אדם שמתכוון בעבודתו את ה' יתברך לטהר את נפשו לפני בוראו, למען תזכה נפשו לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו ולקבל שכר בעולם הבא, אי-אפשר לומר על כוונה זו שהיא כוונה רעה, אך גם אי-אפשר לומר שהיא טובה, כי אדם זה מתכוון לטובת עצמו, ועבודתו - לצורך עצמו. הכוונה הטובה ממש, הכונה האמיתית - היא לעבוד את ה' למען כבוד שמו יתברך שיגדל וירבה. לכוונה זו חותרים חסידים יחידי סגולה, והיא באה לאחר שמתגברת בלב אהבה אל ה', והלב חומד ומתאווה שיגדל כבוד ה' ומצטער על כל מה שהתמעט מכבודו. אז העבודה נעשית למטרה זו שלפחות מצידו הוא, כבוד ה' יגדל ויתברך. וגם ירצה מאד שכל שאר בני אדם ירבו כבוד שמים, ויצטער ויכאב על מה ששאר בני אדם ממעטים, וכל שכן יצטער על מה שהוא ממעט בכבוד שמים בשוגג או באונס, או מחמת חולשה באופי - שקשה לו להישמר מן החטאים לחלוטין. כעניין הכתוב: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אם-כן, הכוונה המעולה היא כאשר כל כוונתו היא לכבוד שמו יתברך והיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו, הכל לכבוד שמו. וכך נאמר בתנא דבי אליהו זכור לטוב: "כל חכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו ומתאנח על כבודו של הקב"ה, ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומתאווה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד ביהמ"ק, ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גלויות - זוכה לרוה"ק בדבריו". עד כאן דברי תנא דבי אליהו.
נמצא שחסיד כזה, מלבד העבודה שהוא עובד במעשה המצוות בכוונה לכבוד ה', הוא מצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מפני שזה גורם מיעוט כבודו יתברך והוא מתאווה לגאולה, לפי שעל ידה יהיה עילוי לכבוד שמו יתברך. והוא מתפלל תמיד על גאולתן של ישראל למען כבוד שמים. ואל יאמר אדם: מי אני ומה אני, שאתפלל על הגלות ועל ירושלים. האם מפני תפילתי יכונסו הגלויות ותצמח הישועה? בעצם התפילה, כבר יש נחת רוח לפניו יתברך, שבניו מבקשים על זאת, והקב"ה שמח בזה. וכדי שלא יאמרו אדם: מי אני ומה אני. אמרו חז"ל בסנהדרין: לפיכך נברא אדם הראשון יחידי, לדעת את ערכו של כל יחיד ויחיד, שממנו יכול לצאת עולם שלם. וכאשר ישראל לא מתעוררים לבקש על הגאולה, על החזרת כבוד שמים, מתרעם עליהם הנביא ואומר: "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע". ועוד אמר: "ואביט ואין עוזר, ואשתומם ואין סומך". ואמר: "ציון היא אין דורש לה". ואמרו חכמים: מזה יש ללמוד שצריך לדרוש את ציון, כי אי-אפשר שכבוד שמים יגדל אלא בגאולתן של ישראל, שזה תלוי בזה, כמו שאמר תנא דבי אליהו: "ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל". ואם עושים מצוות שלא בכוונה זו, על זה בא הפסוק ואומר: "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה". ופירשו חכמים: כל חסד שעושים, לעצמם הם עושים - לטובת נפשם ולהנאתם.
לסיכום: שני חלקים יש בכוונה שלימה שהיא לכבוד שמו יתברך: אחת - בזמן העבודה, בעת קיום המצוות, שתהיה הכוונה לכבוד שמים, לעשות נחת רוח לפניו. והשניה - הצער והבקשה על כבוד שמים שיחזור לשלימותו, וזה בעילוי כבודן של ישראל ושלוותן, שבזה מתעלה כבוד שמים, כבוד שלם.
נמצא שחסיד כזה, מלבד העבודה שהוא עובד במעשה המצוות בכוונה לכבוד ה', הוא מצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מפני שזה גורם מיעוט כבודו יתברך והוא מתאווה לגאולה, לפי שעל ידה יהיה עילוי לכבוד שמו יתברך. והוא מתפלל תמיד על גאולתן של ישראל למען כבוד שמים. ואל יאמר אדם: מי אני ומה אני, שאתפלל על הגלות ועל ירושלים. האם מפני תפילתי יכונסו הגלויות ותצמח הישועה? בעצם התפילה, כבר יש נחת רוח לפניו יתברך, שבניו מבקשים על זאת, והקב"ה שמח בזה. וכדי שלא יאמרו אדם: מי אני ומה אני. אמרו חז"ל בסנהדרין: לפיכך נברא אדם הראשון יחידי, לדעת את ערכו של כל יחיד ויחיד, שממנו יכול לצאת עולם שלם. וכאשר ישראל לא מתעוררים לבקש על הגאולה, על החזרת כבוד שמים, מתרעם עליהם הנביא ואומר: "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע". ועוד אמר: "ואביט ואין עוזר, ואשתומם ואין סומך". ואמר: "ציון היא אין דורש לה". ואמרו חכמים: מזה יש ללמוד שצריך לדרוש את ציון, כי אי-אפשר שכבוד שמים יגדל אלא בגאולתן של ישראל, שזה תלוי בזה, כמו שאמר תנא דבי אליהו: "ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל". ואם עושים מצוות שלא בכוונה זו, על זה בא הפסוק ואומר: "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה". ופירשו חכמים: כל חסד שעושים, לעצמם הם עושים - לטובת נפשם ולהנאתם.
לסיכום: שני חלקים יש בכוונה שלימה שהיא לכבוד שמו יתברך: אחת - בזמן העבודה, בעת קיום המצוות, שתהיה הכוונה לכבוד שמים, לעשות נחת רוח לפניו. והשניה - הצער והבקשה על כבוד שמים שיחזור לשלימותו, וזה בעילוי כבודן של ישראל ושלוותן, שבזה מתעלה כבוד שמים, כבוד שלם.
