ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- ספריה
- בבא מציעא - פרק ראשון
- "שנים אוחזין" במציאה
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
"בעי רבי זירא: תקפה אחד בפנינו (הוציאה מיד חבירו בחזקה, והרי כולה בידו קודם שנשבעו; רש"י) מהו? - היכי דמי? אי דשתיק - אודויי אודי ליה, ואי דקא צווח -מאי הוה ליה למעבד? - לא צריכא, דשתיק מעיקרא והדר צווח, מאי? מדאשתיק - אודויי אודי ליה, או דלמא: כיון דקא צווח השתא - איגלאי מילתא דהאי דשתיק מעיקרא סבר: הא קא חזו ליה רבנן. - אמר רב נחמן, תא שמע: במה דברים אמורים - ששניהם אדוקין בה, אבל היתה טלית יוצאת מתחת ידו של אחד מהן - המוציא מחבירו עליו הראיה . (בעדים; רש"י) היכי דמי? אי נימא כדקתני - פשיטא! אלא - שתקפה אחד בפנינו ".
רבי זירא מסתפק במקרה ששנים אוחזים בטלית, ואחד תקף את חבירו ושמט ממנו את מה שאחז בטלית, והלה שתק ואח"כ צווח והביע את התנגדותו למה שארע. האם שתיקתו מהווה הודאה שהטלית שייכת לתוקף; או שמעיקרא לא הודה לו וסמך עצמו על הדיינים.
הודאת בעל דין רגילה מחייבת את האדם יותר מאשר עדים שמעידים לטובתו. אך רש"י כתב בפרושו לסוגיה, שזה ששתק ואח"כ צווח - יכול להוציאה אח"כ בעדים - ומשמע שהודאתו אינה נחשבת כהודאה רגילה. וכעין כך כתב הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פרק ט' הלכה י"ב, וזו לשונו:
"באו שניהם אדוקין בה ושמטה האחד מיד חבירו בפנינו ושתק השני אף על פי שחזר וצוח אין מוציאין אותה מידו כיון ששתק בתחלה הרי זה כְּ מודה לו, חזר השני ותקפה מראשון אע"פ שהראשון צוח מתחלה ועד סוף חולקין ".
מהרמב"ם משמע שזו לא הודאה רגילה שהטלית שייכת לשני, ולכן אם הוא תקף בחזרה - יחזירו את המצב לקדמותו.
הראב"ד השיג על שיטת הרמב"ם וכתב, שהוא אינו רואה טעם לכך. הראב"ד סבור שמכיוון שהוא נחשב כמודה לו - זו הודאה רגילה שהטלית שייכת לשני. ולכן אם הוא יתקוף בחזרה, ניטול ממנו את הטלית וניתן אותה לשני.
וזו לשון הטור בחושן משפט סימן קל"ח:
"היו שניהם אדוקין בה ותקפה האחד מחבירו בפנינו וצווח לא אבד זכותו. שתק הרי הודה לו שהיה שלו ואבד זכותו ואפילו שתק תחילה ואח"כ צווח הויא כהודאה כיון ששתק תחילה והיה אומר א"א הרא"ש ז"ל שאפילו אם יביא עדים אח"כ שהיא שלו לא מהני ליה דהודאת בעל דין כק' עדים דמי. כתב הרמב"ם ז"ל שאם חזר האחר ותקפה מיד זה התוקף אע"פ שצווח מתחילה ועד סוף יחלוקו כבתחילה ע"כ. ונראה כיון שזכה התוקף מתחילה משום הודאתו של זה אין האחר יכול לתוקפה ממנו בלא ראיה, וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל ."
הרא"ש חלוק על רש"י, וסבור שמכיוון שזו הודאת בעל דין, לא יועילו לו עדים שהטלית היתה שלו. והראב"ד והטור חלוקים על הרמב"ם, והם סבורים שמכיוון שזו הודאת בעל דין ממש - לא תעזור לו תקיפתו להשיב אליו את מה שאחז בו.
ונראה, ששיטת רש"י והרמב"ם מבוססת על הבנתם בסוגיות בהם מופיע הביטוי "שתיק והדר צווח".
