קידוש שם שמים בסתר ובגלוי | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
וישב

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
קידוש השם

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

6 דק' קריאה

תיקון הכונה והמעשה
בפרשה, פוגשים אנו בדמויותיהם של שנים עשר השבטים, בני יעקב, עמודי היסוד לבנינו של עם-ישראל. לאור היכרותנו עד כה עם האבות אברהם, יצחק, ויעקב, תמוהה עד מאוד התנהגות השבטים, בפרשת מכירת יוסף. פרשני התורה, ראו כדבר ברור ופשוט, שמחלוקת יוסף ואחיו, לא הייתה קטנונית, בניו של אדם גדול כיעקב, אשר ספגו בבית את החינוך של יעקב אבינו, ודאי אינם קטנוניים. כיוון שהכוונה הייתה לשם-שמים, לא נותן הקב"ה לאותם צדיקים שייכשלו ויצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן, ומכירת האח, גורמת בסופו של דבר רוב טובה למשפחת יעקב-"למחיה שלחני אלוקים לפניכם" 1 .

מאידך, מדגישים חז"ל שאין די בתיקון הכונה, חשוב להקפיד גם שהמעשה יהיה מתוקן וראוי. לכן דרשו חז"ל שהפסוק: "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" מדבר גם על מכירת יוסף, שגרמה סבל רב לישראל במהלך הדורות, ובעטיה נהרגו עשרת הרוגי מלכות, מגדולי תלמידי החכמים ומנהיגי האומה, שקמו לישראל בכל הדורות. פרשת מכירת יוסף מלמדתנו את הלקח החשוב שלא די בתיקון הכונה, דרוש גם תיקונו של המעשה.

העימות בין יוסף לאחיו
העימות בין יוסף לאחיו החל בהבאת דיבת האחים בפני יעקב. חז"ל 2 נתנו כמה באורים לאותה הבאת דיבה: "ר' מאיר אומר: חשודים הם בניך על אבר מן החי". ובאר הרב שלום נתן רענן, חתנו של מרן הרב קוק זצ"ל בשם חותנו את שורשו של הויכוח בין יוסף לאחיו בדרך זו: יוסף סבור היה כי מכיון שעדיין לא ניתנה תורה לישראל, צריכים בני יעקב לנהוג כבני נח, ולבני נח, אין שחיטת הבהמה מתירתה באכילה, קודם שמתה הבהמה. ראה יוסף את אחיו אוכלים בהמה מייד אחר שחיטתה, קודם שמתה, וסבור היה שאוכלים אבר מן החי. ועל-כך, הביא דיבת אחיו רעה אל אביהם. אחי יוסף לעומתו, סברו כי גם קודם שניתנה תורה, כיון שהם יסודותיו של עם-ישראל, עליהם לנהוג כבני ישראל ולא כבני נח, וככאלה, מתרת השחיטה עבורם את הבהמה גם קודם מיתת הבהמה.

אמנם, היו כבר ששאלו: כיצד מעידים חז"ל שקיימו האבות את התורה כולה, הרי הלכה רווחת היא ש"בן נח ששבת חייב מיתה", והאבות, טרם ניתנה תורה לישראל בגדר בני נח הם!? ותירץ בעל 'משנה למלך' בספרו 'פרשת דרכים', שאמנם שמרו האבות את השבת, כדרך בני ישראל, אולם כיון שלבני נח, תחילת היום היא דווקא בבוקר ולא בערב, נמצא שעל ידי שעשו מלאכה במוצאי שבת בערב, חיללו שבת לפי הגדרת השבת של בני נח, וממילא לא התחייבו מיתה מחמת ההלכה הנזכרת.

הבדל זה שבהשקפות העולם בין יוסף לאחיו, יוצר מרחק רב גם בהנהגות החיים של יוסף, לעומת הנהגות החיים של האחים. יוסף הרואה עצמו כחלק ממשפחת העמים המורחבת, בן נח, מבקש להמשיך לפעול, ולהשפיע במסגרת עמי העולם, ולא ליצור יחידה משפחתית נפרדת, ומתבדלת משאר עמי עולם. לעומתו, יהודה רואה את השבטים כיחידה מוגמרת, עם נפרד, ומכאן, צריך כיוון העשייה להיות שואף לשכלול העם והתפתחותו הפנימית 3 .

