ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש שבת ומועדים משעבוד לגאולה

נחש הממלכתיות.

הרהורים על חירות לאומית בחג בו יצאנו לחירות עולם.
לחץ להקדשת שיעור זה
"...חזקיהו בן אחז מלך יהודה בן עשרים וחמש שנה היה במלכו ועשרים ותשע שנה מלך בירושלים... ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה דוד אביו. הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבות וכרת את האשרה וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחשתן. בה' אלוקי ישראל בטח ואחריו לא היה כמהו בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו... " (מלכים ב' פר' יח)


"תנו רבנן ששה דברים עשה חזקיהו המלך על ג' הודו לו ועל ג' לא הודו לו... גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו, כיתת נחש הנחשת והודו לו, גנז ספר רפואות והודו לו" (ברכות י:).

נחש הנחושת
המציאות שעמדה בפני חזקיהו המלך הצעיר היתה קשה. העם שטוף בעבודה-זרה שעשה אחז אביו, בית-המקדש נעול ומלא בעבודה זרה.
חזקיהו פתח בתנופת ביעור עבודה-זרה, והרס את שכיות החמדה האליליים שבנה אביו. אבל הבין שהדבר האמיתי עדיין לא נעשה. שורש המשבר הרוחני היה הפיכת האמצעי למטרה. העם התרחק מהקשר לאלוקים ופנה לעסוק בעיקר באמצעים שהיו אמורים לקשור אותו לה'.
אחד הבולטים שבהם היה נחש הנחושת, שהעם ראה בו קדושה ותפש את הפולחן אליו כדבר לגיטימי. את הנחש עשה משה בדבר ה' כדי שהעם יביט עליו ויתרפא, ומי כמשה הנאמן לה' ?! אמנם כשעשה משה את הנחש ראו בו הכל אמצעי בלבד לעבוד דרכו את ה'. אך לאחר סיום המגפה השאיר משה את הנחש כדי להזכיר לדורות שלא הנחש ממית אלא החטא ממית, כפי שהשאירו את צנצנת המן ומטה אהרון.
אלא שההבדל בין פולחן הנחש כשלעצמו לראייתו כפנייה כלפי מעלה בלבד - קשה לתפישה, והגבול דק מאוד. המתבונן מהצד לא היה מסוגל לראות את ההבדל, והכל היה תלוי בכוונה: אם היא לשם שמים, הצליחו. ואם היו חושבים שהנחש עצמו מציל - לא הצליחו!
ברבות הימים הלכו הדברים והיטשטשו, וכבר היה קשה להסביר את עומק ההבדל בין פולחן הנחש לפולחן הקוברה המצרית. מתישהו החל העם לסגוד לו, ובבתי-המדרש התפלפלו בשאלה האם הנחש שומר עדיין על הקדושה מימי משה או לאו. היו מי שהעזו וטענו שכעת הכל הושחת והקדושה הפכה לטומאה ועבודה-זרה. אבל נושאי הדגל השמרני טענו בלהט שאין הדבר כן, וגם אם יש טעויות, אסור לבטל את פולחן הנחש שהיה מעשי ידי משה בדבר ה', ומי יעז לגעת בנחש וניקה? כך, מי שהיה חולה היה הולך אצל הנחש ומתבונן בו כדי להתרפא. בייחוד בתאריך הידוע בשנה שבו עשה משה את הנחש - היו יוצאים המונים רבים ובראשם כהני הנחש, לבושים בגלימותיהם המיוחדות, להסתכל בנחש ולומר תפילות לישועה ורפואה. מי שלא יכול היה להגיע - היה שולח מכתב (ועימו סכום כסף עבור הטרחה) ובו רשומים שמות המבקשים כדי שיתפללו עליהם.
ברבות הימים התגבשה בבתי-המדרש הדעה שפולחן הנחש הידרדר לשפל שאין לו תקנה ואסור להמשיך אותו, ומגיני-הנחש נצטננו אל מול גלי-ההריסות הרוחניים ההולכים ומתרבים. אפס, גם החכמים לא העזו לומר לחזקיהו לכתות את הנחש כיוון שחששו מה יאמרו הבריות, ושמא ייפגם בכלל בניין האמונה המיוסד מימות משה ועד הנה.
חזקיהו ידע שזה המבחן הגדול. אם לא יכתות את הנחש תימשך תופעת העבודה-זרה, כיוון שכבר אי אפשר להבחין בין הדברים.
הוא גם ידע שעליו להפריך דעה קדומה אחרת טרם שיגע בנחש. העם רואה במלכות בית דוד וביושב על כיסא המלך, קדושה שאין להרהר ולערער אחריה. דבריו אם-כן, הם פקודה אלוקית שיש לקיימה. לכן קל היה למלכי יהודה הרשעים להכניס עבודה-זרה ליהודה, שמתחילה לא נסחפה בזרם העכור הבא מעמי האזור ומלכות ישראל הסמוכה. כדי לזעזע את הציבור לקח חזקיהו את עצמות אביו ועשה מעשה שהחריד את הרואים ואף את השומעים שלא ראו - הוא רתם סוס למיטה עשויה חבלים שעליה שם את עצמות אביו אחז וסובב את המיטה הזו סביב ירושלים עד שהביא את העצמות לקבורה, שלא בקברי המלכים. רבים הביעו סלידה ממעשה כזה שלא נעשה מעולם ע"י בן לאביו, והיו שטענו שהיתה זו נקמה באביו שניסה לשרפו למולך בילדותו. מכל-מקום, העם הפנים את המסר - ככה יעשה לאיש אשר הכניס עבודה זרה לתחום ישראל ואשר טימא את בית המקדש. המסר הסמוי היה אף חזק יותר - אין קדושה לעצמותיהם של מלכי בית דוד, הרשע ייענש והצדיק יקבל שכרו, והכל לפי המעשה.
לאחר שהמחסום הראשון והעמוק ביותר נשבר - פנה חזקיהו לשלב הבא וכיתת את נחש הנחושת (מלכים ב' פר' יח).

