הטהרה מביאה לידי חסידות, ומידת חסידות צריכה ביאור רחב. כי יש טועים בה ומבינים אותה לא נכון. הם חושבים שאמירת בקשות רבות, וידויים גדולים, בכיות והשתחוויות גדולות, סיגופים קשים, טבילה בשלג, בקרח, אלו הנהגות של חסידות. זו טעות הנובעת משטחיות, והיא מזיקה כי גישה מוטעה כזו למידת החסידות גורמת להבאיש את רוח החסידות בעיני האנשים. למעשים כאלה יש ערך במידה נכונה לבעלי-תשובה או לפרושים, אבל מכאן ועד למידת החסידות הדרך רחוקה. להבין נכון את מידת החסידות צריך חכמה רבה, כמו שאמרו חכמים: "לא עם הארץ חסיד". בלי ללמוד ולהתעמק, אי-אפשר להיות חסיד. שורש החסידות מה שאמרו: "כל מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, עובד את יוצרו מתוך רצון לעשות לו נחת רוח, כבן האוהב את אביו ורוצה לעשות לו נחת רוח, רוצה שלאביו יהיה טוב, יהיה נעים, יהיה נוח. הבן לא מסתפק בעשיית הדברים שאביו מצווה אותו במפורש, אלא מחפש מה רוצה האבא אף-על-פי שלא ביקש. מה ישמח אותו, והוא עושה כל זאת בשלמות ובהידור. די לו ברמז קל מצד אביו שהוא רוצה איזה דבר והוא כבר רץ ומשתדל למלא את רצונו. כן הדבר בין אוהב ורע, בין איש לאשתו, בין אב לבנו, בכל מקום שיש אהבה עזה, משתדלים האוהבים לשמח אחד את השני לא רק לעשות את החובות שכל אחד מחוייב לשני, אלא מעבר לזה, גם מה שלא חייבים. כל מה שגורם שמחה לשני, שמח האוהב לעשות.
וכן הדבר במי שאוהב את בוראו אהבה נאמנה. הוא לא מתספק בקיום המצוות המפורשות, אלא למד מהן מהו רצונו של הבורא. והמצוות הן בגדר גילוי דעת מה רצונו, ומתוך המצוות הוא מבין מה הדברים הנרצים לפניו יתברך, גם אלו שלא ציווה במפורש, והוא עושה אותם. וכמובן, את המצוות הוא מקיים לא לצאת ידי חובה, אלא מתוך חפץ פנימי ועל-כן הוא עושה אותן בשלמות מקסימלית, בזריזות ובהידור.
זו היא חסידות אמיתית, ולא הנהגות מיסטיות מוזרות, סיגופים מופרזים, תעניות מרובות, שהרואה הנהגות אלו מואס בהן, שאין בהן חכמה ולא עבודה שלמה. ואף-על-פי שבעלי-תשובה ראוי להם להתמרמר על עוונותיהם, והמרירות ממרקת אותם, אך לא בהפרזה אלא באיזון נכון. חסידות אמיתית היא איפוא, הרחבת קיום המצוות בכל הצדדים והתנאים הראויים, מתוך רצון לעשות נחת רוח ליוצרו, מתוך אהבת ה' גדולה. החסידות היא ממין הפרישות, אלא שהפרישות היא מלא-תעשה, לפרוש בשלמות מכל דבר שיש בו ריח של איסור, אפילו אינו עבירה גמורה, והחסידות - לעשות כל דבר שיש בו ריח של מצווה, אפילו אינה מצווה גמורה. להוסיף וללמוד סתום מן המפורש, לעשות נחת-רוח ליוצרו יתברך שמו.
וכן הדבר במי שאוהב את בוראו אהבה נאמנה. הוא לא מתספק בקיום המצוות המפורשות, אלא למד מהן מהו רצונו של הבורא. והמצוות הן בגדר גילוי דעת מה רצונו, ומתוך המצוות הוא מבין מה הדברים הנרצים לפניו יתברך, גם אלו שלא ציווה במפורש, והוא עושה אותם. וכמובן, את המצוות הוא מקיים לא לצאת ידי חובה, אלא מתוך חפץ פנימי ועל-כן הוא עושה אותן בשלמות מקסימלית, בזריזות ובהידור.
זו היא חסידות אמיתית, ולא הנהגות מיסטיות מוזרות, סיגופים מופרזים, תעניות מרובות, שהרואה הנהגות אלו מואס בהן, שאין בהן חכמה ולא עבודה שלמה. ואף-על-פי שבעלי-תשובה ראוי להם להתמרמר על עוונותיהם, והמרירות ממרקת אותם, אך לא בהפרזה אלא באיזון נכון. חסידות אמיתית היא איפוא, הרחבת קיום המצוות בכל הצדדים והתנאים הראויים, מתוך רצון לעשות נחת רוח ליוצרו, מתוך אהבת ה' גדולה. החסידות היא ממין הפרישות, אלא שהפרישות היא מלא-תעשה, לפרוש בשלמות מכל דבר שיש בו ריח של איסור, אפילו אינו עבירה גמורה, והחסידות - לעשות כל דבר שיש בו ריח של מצווה, אפילו אינה מצווה גמורה. להוסיף וללמוד סתום מן המפורש, לעשות נחת-רוח ליוצרו יתברך שמו.
