ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- חבלי משיח
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
יעל בת רבקה
כאשר הלויים היו שרים בפיהם - קבוצת מנגנים היתה מנגנת יחד עימם. במשנה (ערכין ב, ד) ובתוספתא (וילנא, ערכין א, ו) מובאת מחלוקת מי היו המנגנים . וזו לשון התוספתא (בתיקונים קלים לפי המשנה ולפי שינויי נוסחאות):
"אלו הן מכין (מנגנים) לפני מזבח. עַבְדֵי כהונה היו דברי ר' מאיר; ר' יהודה אומר עַבְדֵי לְוִיָּה. ר' יוסי אומר משפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵית צִפְּרַיָּא' ( בֵּית הַצִּפּוֹרִים ) מאֵמָאוֹס - (שהיו) מַשִּׂיאִין לכהונה. רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר מכירן הייתי ולויים היו."
הנגינה מביאה לידי רוח הקודש, וכן מצאנו אצל אלישע הנביא (מלכים ב ג, טו): "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה':". נראה שמחלוקת הַתַּנָּאִים קשורה לשאלה מי הוא המנגן שנקל לו להשיג קדושה ושנגינתו תסייע לשומעיו להשגת רוח הקודש.
שיטת רבי מאיר
בירושלמי (שקלים פ"ג ה"ג) נאמר שטהרה מביאה לידי קדושה. נראה שרבי מאיר ורבי יהודה ורבי חנינא בן אנטיגנוס נחלקו בשאלה איזו הקפדה על אכילה בטהרה מתאימה להשגת קדושה.
הכהנים ועבדיהם חייבים לאכול את התרומה בטהרה, והם נענשים במיתה בידי שמים אם הם אכלו אותה בטומאה. ולכן הכהנים ועבדיהם מקפידים ביותר שלא לגעת בדברים טמאים. רבי מאיר סבור שמצד אחד ראוי שהמנגנים שבמקדש יקפידו לאכול בטהרה בהקפדה החמורה שמקפידים עליה הכהנים ועבדיהם. אך מצד שני הכהן מכובד מן הלוי, ואין זה ראוי שהכהן ינגן בכלי וישרת את הלוי ששר בפיו. לפיכך סבור רבי מאיר שהמנגנים שבמקדש היו עבדי כהנים. לשיטתו, עבד שחייב לאכול בטהרה הוא קרוב להשגת רוח הקודש יותר מאשר ישראל מיוחס שיתכן שהוא עם הארץ ואינו מקפיד לאכול בטהרה.
שיטת רבי יהודה
הלויים מקבלים את פרנסתם מן המעשר שהם מקבלים מישראל והם פטורים מהצורך לעבוד. התורה לא חייבה את הלויים לאכול את המעשר בטהרה. אך הלויים שזמנם מצוי בידם הם תלמידי חכמים והם מלמדים תורה את בני שאר השבטים – "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". ידוע שתלמידי חכמים מקפידים לאכול את מאכלי החולין שלהם בטהרה, והם מקפידים שגם בני ביתם ועבדיהם יקפידו על כך, וידוע (עבודה זרה דף לט א) שעבדו של חבר הרי הוא כחבר. הקפדה זו חמורה פחות מההקפדה שמקפידים הכהנים ועבדיהם, שהרי הלויים ועבדיהם עושים זאת מתוך רצון עצמי, ולא מתוך פחד מעונש מיתה בידי שמים. אך רבי יהודה סבור שהקפדה מתוך רצון עצמי מתאימה להשגת רוח הקודש יותר מאשר הקפדה מתוך פחד. כמו כן סבור רבי יהודה, שיש להראות שעבודת הניגון בכלי פחותה מעבודת השירה בפה שנעשית על ידי הלויים, ולכן המנגנים היו עבדי לויים ולא לווים עצמם. לשיטתו, עבד של לוי שמקפיד לאכול בטהרה הוא קרוב להשגת רוח הקודש יותר מאשר ישראל מיוחס שיתכן שהוא עם הארץ ואינו מקפיד לאכול בטהרה.