תוך שהוא בתנופה של שינוי, גנז חזקיהו את ספר הרפואות שעבר במסורת הדורות, ויש אומרים שנכתב בידי שם בן נח. ספר זה היה חשוב במיוחד כיוון שלא היתה מחלה שלא היה לה בו פיתרון רפואי. כיוון שכך, לא סברו החולים שעליהם לבקש רחמי-שמים, ולא שבו מחטאיהם. כך התפוגגה מסגרת שכר ועונש, שנועדה להחזיר אדם בתשובה מחטאיו. משנגנז הספר - לא נותרה לחולים ברירה אלא להתפלל לה' שיצליח מעשיהם של הרופאים שאינם בטוחים ברפואתם.
חלק מהעם בא בטרוניה לחזקיהו הפוגע בקודשי האומה: הנחש המשעבד את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים ומציל אותם מן הפורענות, ספר הרפואות המציל חיי-אדם, וכבוד מלכות בית דוד הנרמס בגרירת עצמות המלך.
חזקיהו נזקק אז בדחיפות לתמיכה. בדיעבד, שלחו לו חכמים דברי חיזוק ועידוד על שלושת המעשים גם יחד.

ביניים: הממלכתיות שהכזיבה
הממלכתיות הינה ביטוי של העם לשלטון עצמי ומהווה מרכיב חשוב בביטול הגלות ובואה של גאולה. אלפיים שנה התפללנו "ושבור עול הגויים מעל צווארנו". כשהוכרזה המדינה היה בזה חידוש ופלא, ותופסי התורה שהבינו את משמעותה הרוחנית ראו בה עניין יקר וקדוש. יישוב יהודי בארץ-ישראל כבר היה, אבל ריבונות ושלטון עצמי התחדשו רק בהקמת המדינה. מכאן היחס החיובי לכל הקשור לשלטון: צבא, משטרה, שרים, חברי-כנסת, ראש-ממשלה ולסמלים שבראשם הדגל. מראשית הדרך היה ברור שיש לציבור המאמין הסתייגויות מדרכה של המדינה, בעיקר בשלושה תחומים: משפט - שאינו מבוסס על דיני תורה אלא על חוקים חילוניים; חינוך ותרבות - שאינם קשורים למורשת ישראל, ופעמים רבות הפוכים ממנה לחלוטין; משרד הדתות - המממן נוצרים ומוסלמים.

