין המקדש, ולאי הסכמה עם טומאת הגלות. אותם הגדולים נמצא גם בהיותם קשורים מאוד לארץ ישראל, וישנם מאלו שאף הגשימו את אהבתם לציון ועלו אליה. כאלו היו רבי יהודה הלוי, הרמב"ן, האר"י, המהר"ל מפראג, רבי יהודה החסיד, תלמידי הבעל-שם-טוב ותלמידי הגאון מוילנה ועוד רבים. בכל דור ניצב קדוש, והוא הנושא את לפיד הגאולה ומבעיר אותו בקרב לבבות בני הדור.

הרב קוק - וקודש הקודשים
מרן הראי"ה קוק זצ"ל נמנה בדורות האחרונים בין נושאי לפיד זה, לא רק לדורו כי אם לדורות. את עבודתו הקשה לשכנוע העם לעלות לארץ ישראל אין צורך להזכיר כאן - היא מן המפורסמות. כמיהתו לעבודת המקדש הייתה נוראה מאוד. עוד בילדותו היה עורך תיקון חצות בבכיות. כשבגר ראה בו מרן ה"חפץ חיים" מתאים להיות בסגל חבורת בני עלייה שתלמד "סדר קודשים" וענייני הקרבנות כדי לזרז את הגאולה. תמיד היה גאה בהיותו כהן, ואפילו שם משפחתו "קוק" זכה לפירוש: "קודש קדשים".

על קישורו הנורא לבניין המקדש נראה בסיפור על מחלתו האחרונה:
כחודשיים לפני הסתלקותו הכירו הרופאים כי מצבו נואש. הם יעצו להעבירו לבית מרפא שבקריית משה, כדי שלא ימשיכו להטרידו בשאלות ובקשות. לפני צאתו מביתו עבר בכל החדרים, נכנס להיכל הישיבה, וניכר היה כי ליבו מנבא לו שלא ישוב עוד אל ביתו וישיבתו. השהייה בבית המרפא עודדה את רוחו. הוא המשיך במנהגו לחזור על כל התנ"ך והמשניות בכל חודש. בכ"ד בתמוז קבעו גדולי הרבנים והאדמו"רים עצרות תפילה לשלומו, באמירת 'אבינו מלכנו' ותקיעת שופר ותהילים, ובכל רחבי העולם היהודי נענו לקריאתם. ואף הרב ביקש להודיע לאוהביו כי תודה לא-ל הוטב מצבו מעט. אולם בצום תשעה באב שכח רבנו את חוליו, והתאבל על החורבן בבכי תמרורים, ואז הורע מצב בריאותו...

אי אפשר לזוז בלא שאיפה למקדש
בכל כתבי הרב מוצאים אנו את הכמיהה לקודש, הרב מבאר בדבריו כי אי אפשר לשאוף להיות אדם קדוש ללא בית המקדש. כל היכולת לצאת ממצב של השתקעות בחיי ההווה - לא יכול להתבצע. רק כאשר מתרכזים במחשבה ובדמיון ברעיון האוטופי של עבודת בית המקדש - מצליחים להתרומם ולהתקדש. וכך כותב הרב:
בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל הערך של הדיבור, ובבית המקדש הערך של המחשבה. מפני קדושת בית המקדש המתנוצצת בארץ ישראל, כדברי התוספות בפרק קדשי קדשים שעיקר קדושת ארץ ישראל היא מפני קדושת בית המקדש, מתגלה קדושת המחשבה בכל ארץ ישראל, וגם בזמן הזה יש קצת רושם ממנה, כי קדושתן אף כשהן שוממין. ובחוץ לארץ מתגלות התנוצצויות קטנות של אלו הערכים הנעלמים, כמאן דחזי בתר כותלא, מפני הצפיה הגדולה לתשועת ד', לבנין הארץ, ולשיבת ישראל לארץ ישראל, ולבנין בית המקדש, הקשורה בלבן של ישראל. וכל מי שמצפה יותר לישועה, ערכי הדיבור והמחשבה מתגלים לו ביותר, ומעטרים את ערכי המעשה שלו. על כן נסמכו שאלות פלפלת בחכמה וציפית לישועה זו לזו (שמונה קבצים, קובץ ו,ריא).

יהי רצון שנזכה להידבק בתלמידי חכמים שכמותו ובזכות זה גם בכמיהה הבלתי מתפשרת ל"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".
עוד בנושא מגד ירחים
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il