יהודה
בפרשתנו, ובפרשיות הבאות, פוגשים אנו בשתי דמויות מרכזיות בין השבטים - יהודה ויוסף, יש להבין את המייחד כל אחת מדמויות אלו.
המהר"ל 4 , מביא דיון בדברי חז"ל בשאלה: באיזו זכות זכה יהודה למלוכה? וזו לשון חז"ל 5 :

"מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבים... אמר להן ר' עקיבא: מפני מה זכה יהודה למלכות, מפני שהודה בתמר? הוסיפו הן מעצמן: 'אשר חכמים יגידו ולא כיחדו מאבותם להם לבדם ניתנה הארץ'. אמר להם: וכי נותנים שכר על העבירה? אמרו לו: אלא מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני שהציל את אחיו מן המיתה...אמר להם: דיה להצלה שתכפר על המכירה. (אין ליתן שכר על-כך שהחליף יהודה חטא חמור של הריגת אח בחטא "קל" של מכירתו) אלא מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני הענוה..."

כאן, מאריכים חז"ל בדבר ענוותנותו של שאול המלך. יהודה גם כן היה עניו, בכך שהסכים להשפיל עצמו ולהיכנס למאסר תחת בנימין אחיו. אולם גם טעם זה דוחה ר' עקיבא בטיעון-"ולא ערב הוא?, וסופו של ערב לצאת ידי ערבותו!". הסכמת יהודה להיכנס לכלא תחת אחיו, אינה התנדבותית, היא באה מכוח מחויבותו כערב להשיב את בנימין לאביו, ולכן, אין ללמוד ממנה על ענוותנותו של יהודה. בשלב זה מתייאשים החכמים ממציאת התשובה לשאלת ר' עקיבא, ופונים אליו:
"למדנו רבינו! אמר להם: מפני שקידש שמו של הקב"ה. שכשעלו שבטים ועמדו על הים, זה אומר אני יורד כו', קפץ שבטו של יהודה וירד בתחילה וקדש שמו של הקב"ה, ועל אותה השעה הוא אומר- 'הושיעני א-לוהים, כי באו מים עד נפש'..."

שמו של יהודה, מורה על מידתו להודות על האמת, גם כשזו אינה כל-כך נחה ונעימה. ייתכן, שהיה בכוחו של יהודה להימנע מהודאה במעשה תמר, ולהציל את כלתו בטענת אונס וכדו'. אף-על-פי כן, בוחר יהודה להודות, ולגלות בכך שכבודו אינו חשוב בעיניו, מכיוון שאין הכבוד חשוב לו, הרי הוא שולט על הכבוד- 'מלך הכבוד', ולפיכך ראוי הוא לכבוד ולמלוכה.

דרך העולם לחשוב, כי הכבוד יוצר השפעה, ולכן, הרוצה שישמעו לו, ושהשפעתו על הסובב אותו תגבר, צריך לבנות לעצמו מעמד מכובד. אולם השקפת חז"ל, הפוכה לגמרי מהשקפה זו. הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו. דווקא זה שאינו מחפש את הכבוד, שולט על הכבוד, ומגלה מידה של שלטון עצמי, זוכה שמכוח שלטון זה, מתרחבת השפעתו גם על זולתו.

כמובן, הבריחה מן הכבוד צריכה להיות אמיתית ושלמה, ולא שיברח, אך מדי פעם יסתכל לאחור לבדוק, שאכן הכבוד רודף אחריו, ולא יאט מנוסתו, על מנת לאפשר לכבוד להשיגו, אלא בריחה מוחלטת, כשאול הנחבא אל הכלים בשעה שמחפשים מלך. אמנם, ניתן לקשור רעיונות חשובים לרדיפת הכבוד, ניתן לומר: בעל הכבוד יוכל להשפיע, ליצור שינויים בעם, לכוון את הציבור לכיוונים חיוביים, ואף-על-פי כן, שאול בורח מן הכבוד, הוא יהיה אמנם שמח לעזור למלך הנבחר, אולם אין הוא רוצה את השררה.
את מאמר חז"ל 6 : "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות", היו שפירשו- אהב את מלאכת הרבנות ושנא את התואר והכבוד שבה. בבחינת "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש", זהו עומק עניין הודאתו של יהודה, ובזכותה זוכה למלכות.