וזו לשון הסוגיה בבבא-בתרא דף קל"ח ע"א:
"הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים, ואמר הלה אי אפשי בהן, אם היה רבן שני כהן - הרי אלו אוכלין בתרומה; רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר הלה אי אפשי בהן - כבר זכו בהן יורשין; והוינן בה: ותנא-קמא אפילו עומד וצווח!
אמר רבא, ואיתימא רבי יוחנן: בצווח מעיקרו - דכולי עלמא לא פליגי דלא קני, שתק ולבסוף צווח - דכולי עלמא לא פליגי דקני , כי פליגי - שזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח, דתנא קמא סבר: מדשתיק קנינהו, והאי דקא צווח - מהדר הוא דקא הדר ביה; ורבן שמעון בן גמליאל סבר: הוכיח סופו על תחלתו, והאי דלא צווח עד השתא - דסבר: כי לא מטו לידי מאי אצווח".
אמר רבא, ואיתימא רבי יוחנן: בצווח מעיקרו - דכולי עלמא לא פליגי דלא קני, שתק ולבסוף צווח - דכולי עלמא לא פליגי דקני , כי פליגי - שזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח, דתנא קמא סבר: מדשתיק קנינהו, והאי דקא צווח - מהדר הוא דקא הדר ביה; ורבן שמעון בן גמליאל סבר: הוכיח סופו על תחלתו, והאי דלא צווח עד השתא - דסבר: כי לא מטו לידי מאי אצווח".
ומשמע בסוגיה בחולין (דף ל"ט ע"ב), שהמחלוקת בזיכה ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח, לא הוכרעה. וכן פסק הרמב"ם, וזו לשון בתחילת פרק ד' מהלכות זכיה ומתנה:
"וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו אחר שזכה. מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אַחַר שבאת לידו הרי היא הפקר וכל הקודם בה זכה בה שהרי הפקירה המקבל אַחַר שזכה בה, אבל אם היה צווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים ...
זיכה לו על ידי אחר וכששמע המקבל שתק ואחר כך צווח ואמר איני מקבלה, הרי זה ספק אם זה ששתק כבר רצה וזה שחזר וצווח חזר בו, או ששתק מפני שעדיין לא הגיע לידו כלום וזה שצווח הוכיח סופו על תחלתו ... ".
זיכה לו על ידי אחר וכששמע המקבל שתק ואחר כך צווח ואמר איני מקבלה, הרי זה ספק אם זה ששתק כבר רצה וזה שחזר וצווח חזר בו, או ששתק מפני שעדיין לא הגיע לידו כלום וזה שצווח הוכיח סופו על תחלתו ... ".
ומשמע מדבריו שדווקא בזיכה ע"י אחר קיים ספק בדין, ומטעם - "כי לא מטו וכו'"; אך אם קיבל את החפץ לידיו ממש - ודאי שהסכים לקבל. ואם שתק ואח"כ צווח - הרי שהפקיר.
וכוונת הסוגיה בבבא-בתרא באומרה "שתק ואח"כ צווח" היתה לומר - הסכים ואח"כ התחרט, שהרי המושג הודאה בתור "אמת" לא שייך שם.
ונראה שרש"י והרמב"ם סבורים, שגם אצלנו - "שתק ואח"כ צווח" - פרושו "הסכים ואח"כ התחרט". ולפיכך, יכול השותק להביא עדים (או לחטוף בחזרה את החצי), מפני שלא הודה שהטלית של השני, אלא רק הסכים שתהיה אצלו לזמן מה - עד שיביא עדים (או עד שיחטוף שנית).
ונראה, שהרמב"ם דייק בלשונו וכתב "הרי זה כּ מודה לו" (בכ"ף הדמיון); מפני שאין מדובר בהודאה ממש אלא בהסכמה. לשיטת רש"י והרמב"ם, "שתק והדר צווח" פרושו שווה בבבא מציעא ובבבא בתרא; ופרושו - הסכים ואח"כ התחרט.
חידוש כוחות העולם
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
דיני פלסטר בשבת
אכילת חמץ בשבת הצמודה לשביעי של פסח
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
מי פה עבריין?
איך עושים קידוש?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
איך נהנים כשעובדים קשה?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
