בית המדרש

  • מדורים
  • הלכה פסוקה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

ערך הרב סיני לוי

שכר טרחה, חלק ב'

undefined

הרב משה ארנרייך

תמוז תשע"א
4 דק' קריאה
המקרה
מר ג'יקוב, בעליו של מגרש גדול בראשון לציון, ביקש לקדם ולהרחיב תוכנית תב"ע במגרשו. לאחר התייעצות עם עורך דינו הקבוע, הוא שכר לצורך קידום ענייניו משרד עורכי דין מוכר אשר עלויותיו גבוהות בהרבה ממה שהוא רגיל לשלם לעורך דינו. על פי ההסכם, משרד עורכי הדין ישלח לג'יקוב חשבונית כל שלושה חודשים.
לאחר משלוח החשבון הראשון, היה ויכוח על שכר הטרחה, וג'יקוב שילם את חלקו. ג'יקוב המשיך לעבוד עם המשרד. לאחר שנה וחצי, קיבל ג'יקוב חשבון שכר טרחה בסכום של 250,000 ₪.
משרד עורכי הדין, תובע 250,000 ₪, על בסיס מחירון השעות שהוצג לג'יקוב בראשית ההתקשרות עימו.
ג'יקוב אינו חולק על המסמכים שהוגשו על ידי התובע, המפרטים את שעות העבודה של עורכי הדין השונים בענייניו. אך הוא טוען שלאחר הגשת החשבון הראשון, ההסכם שונה . לדבריו הוסכם על סכום כולל של 100,000 ₪: 50,000 ₪ שכבר שולמו על ידו, והוא התחייב לשלם 50,000 ₪ נוספים לאחר הצלחת ההליך. ההליך לא צלח, על כן אין הוא חייב מאומה.
הדיון
בגיליון הקודם דחה בית הדין את טענת ג'יקוב שההסכם שונה. לצד זאת קבע בית הדין שמשרד עורכי הדין פשע באי משלוח החשבוניות, ושיש בסיס איתן לטענה, שאילו ידע הנתבע על העלויות המצטברות שלו, היה מפסיק את הזמנת השירותים היקרים. התובע לא העריך, ולא יכול היה להעריך את היקף השעות בהן הוא מחוייב. על כן, על השירותים שניתנו החל מארבעה חודשים ממשלוח החשבונית האחרונה, הנתבע ישלם תשלום חלקי בלבד.