שיטת רבי חנינא בן אנטיגנוס
רבי חנינא בן אנטיגנוס סבור כרבי יהודה, שהקפדה על אכילת חולין בטהרה שנעשית מתוך רצון עצמי מסייעת להשגת רוח הקודש יותר מאשר הקפדה מתוך פחד שמצויה אצל הכהנים ועבדיהם. אך לדעתו ההקפדה של עבדי הלויים על אכילת חולין בטהרה אינה מספיק טובה, מפני שהמסורת הזו אינה מושרשת מאבותיהם. לדעתו, מי שהוא תלמיד חכם ואביו תלמיד חכם הוא זה שמקפיד כראוי לאכול חולין בטהרה, שהרי מסורת בידו מאביו שיש לאכול חולין בטהרה. לפיכך, המנגנים במקדש היו לויים, שהרי הם תלמידי חכמים בני תלמידי חכמים שמקפידים לאכול בטהרה; והקפדה נכונה זו תסייע בידם להשגת רוח הקודש.
שיטת רבי יוסי
רבי יוסי חולק על העיקרון שנשקף מתוך דברי הַתַּנָּאִים האחרים. לדעתו, התנאי הבסיסי להשראת השכינה הוא הייחוס המשפחתי; מי שהוא מיוחס לאבותינו הקדושים - הוא בעל המעלה הנדרשת; וכן מצאנו במסכת קידושין (דף ע, ב): "כשהקב"ה משרה שכינתו, אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל". לשיטתו, מי שהוא ישראלי מיוחס ראוי לנגן במקדש - ואפילו שיתכן והוא עם הארץ שאינו מקפיד לאכול חולין בטהרה.
אולם הפירוט שרבי יוסי מביא טעון ברור. מדוע הקפידו לבחור נגנים דווקא ממשפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵּית צִפְּרַיָּא'? מדוע חשוב לציין שהם היו מהעיר אֲמָאוֹס (=אֲמָאוֹם)? ומדוע לא לקחו נגנים ממשפחות מיוחסות אחרות שבאותה העיר? או ממקומות אחרים?
רבי יוסי שותק בדבר זה ואינו מסביר - ונימוקו עימו. אך נראה שאפשר לעמוד על דעתו מתוך העיון בפסיקת הרמב"ם.
הפסיקה התמוהה של הרמב"ם
דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס - "מכירן הייתי! ולויים היו!" - מביעים ביקורת כלפי שאר הַתַּנָּאִים; ויש בם גם צליל של ביזוי למי שאומרים את דבריהם, בלא לברר את מה שידוע לתנא שמעיד שחי בזמן המקדש והכיר את המנגנים. אכן תמוה! כיצד מעיזים ר' מאיר ור' יהודה ורבי יוסי לחלוק על רבי חנינא בן אנטיגנוס - שמעיד שהכיר את המנגנים באופן אישי ושהם היו לויים!?
גם פסיקת הרמב"ם טעונה ברור, מפני שלכאורה הוא פוסח על שני הסעיפים. הרמב"ם פסק (כלי המקדש ג, ג): "היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר, מהן לויים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס". מדיוק דבריו משמע שצריך שהמנגנים יהיו גם לויים וגם ישראלים. מנין לו לרמב"ם שיטה כזו? אם הרמב"ם קיבל את עדותו של רבי חנינא בן אנטיגנוס הוא היה צריך לפסוק שהמנגנים היו רק לויים. אם הרמב"ם קיבל את דבריו של רבי יוסי, לכאורה הוא היה צריך לפסוק שהמנגנים היו רק ישראלים מיוחסים.
אם הרמב"ם סבור, שפעמים שהיו לויים כדברי רבי חנינא, ופעמים שהיו ישראלים כדברי רבי יוסי; הוא היה צריך לפסוק שהמנגנים היו - או לויים או ישראלים. אך הרמב"ם פסק שהמנגנים היו דווקא משני הסוגים - גם לויים וגם ישראלים. על מה התבסס הרמב"ם בפסיקתו?
נראה, שהרמב"ם פירש את דברי רבי יוסי ואת דברי הביקורת של רבי חנינא בן אנטיגנוס - שלא כפשוטם! סיוע להבנה הזו יש ב"מעשה" שמיוחס לרבי חנינא בן אנטיגנוס, וכדלקמן.
