47. מעלות העניו

ממשיכים אנו בביאור מדת הענווה. כבר אמרנו הענו אינו אדם עם רגשי נחיתות, הענו אינו אדם עצוב, אינו בעל מרה שחורה מפני שהוא חושב שהוא מלא חסרונות ואין בו שום מעלה. להפך. בדיוק להפך. הענו הוא אדם שמח ומאושר. הוא בעל בטחון הוא יודע את מעלותיו ובכל זאת הוא ענו. אדרבא, הענו כל מה שיש לו יותר כוחות יותר מעלות זה גורם לו להיות עוד יותר ענו. זה נשמע אבסורד אבל זה כך, הנה משה רבנו איש האלוקים גדול שבגדולים הוא ענו שבענווים. התורה מעידה עליו "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". כי הענו יודע ומאמין שכל מה שיש בו זה לא משלו, זו מתנת אלוקים. והוא כשלעצמו מה הוא? ככל מה שיש לו יותר מעלות הוא יותר מרגיש תלות בהקב"ה שנתן לו את המעלות האלו. הוא יותר מתבטל אליו יתברך. ככל שאדם חכם יותר ויודע יותר הוא יותר משיג כמה עוד חסר לו וכמה הוא אינו יודע. כמה מעט הוא יודע ביחס למה שאינו יודע. החכם האמיתי מוכרח להיות ענו. הווי אומר אם יש לאדם מעלות הם לא מפריעות למדת הענווה אלא אפילו עוזרות. בניגוד לבעל הגאווה שרואה את עצמו במרכז. ששואף למעמד מכובד להצלחה אישית לתפיסת מקום חשוב. וממילא כל מעלה שיש בו גורמת לו יותר להתגאות. בניגוד לזה הענו שהוא רואה את הקב"ה במרכז וכל שאיפותיו הם לכבוד ד' יתברך הוא מבטל אתך עצמו אל הגדולה האלוקית. הוא יודע שהכל מהקב"ה והכל לכבודו יתברך. והוא כשלעצמו בורח מהכבוד האישי, אינו מתחרה באחרים אלא דווקא מפרגן להם, שמח במעלותיהם. על-כן אין התורה נקנית אלא למי שדעתו שפלה. כי כדי לקנות את התורה צריך להתבטל אליה. והענו מבטל עצמו כלפי התורה מוכן לקבל דעתה של תורה. הענו עוסק בתורה למען התורה ע"מ להדבק בה משא"כ הגאה שעושה למען עצמו ואינו יכול לבטל עצמו לתורה.

ביתו של הקיסר ראתה את ר' יהושע בן חנניא. אמרה לו: אי חכמה מפוארה בכלי מכוער? ר' חנניה היה מלא חכמה אבל כנראה לא היה יפה מראה. אמר לה: בתי, אביך במה הוא שומר על היין? אמרה לו בכלי חרס. אמר לה: כל העולם משתמשים בכלי חרס ואביך הקיסר גם הוא משתמש בכלי חרס. אמרה לו: ובמה ישים את היין אמר לה אתם חשובים ועליכם לשים בכלי כסף וכלי זהב. הלכה ועשתה כדבריו. החמיץ כל היין. שאל אותה אביה מי אמר לך לעשות כך? אמרה לו: ר' חנניא. אמר לו הקיסר: מדוע אמרת לה לעשות כן? אמר ר' חנניא: כשם שהיא אמרה לי חכמה מפוארת בכלי מכוער כך אני השבתי לה יין חשוב של קיסר בכלי של חרס. הוי אומר כשם שכלי כסף וזהב מקלקלים את היין בגלל חשיבותם, ולעומת זה בכלי חרס היין משתמר, כך התורה משתמשת דווקא אצל מי שהוא ענו ומי שאינו יפה זה גורם לענווה וזה עוזר לשמר את התורה. לעומת זאת הגאה במקום להתבטל לתורה הוא מבטל את התורה אליו והוא מקלקל ומחמיץ אותה. הענווה היא תנאי הכרחי לתורה.