הנה מידת החסיד להיות זהיר ומהדר במצוות, הוא נמנע מלהיכנס בספק איסורים, הוא נזהר במאכלות האסורים וקונה רק דברים שהם נקיים מכל חשש איסור, סומך רק על הכשרים שהם "למהדרין". בדברים שיש בהם מחלוקת הלכתית, שיש מקילים ויש מחמירים, החסיד משתדל להחמיר על עצמו ולא להיכנס בספיקות ובמחלוקות. אך כאן צריך החסיד האמיתי להיזהר, שהחומרות לא יביאו אותו לידי זלזול חס-ושלום, ברבנים ובחכמים המקילים, ולא באלו הסומכים על המקילים. כי אם החומרות שהוא נוהג בעצמו יביאו אותו חס-ושלום, לזלזול ברבנים תלמידי-חכמים, מורי הוראה - נמצא שהוא נכשל באיסורים החמורים ביותר שבתורה. בעוד החומרות שהוא נוהג במאכלות הם מידת חסידות בלבד, הנה האיסורים של זלזול בתלמידי-חכמים הם איסורים גמורים וחמורים. כי לרוב ההבדל בין ההכשרים שהם "למהדרין" ובין הכשרים שאינם "למהדרין", לרוב ההבדל הוא בספק איסורים דרבנן, בעוד זלזול בתלמידי-חכמים הוא מדאורייתא. על-כן מידת החסידות האמיתית, היא לכבד כל רב בישראל, להוקירו, כבודו הוא כבוד התורה. לכבד גם רבנים שדעתם נוטה לפסוק בענייני הלכה לקולא, ועם זאת יחמיר על עצמו וידע ויזכור שגם המחמירים וגם המקילים, אלו ואלו דברי הלכה, "אלו ואלו דברי א-לוקים חיים". אך אם ההידורים במצוות יביאו את המהדר לזלזל באלו שאינם מהדרים כמותו, אף-על-פי שהם שומרים את ההלכה - יצא שכרו בהפסדו.
אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי קריאת שמע, וסיכנתי בעצמי מפני הליסטים. אמרו לו: כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל. אף-על-פי שרבי טרפון החמיר כדברי בית-שמאי. ומסביר הרמח"ל ב"מסילת ישרים" - מפני המחלוקת הגדולה שרבתה בין בית שמאי ובית הלל, וזה היה קשה מאוד לישראל, וסוף סוף נגמר ונקבע שהלכה כבית הלל לעולם. הנה קיומה של תורה שגמר דין זה ישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמים ולא יחלש בשום פנים, שלא תעשה התורה חס-ושלום, כשתי תורות. על-כן, לדעת משנה זו יותר חסידות להחזיק כבית הלל, אפילו לקולא מלהחמיר כבית שמאי. ומסיים "מסילת ישרים": וזה לנו לעיניים לראות איזה דרך ישכון אור באמת ובאמונה לעשות הישר בעיני ה'".
בזמן הרב קוק ביקר הרבי מגור בארץ ישראל - הוא אביו של האדמו"ר מגור של היום. והם נפגשו - הרב קוק והרבי מגור, ובעת הפגישה הביאו לרבי מגור פירות ארץ-ישראל לא מעושרים, ע"מ לזכות אותו במצוות הפרשת תרומות ומעשרות. אמר לו הרב קוק: היות וזו פעם ראשונה לקיים מצוות הפרשת תרומות ומעשרות, יברך "שהחיינו", והרבי מגור היה סבור שאין לברך. וכך נמשך איזה זמן הדיון ביניהם. לבסוף אמר הרבי מגור: "אם הרב של ירושלים מרא דאתרא, אומר שצריך לברך, אם כן, כך יש לעשות!" ובירך שהחיינו. זו חסידות אמיתית ושלימה.
אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי קריאת שמע, וסיכנתי בעצמי מפני הליסטים. אמרו לו: כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל. אף-על-פי שרבי טרפון החמיר כדברי בית-שמאי. ומסביר הרמח"ל ב"מסילת ישרים" - מפני המחלוקת הגדולה שרבתה בין בית שמאי ובית הלל, וזה היה קשה מאוד לישראל, וסוף סוף נגמר ונקבע שהלכה כבית הלל לעולם. הנה קיומה של תורה שגמר דין זה ישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמים ולא יחלש בשום פנים, שלא תעשה התורה חס-ושלום, כשתי תורות. על-כן, לדעת משנה זו יותר חסידות להחזיק כבית הלל, אפילו לקולא מלהחמיר כבית שמאי. ומסיים "מסילת ישרים": וזה לנו לעיניים לראות איזה דרך ישכון אור באמת ובאמונה לעשות הישר בעיני ה'".
בזמן הרב קוק ביקר הרבי מגור בארץ ישראל - הוא אביו של האדמו"ר מגור של היום. והם נפגשו - הרב קוק והרבי מגור, ובעת הפגישה הביאו לרבי מגור פירות ארץ-ישראל לא מעושרים, ע"מ לזכות אותו במצוות הפרשת תרומות ומעשרות. אמר לו הרב קוק: היות וזו פעם ראשונה לקיים מצוות הפרשת תרומות ומעשרות, יברך "שהחיינו", והרבי מגור היה סבור שאין לברך. וכך נמשך איזה זמן הדיון ביניהם. לבסוף אמר הרבי מגור: "אם הרב של ירושלים מרא דאתרא, אומר שצריך לברך, אם כן, כך יש לעשות!" ובירך שהחיינו. זו חסידות אמיתית ושלימה.