"כהנים" - שאינם כהנים
במסכת בכורות (דף ל, ב) מסופר שבנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס עשה דבר שהתפרש כביזוי של תלמידי רבי יהודה ורבי יוסי, והשתמע מהמעשה שהוא אינו סומך עליהם בענייני אכילה בטהרה. כאשר רבי יהודה שמע זאת הוא אמר שזו מסורת משפחתית: 'אביו של זה ביזה תלמידי חכמים - אף הוא מבזה תלמידי חכמים!'. אולם רבי יוסי נחלץ להגנתם; ואמר שהם כהנים; ו"מיום שחרב בית המקדש" הם נוהגים "סלסול בעצמם"! ולכן היה מותר להם לנהוג באופן המבזה שהם נהגו בו.
רש"י התקשה לקבל שרבי חנינא ביזה תלמידי חכמים; והסביר שחלק זה שבמעשה אינו כפשוטו. בספר "דורות הראשונים" (חלק ג, עמוד צד) מובאות קושיות רבות נוספות על מה שארע שם. הרמב"ם סבור שהקשיים מגלים שהמעשה כולו אינו כפשוטו, ואולי היתה לרמב"ם גם מסורת על כך. הרמב"ם מזכיר את ר' חנינא בן אנטיגנוס בהקדמתו לפירוש המשנה, אך כאשר הוא מספר שם על ייחוסי הַתַּנָּאִים הוא אינו מונה אותו בין הכהנים 1 . לשיטת הרמב"ם, כאשר רבי יוסי אמר - שרבי חנינא בן אנטיגנוס ובנו הם "כהנים" - הוא התכוון ל"כהנים" במשמעות סמלית.
המעשה הסמלי מרמז שדברי רבי חנינא בן אנטיגנוס שהוא "חי בזמן המקדש" ושהוא "הכיר" את המנגנים - "ולויים היו!" - לא נאמרו בגדר עדות! דבריו נאמרו כדי שיהיה בהם "צליל של ביזוי" למי שאינם חושבים כמוהו. רבי חנינא בן אנטיגנוס ובנו נחשבים לסוג מסוים של "כהנים" ש"מתירים לעצמם" לבזות את מי שאינו חושב כמוהם.
הסמלים שמצויים בדברי חז"ל - לקוחים מן התנ"ך. פעמים רבות שהמעשה חוזר בשפת חז"ל על מעשה או נבואה שמופיעים כבר בתנ"ך. הרי זה בא ללמד ונמצא למד! - מתוך העמקה בדברי חז"ל נוכל לדלות את הפרשנות הנוספת שלהם לתנ"ך. היכן מצאנו בתנ"ך אנשים שמחשיבים את עצמם ל"כהנים" - ולכן הם מתירים לעצמם לבזות אחרים?
הקרבת הקרבנות של אברהם אבינו
הכהן הראשון בעולם היה שֵׁם בן נוח שהיה "כֹּהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן". הוא נקרא "מַלְכִּי-צֶדֶק" - ותפקידו היה לבצע משפט צדק בעולם. אך רוב צאצאיו לא רצו להמשיך בדרכו הרוחנית. הם עסקו בפעולות של יֶפֶת והתפזרו על פני התבל. מי שעשה משפט צדק בעולם היה אברהם, שהיה לו כוח צבאי משלו; ואף כוח כלכלי עצמאי ומטבע משלו. מַלְכִּי-צֶדֶק שמח כאשר אברהם הציל את העשוקים, ומן הסתם הוא התפלל לקב"ה שיסייע לאברהם במלחמתו. אך הוא ראה שלולי יוזמת אברהם - התפקיד שלו היה נותר תפקיד סמלי. מַלְכִּי-צֶדֶק נפל בדעתו ונכשל בדבריו ; והקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה. עקב כך, הקב"ה הודיע שזרע אברהם יחליף את מַלְכִּי-צֶדֶק - ויירש את ארץ ישראל (נדרים דף לב, ב).
אברהם שמע זאת, ושאל את הקב"ה - "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". כמה ממדרשי חז"ל מפרשים זאת כחוסר אמונה. אך יש בפרוש זה קושי; שהרי סמוך לפני כן נאמר - "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". מדרשי חז"ל אחרים מרמזים שאברהם שאל את הקב"ה כיצד אפשר למנוע מזרעו - את המצוקות שהיו למַלְכִּי-צֶדֶק.