בעקבות הסבר זה, בא הסבר נוסף שבמהותו, זהה לקודמו: בזכות מידת הענווה זוכה יהודה למלכות. זכות נוספת המזכה את יהודה במלכות: הציל אחיו מן המיתה, שזהו תפקידו המיוחד של המלך, להציל עשוק מעושקו. ומסקנתו של ר' עקיבא: בזכות שקידש שבט יהודה שם-שמים ברבים, על ידי שמסר נפשו להצלת ישראל, והגדיל שמו של הקב"ה בעולם בהצלת עמו, ראוי הוא להגדלת שמו וכבודו בעולם, ועל-כן זוכה יהודה למלוכה.

יוסף
בניגוד ליהודה המקדש שם שמים בגלוי, מידתו של יוסף היא מידת צדיק נסתר, המקדש שם-שמים בסתר, כמאמר חז"ל במסכת סוטה 7 :

"יוסף שקידש שם-שמים בסתר, הוסיפו לו אות משמו של הקב"ה, דכתיב 'עדות ביה וסף שמו'. יהודה, שקידש שם-שמים בפרהסיא, זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה".

בשמו של יהודה מובלע כל שם הויה, כאשר מפסיקה האות 'ד' בין י-ה-ו, לה' האחרונה. ביוסף, שמו של הקב"ה חסר את אותה 'ה' אחרונה. הוא מקדש שם-שמים בסתר, ולפיכך, גם שם-שמים שבשמו נסתר. יוסף מסתיר את צדקותו בבית אדוניו המצרי, וכעבד, עומד בניסיונות קשים ביותר, יום-יום.

יש להבין, כי הניסיון של יוסף עם אשת פוטיפר, אינו ניסיון פיזי בלבד:
"רואה היתה באסטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה" באצטגנינות שלה, רואה אשת פוטיפר שעתידה להוליד בנים ממנו 8 .
הקשר בינה ליוסף, הוא אמיתי, טבעי, אולם עתיד להיגלות רק בבתה, אחר שתינשא ליוסף, ודרכה ייוצר הקשר בין אשת פוטיפר ליוסף. ובניסיון זה, עומד יוסף יום-יום, בסתר.

מעלה מיוחדת יש למדרגת קידוש שם-שמים בסתר. צדקות נסתרת היא מוגנת מהפרעות, מכיוון שאין עין שולטת בה, אי-אפשר לפגוע בה, ועל כן, אין עין הרע שולטת בזרעו של יוסף - "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין " 9 , וכשם שבארו חז"ל 10 שברכת בני יוסף - "וידגו לרב בקרב הארץ", מעידה שאין עין הרע שולטת בזרעו של יוסף, כשם שהדגים שבים מכוסים מים, ולפיכך אין עין שולטת בהם. ומכיוון שאין עין שולטת בצדיק הנסתר, ואין יד היכולה לשלוט בו לרעה, יכול הוא לפתח את כוחותיו הרוחניים באין מפריע, ולהגיע לעצמה מיוחדת, שאי אפשר להשיגה כאשר הצדיקות נגלית.

אמנם, יש מקום במהלך ההתפתחות הרוחנית לשני המהלכים. בתחילת הצמיחה הרוחנית, ראוי לאדם להיסתר, לפתח את פנימיותו, ללא גילוי חיצוני, העלול למשוך גורמים חיצוניים להפריע ולפגוע במהלך ההתגדלות. אכן, מתוך אותה התגדלות פנימית נסתרת, בא כוח ההתגלות וקידוש שם-שמים בגלוי, העתיד להשפיע טובה וברכה לכללו של עולם.

^ 1 בראשית מ"ה, ה'.
^ 2 מדרש רבה פ"ד, ז'.
^ 3 על משמעות העימות בין יוסף לאחיו, ראה גם בדברי מו"ר ב'יש שואלים', עמ' פג-פד.
^ 4 נתיבות עולם, חלק ב', נתיב הענוה, סוף פרק ו'.
^ 5 מקורם בתוספתא, ברכות פרק ד'.
^ 6 אבות א, י.
^ 7 דף י' ע"ב.
^ 8 בראשית רבה, פה, ב.
^ 9 בראשית מט, כב.
^ 10 ברכות, כ ע"א, ועוד.

קידוש השם

וישב