אבל על הכל כיסתה האהבה הגדולה וההתפעמות מהחידוש, שלאחר גלות ארוכה יש לנו שלטון עצמי. האהבה היתה כה גדולה עד שאפילו משברים עצומים כמו חוק החינוך הממלכתי המונע מילדי ישראל קשר למסורת, והעלאתם של יהודי המזרח תוך כפייה להפסקת שמירת תורה ומצוות, לא פגעו באהבה ובמחויבות של הציבור הדתי-לאומי למדינה. אלא שעם השנים הולכת המדינה והופכת ערך כשלעצמו, כביכול בלי קשר לערכים אותה היא מאמצת ולפיהם היא פועלת. נוצרה זהות בין העצמאות והמדינה כמוסד, לבין האנשים המנהיגים אותה, המנסחים את חוקיה, ומתווים את דרכה בפועל.

קרה לאידיאולוגיית הממלכתיות מה שקרה לנחש. במשך כשני דורות היוו ערכי הממלכתיות אבן יסוד בבניינו הרוחני של הצעיר המתחנך בבית המדרש הציוני. בצורתה הנוכחית היא כבר לא משעבדת את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים, אדרבא - היא מרחיקה אותם. הידרדרנו לטשטוש ערכים כללי עד כדי איבוד הולך ומחריף של הצלם הציוני-יהודי של המדינה, ואנו ניצבים בפתחה של תקופה שיש בה סממנים חריפים של פשיזם דתי, המקדש את המדינה והמוסדות הלאומיים. מה שישעיהו וירמיהו אמרו אפילו על בית המקדש שהפך למקום שאין לה' עוד חפץ בו ובקרבנות שמקריבים בו - לא יעזו חלקים בקרבנו לומר ביחס לממלכתיות. זאת, למרות דברים מפורשים של הרב קוק זצ"ל על הלאומיות החילונית והאפשרות הסבירה של היטמאות חמורה שלה
"באוויר מעופש זה נולדה גסות הכפירה בצורתה המנוולת שאנו רואים אותה בימינו. וכשזו נזקקת אל הלאומיות בוררת היא ממנה דווקא את חלקיה היותר רעים העלולים לשחת את כל הוד שבצלם האדם הפרטי אשר נוכח אלקים דרכו... ומאצלת עליהם מהזוהמה של טומאת שוליה..." (אורות עמ' קלד).


אם לא נכתות את ערך הממלכתיות הקיצונית היום - ההרס עלול לגדול יותר ויותר. קשה לצפות את עצמת השבר הנורא שיתרחש כשהממדים יהיו בלתי נסבלים לגמרי לרובו של הציבור המאמין בתורה מן השמים, ורואה בתקופתנו ראשית צמיחת גאולה. במקומו של ערך זה תיבנה מערכת נכונה של יחס חיובי אוהב לעצם קיומה של המדינה, ונכונות למסירות-נפש להגנתה, יחד עם שלילת כל התופעות השליליות כולן, בלא לגיטימציה אף לאחת מהן, גם לא בשם הממלכתיות. בלשון בריסקאית ניתן לומר שלא נייחס קדושה ל'גברא', המאייש משרה זו או אחרת, או לדעותיו והחלטותיו, אלא ל'חפצא' של המדינה בלבד.

מי שיכתת את נחש-הממלכתיות יזכה אף הוא לכך שחכמים עתידים להודות לו, ובעקבותיהם האומה כולה.
עוד בנושא משעבוד לגאולה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il