הקב"ה השיב לבקשת אברהם, וציווה עליו לעשות מעשה שישפיע על העתיד. אברהם הצטווה להקריב בהמות וצפורים . הבהמות נחשבות לגשמיות ביחס לצפורים; שהרי הן אינן מסוגלות להתנתק מהארציות ולעוף באוויר. מדרשי חז"ל (ורבנו סעדיה גאון 2 ) מרמזים שהדבר מסמל תכנית של הקב"ה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" מסוג חדש; שיהיו בה בנים (כהנים) שמחוברים מאוד לגשמיות (בהמות) וישמשו ככוח כלכלי ואף צבאי; ובנים (כהנים) שמחוברים מאוד לרוחניות (צפורים).
מלחמת ה"דקירות" הדו-כיוונית
אברהם ביתר את הבהמות, אך את הַצִּפּוֹרִים הוא לא ביתר; ולאחר מכן נאמר: "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם". רבנו סעדיה גאון מבאר, ש"הָעַיִט" הם הַצִּפּוֹרִים שמוזכרים לפני כן. אברהם נטל את " הַצִּפּוֹר " כמו " עַיִט " (צפור טרף) שיש לו חיות עצמית והוא יורד על הפגרים. המשמעות הסמלית של הפעולה הזו מתבארת בנבואת זכריה (יב, י):
"וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו..."
במסכת סוכה (דף נב, א) מבואר ש"הנדקר" - הוא "משיח בן יוסף שנהרג "! הקבוצה שמשייכת עצמה ל"בית דויד" עוסקת ברוחניות ומשמשת בתפקיד של מַלְכִּי-צֶדֶק. הם בטוחים שרק הם "כהנים"; ולכן הם מבזים את מי שאינו חושב כמוהם, והם מתייחסים לקבוצת "משיח בן יוסף" כאל " פְּגָרִים" (כמבואר בהערת השולייים 3 ). בֵּית דָּוִיד "הִבִּיטוּ אֵלַי" (אל הקב"ה) ודקרו לשם-שמים את "הַפְּגָרִים" - כדי לנסות ולהעיר אותו "לתחיה"; כלומר, שיהיו דומים להם ויעסקו ברוחניות. "הדקירות" לא הועילו; ולכן הם מגדירים את "קבוצת משיח בן יוסף" כ"הרוגים" - והם מספידים אותם.
הנביא זכריה מגלה, שמלחמת-ה"דקירות" היא דו-כיוונית. מיד בסמוך (בפרק י"ג) הוא מתאר איש שחש שרוח נבואה מפעמת בו; והוא רוצה לעבור לקבוצה שעוסקת ברוחניות. אולם הוריו משוכנעים, שב"ממלכת הכהנים" של אברהם כל בני האדם יתחברו לגשמיות. לפי הבנתם, רק בקבוצת ה"בהמות" יש "חיים", ומי שאינו דומה להם נחשב ל"מת". "וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ יֹלְדָיו בְּהִנָּבְאוֹ". הם "דוקרים" את בנם כדאי לוודא שיהיו לו "חיים" לפי ההגדרות שלהם; והנער נענה לפניותיהם - "וְאָמַר לֹא נָבִיא אָנֹכִי אִישׁ עֹבֵד אֲדָמָה אָנֹכִי כִּי אָדָם הִקְנַנִי מִנְּעוּרָי".
הצורך ב"דקירות"
ה"דקירות" ההדדיות מגלות, שב"ממלכת הכהנים" של אברהם - התפקידים לא מוגדרים לדורי דורות. בן של אברהם יכול להיות שייך בחלק מחייו ל"קבוצת משיח בן יוסף" ולעסוק בענייני המעשה; ובחלק אחר מחייו הוא יכול להיות שייך לקבוצת "משיח בן דויד" - ו"לעוף באויר", כלומר לעסוק בענייני הרוח. אפשרות המעבר בין הקבוצות גורמת לכך, שחברי כל קבוצה תובעים מחברי הקבוצה האחרת להצטרף אליהם; ולשם כך הם "דוקרים" אותם.
הדקירה מביעה את המחשבה שרק אני ממלא את תפקיד ה"כהן" בתכנית של אברהם - והחבר שאינו דומה לי הוא "בזוי". ברם, ה"דקירות" מופיעות רק בשלב הראשון והמכין, כאשר כל אחד מחברי הקבוצה מזדהה עם התפקיד שהוא בחר בו. בשלב הזה הוא מחשיב רק את עצמו ל"כהן" - והוא "מתיר לעצמו" "לבזות" את מי שאינו כמוהו. אך ב"ברית בין הבתרים" היה שלב נוסף.
וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם - הניגון של אברהם
ר' סעדיה גאון מבאר בתשובותיו את משמעות הכתוב - "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם":
"...'תחיית המתים' כתובה בחביונם. פְּגָרִים בּוּתְּרוּ וְהוּרָד ' הַצִּפּוֹר ' עֲלֵיהֶם; 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - וינידם ויחיו כולהם ".
לאחר שאברהם הוריד את ' הַצִּפּוֹר ' על 'הַפְּגָרִים' ודקר אותם כמו 'עַיִט' - הוא עשה מעשה נוסף. אברהם הניד יחד את 'הַפְּגָרִים' ואת 'הַצִּפּוֹר'; והמעשה הזה סימל שהוא נושב רוח של תחיה בשתי הקבוצות 4 . אברהם עורר את כולם ברוח של תשובה. כל קבוצה תתעורר לראות את מעלת חבירתה; ותחזור בה מההבנה המוטעית שלה - שיש לה כביכול "חיים" בפני עצמה. כולם יכירו בצורך בקיום שתי הקבוצות, קבוצה של "פְּגָרִים" וקבוצה של "צפורים" - ואז יהיו "חיים" בשתי הקבוצות.
הניגון הוא פעולה שבנויה על תיאום ומתן כבוד הדדי. בשלב הראשון כשכל אחד אוחז בכלי הנגינה שהוא בחר בו - הוא צריך להזדהות עם הכלי שלו; ולנגן בו בכל כוחו. אך אם השלב הראשון ימשך לאורך זמן; אם הנגנים ימשיכו לנגן בכליהם השונים בכל כוחם בלא תאום - יישמע רק רעש מחריד ומעיק. היופי שבנגינה נובע דווקא מתוך מהשוני שבין הכלים - ומתוך התיאום ביניהם. אברהם הצמיד את 'הַצִּפּוֹר' אל 'הַפְּגָרִים'; - והוא הניד אותם ו"ניגן" בהם ניגון של כבוד הדדי.
רבי יוסי סבור, שהמנגנים שבמקדש מגשימים את השלב השני בברית בין הבתרים - שלב הניגון של אברהם! השלב שבו שני הכוחות השונים - " נוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְרָם... בִּנְעִימָה". לפיכך הוא קבע, שהמנגנים שבמקדש באו ממשפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' וממשפחות 'בֵּית צִפְּרַיָּא' (בית הציפורים). אך מי המשפחות בישראל שמייצגות את המשפחות האלו?
הברור הראשוני של משפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵּית צִפְּרַיָּא' (בית הציפורים)
ההבדלה הראשונית בין 'בֵּית הציפורים' (הכוח התורני) לבין 'בֵּית הַפְּגָרִים' (הכוח הגשמי) - התבטאה בהבדלה שבין שבט לוי שעוסק ברוחניות לבין שאר השבטים שעוסקים בגשמיות. התורה מרמזת שתהליך ההבדלה שבין שבט לוי לבין שאר השבטים הסתיים ליד מקומות של מים.
בספר במדבר מסופר שאהרון מת בהֹר הָהָר. אולם בספר דברים נמצא תיאור סותר שמשולב בסיפור על מקומות מים ובבחירת שבט לוי (דברים י):
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו: מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם : בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:"
רס"ג מסביר שם 5 שסיפור המסע ומיתת אהרון קשורים לתוכחה על חטא העגל. משה מספר שהוא התפלל שאהרון לא ימות בעקבות חטא העגל, אך התפילה הועילה רק עד תחילת המסעות. אלא שדברי רס"ג רק חיזקו את הקושיה. וכי אהרון מת פעמיים הן בתחילת המסעות והן לקראת סיומם?
במאמר "הקבורה המסתורית של אהרון" התבאר שהתיאור הסותר מרמז שמדובר כאן ב"קבורה סמלית". אהרון והלויים אהבו את המקומות השקטים שהם התבודדו בהם והתעלו במעלות הקדושה; ואלו בני ישראל אהבו מקומות של "מים יפים". במקומות אלו היה ניתן לשכשך במים, וכמו כן הם השיגו שם את האוכל שהם התאוו אליו. הדבר הביא לבירור התפקידים השונים. בני ישראל לקחו לעצמם את המקום הטוב (=התפקיד הגשמי ) שהם רצו בו, והם הותירו לאהרון את המקום הרע (=התפקיד הרוחני) שהם לא רצו בו; כדי שאהרון יוכל "להיקבר שָׁם " במשך שנות חייו; ובנו יהיה "כהן" בתפקיד הזה תחתיו.
אילו בני ישראל היו מתחרטים ומשתוקקים לעסוק בתפקידים הרוחניים - הקב"ה היה מבטל את הגזירה שדווקא שבט לוי יעסוק בכך. אולם כאשר הם הגיעו למקומות "מים יפים" - הם שמחו על הגזירה שהקב"ה גזר עליהם. "בָּעֵת הַהִוא" - נחתם גזר דינם. "בָּעֵת הַהִוא" היתה הבדלה בסיסית; ונקבע ש"הַפְּגָרִים" הם שאר השבטים שעוסקים בגשמיות; וה"צפורים" הם שבט לוי.
אֵמָאוֹס - מקום מים יפים
בתכנית של אברהם עדיין יש אפשרות לעבור מקבוצה לקבוצה. ההבדלה ליד מקומות "מים יפים" - היתה הבדלה ראשונית ובסיסית בלבד; וזו פעולה שחוזרת ומתרחשת במשך כל הדורות. אֵמָאוֹס משמשת אצל חז"ל כסמל מקביל ל"מים יפים" שבתורה. חז"ל מספרים (קהלת רבה פרשה ז) שחבריו של התנא רבי אלעזר בן ערך בחרו ללכת ליבנה שהיתה מקום תורה - ותלמודם התקיים בידם; ואילו רבי אלעזר בן ערך בחר ללכת לאמאוס - "מקום מים יפים" - והוא שכח שם את תלמודו.
כאשר רבי יוסי אמר שהמנגנים היו משפחות 'בֵּית הַפְּגָרִים' ו'בֵּית צִפְּרַיָּא'; הוא אמר לנו במילים של התורה - שהמנגנים היו גם ישראלים וגם לויים. לתוספת ביאור הוא השתמש ברמז נוסף. הוא הוסיף וסיפר לנו שהם מאֵמָאוֹס. מקום שמשמש אצל חז"ל - כרמז ל"מים יפים" שבתורה - המים שגורמים להבדלה בין "תופשי תורה" לבין מי שאינם כאלו.
הניגון של רבי יוסי
רבי יוסי סבור כנאמר במסכת קידושין (דף ע, ב): "כשהקב"ה משרה שכינתו, אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל"; ולכן לשיטתו נקבע - "שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס". אך לדעתו – אין זה הכלל היחיד! אם אכן כך, רבי יוסי היה אומר, שהמנגנים היו ישראלים או לויים!
רבי יוסי סבור שיש כלל יסודי נוסף וחשוב. צריך שהמנגנים יהיו גם ישראלים וגם לויים! המנגנים שבמקדש מגשימים את השלב השני בברית בין הבתרים, שלב הניגון של אברהם! השלב ששני הכוחות השונים - " נוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְרָם... בִּנְעִימָה". בניגון הזה, הנגנים הישראלים (שמייצגים את 'בֵּית הַפְּגָרִים' שעוסקים בתחום הכלכלי ובתחום הצבאי) והנגנים הלויים (שמייצגים את 'בֵּית הַצִּפּוֹרִים' שעוסקים בתחום הרוחני) נותנים רשות וכבוד זה לזה, והם מנגנים מתוך תיאום ביניהם.
יש דברים שאי אפשר להסביר במילים - אלא רק בניגון! הניגון המשותף שהיה במקדש, היה חודר לנימי הנפש, והיה "מחיה" את ה"מתים". הוא היה מביא להבנה - שגם מי שאינם דומים לי משמשים כ"כהנים" ב"ממלכת הכהנים" של אברהם אבינו. הם אמנם אינם דומים לי - אך הם לא "פְּגָרִים"!
^ 1.הרמב"ם קיבל את המסקנה ההלכתית של המעשה בענין הקפדת הכהנים על הטהרות, אך הוא פירש את המעשה עצמו - שלא פשוטו. לפיכך, בפירוש המשנה הוא לא מנה את ר' חנינא בן אנטיגנוס בין הכהנים.
^ 2.בפרושו לתורה, ובתשובותיו על שאלות חיוי הבלכי (כ"א, עמוד 31 במהדורת פאזנאנסקי, וורשה). וכפי שהתבאר במאמר הקודם "העַיִט שיחיה את הַפְּגָרִים".
^ 3.בספר 'מדרש אגדה' (מארם צובה; עמוד 33) מובא: " 'וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים' - זה דויד בן ישי שנקרא ' עַיִט' שנאמר (ירמיהו יב, ט) 'הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי'. ' וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' - הפריחן אברהם כדי שלא יהיה להם חלק לעולם הבא". המדרש מרמז שאם ה"צפורים" מכריזים שאין ל"בהמות" חלק לעולם הבא - לא יהיה חלק לעולם הבא גם ל"צפורים". רק כאשר כל קבוצה תכבד את חבירתה - תזכינה שתיהן ל"חיים".
^ 4.רס"ג כותב בפרושו לתורה: "ויניח את העוף על הגופות"; ובתשובתו לחוי הבלכי הוא מדייק וכותב "וְהוּרָד הַצִּפּוֹר". רס"ג מרמז בכך שאברהם הוריד אמנם את הַצִּפּוֹר כמו עַיִט; אך הוא לא הזדהה לגמרי עם פעולת "הדקירות", ולכן הכתוב לא מייחס אותה אליו במפורש והדבר נעשה כביכול מעצמו. לעומת זאת אברהם הזדהה עם פעולת התחייה ולכן הכתוב מייחס אותה אליו: 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם'; ורס"ג מבאר זאת ואומר – 'וינידם ויחיו כולהם'.
^ 5."וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ. וכאשר נעתר לתפילתי על אהרון, נשאר בחיים עד שנסעו בני ישראל". (רס"ג, שם).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בדין מי שאכל או שתה דברים שאינם ראויים ביום הכיפורים, מתוך עיון בסוגיית המשנה בדף פ"א ובמחלוקת על שתיית חומץ. דרך בירור מחלוקת הרמב"ם, הטור, הראבי"ה והגר"א, נבחנים יסוד איסור אכילה לעומת חובת העינוי, וכן שאלת פטור אכילה שלא כדרך הנאתה.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
רביבים שש השאלות ששואלים אדם בדין
לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה | תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' | ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
ראש השנה ראש השנה – נאחז בסבך בקרניו
מה היה לו לאיל להאחז בסבך כאילו דוקא הסבך מציל אותו ומדוע הוא חילופו של יצחק אבינו ואיך כל זה קשור לכפרת השופר
אור החיים על הפרשה סוד האזנת השמיים והארץ
אור החיים על פרשת האזינו חלק א'
השיעור מעמיק בביאור ה"אור החיים" לפסוק "האזינו השמים... ותשמע הארץ", ומיישב שורת דיוקים לשוניים באמצעות היחס שבין קרבה וריחוק. דרך כך מתבררים רבדים פנימיים באדם – בין נשמה לגוף, בין מנהיגים לפשוטי העם, ובין חובת התורה לצורכי הפרנסה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
אורות התשובה - הרב הראל כהן הדרכה מעשית בהרהור תשובה
אורות התשובה פרק ז, ה1 ו'
הרהור תשובה הוא הגרעין שממנו צומחת התשובה, ואסור לנו לזלזל בזה. בהמשך הרב ממלמד אותנו על הגישה הבריאה אל התשובה שצריכה להיות בשמחה!
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א אנשי הקודש בתחיית האומה
אורות התחיה -פסקה ג',ד'
השיעור עוסק במתח שבין העיסוק המעשי בבניין האומה וארץ ישראל לבין השמירה על הגובה והעומק הרוחני שלה. דרך תורתו של הראי"ה קוק, מובהר כי קיומם של גדולי תורה וחסידי עליון הוא שמאפשר לעם לפעול במרחב החומרי והלאומי בביטחון וללא חשש מירידה רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ראש השנה
תרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פירושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת. מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס . והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