קביעת שכר הטרחה לתשלום
בשלב זה עומדת בפני בית הדין השאלה, כיצד לקבוע את הסכום לתשלום.
א. הסוגיה בריש פרק השוכר את האומנין1, עוסקת במצב בו אדם שלח אדם אחר לשכור אומנין, והשליח קבע שכר גבוה ממה שהורה לו בעל הבית. שם נקבע, שכל עוד לא אמר השליח לפועלים 'שכרכם עלי', דומה הדבר למי ששכר פועלים בלא לקבוע איתם שכר. אזי, חובתו של שוכר הפועלים לשלם להם רק כ"פחות שבפועלים"2. אכן, הבעיה בנדון דידן אינה דומה, שכן לא מדובר על מצב בו שכרו פועל אך לא קבעו את שכרו, אלא היא עמוקה יותר. כאמור, מסתבר ביותר, שאילו ידע הנתבע על היקף הפעילות בה מחייבים אותו, וששכר הטרחה מתרבה והולך בהיקפים המדוברים - הוא היה עוצר את פעילות התובע וחוזר לפעול באמצעות עורך דינו הקבוע.
ב. סוגיית "יורד"3 מתייחסת למצב שבו אדם השביח נכס של אדם אחר ללא הסכמה על עצם הפעולה. הסוגיה מבחינה בין מצב בו ה"יורד" עשה זאת מדעתו של בעל הנכס אך ללא סיכום על השכר ("יורד ברשות") לבין מצב בו השביח את הנכס שלא מדעתו של בעל הנכס ("יורד שלא ברשות"). ל"יורד ברשות", צריך הנהנה לשלם שכר רגיל עבור ההנאה שקיבל, על פי התעריף הנמוך הרגיל בשוק.
בענייננו, נראה לכאורה שהעבודה נעשתה על פי הוראותיו של הנתבע ובקשר עימו. לכן, לכאורה, מחד גיסא יש כאן "יורד ברשות". אך מאידך גיסא, הנתבע כלל לא ידע לאילו פעילויות הוא נותן רשות ואת המשמעות: הוא לא העלה על דעתו את היקף השעות בהן הוא מחוייב - ובזה אשם התובע.
נושא נוסף המקשה על היישום של האמור בסוגיית יורד, הוא שלא ניתן לקבוע האם יש לנתבע רווח מהפעילות המשפטית שנעשתה בעניינו. קידום תוכניותיו נעצר באיבו, על רקע המחלוקת, ואין הישגים משמעותיים ששיפרו את מצבו הכלכלי של הנתבע.
ג. מצאנו מקרה נוסף, בו עושה אדם 'ברשות ושלא ברשות'. שותף שפעל לטובת השותפות, שלא בהתייעצות עם שותפו - זכאי לשכר כ"יורד ברשות"4. כתב הנמוקי יוסף5, שבעוד שיורד ברשות, מקבל הוצאותיו גם אם אין שבח לנכס (שכן עשה בדיוק את אשר ביקשו ממנו), שותף אינו זוכה להוצאותיו, אלא אם כן יש שבח. אין מקום לדמות שותף לנידון דידן, שכן בשונה משותף, שלעולם נחשב שעושה ברשות, שכיר אינו רשאי לעשות דבר ללא הרשאה מפורשת מן הלקוח.
ד. מצאנו בסוגיה אחרת, התייחסות למצב שבו עושה אדם שימוש בממון של אדם אחר ללא ידיעה שמדובר בממון אחרים ויצטרך לשלם עליו. הגמרא במסכת בבא קמא6 עוסקת ביורשים ששחטו ואכלו בהמה שחשבו שהיא של אביהם. לאחר מכן התברר שהבהמה היתה של אדם אחר, ואביהם רק שאל אותה.
הגמרא אומרת, שעל היורשים לשלם סכום חלקי עבור אותה בהמה, וכך נפסק להלכה: "משלמים דמי בשר בזול, שהוא שני שלישים."7
נקודת הדמיון בין סוגיה זו לנדון דידן היא בכך שבשני המקרים אדם הביא על עצמו הנאה, אך לא מוטל היה עליו לדעת שישלם עליה. בסוגית הגמרא מדובר על אכילת הבשר - ללא הבנה שיצטרכו לשלם בעבורו; במקרה שלנו הנתבע ביקש מפורשות לקבל שירותים, ללא שידע שיידרש לשלם עליהם סכומים גבוהים שנדרשו ממנו בסופו של יום (ונציין גם שכשהנתבע ביקש פעולה מסוימת, אין לו מושג על כמה שעות יחייבו אותו בעבורה).
כפי שראינו, בשו"ע לעיל נקבע שישלמו שני שלישים ממחיר הבשר שנאכל. בעל ספר מאירת עיניים מסביר את ההיגיון לחיוב בשיעור זה:
דיכולין לומר אם ידענו שאינה של אבינו לא היינו אוכלים בשר,
אבל שני שלישים משלמין שכן דרך בני אדם לקנות בשר בזול, ולאכול, אף אם בלאו הכי לא היו אוכלין בשר.
היתומים יכולים היו שלא לאכול בשר, אלא להסתפק במזון אחר, שהוא זול. הסכום שישלמו נקבע על פי הערכה כמה כסף יסכים לשלם אדם שלא רגיל לרכוש בשר, כדי לרכוש בשר ולאכול אותו. במקרה של מוצרי מזון יקרים, ההנחה הכללית היא שמדובר על כשני שלישים ממחיר השוק.
בדומה לאוכל בשר, שיכול היה להסתפק בלחם וירקות, כך המבקש שירותים משפטיים, יכול להסתפק בעבודתו של עורך דינו הקבוע ולא להזדקק לאחד המשרדים הגדולים בישראל. על כן, אם ניישם עקרון האמור בסמ"ע לנדון דידן, נבקש להעריך כמה היה מסכים הנתבע לשלם בעבור המשך השירותים המשפטיים היקרים במיוחד שקיבל.
גם אם הנתבע מעדיף את שירותי התובעת, ברור לבית הדין שהוא לא נכון היה להשקיע בכך סכומים בהיקף בהם הוא נתבע. על כן ברור שהסכום אותו יש לקבוע נמוך באופן משמעותי ביותר מהסכום הנדרש על ידי התובעת ולא די כאן בהפחתת שליש מן הסכום, ובמיוחד שמשרד עורכי הדין הוא האשם באי ההבנה.
נציין, שגם ביורד לשדה חבירו, הזכאי צריך להישבע כמה הוציא, אך אם הוא מבקש שבית הדין ישום את העבודה "בפחות שבשיעורין - שומעין לו, ונוטל בלא שבועה"8.

פסק הדין
בית הדין חייב את הנתבע בתשלום מלא עבור כל התקופה, עד לארבעה חודשים לאחר החשבונית שנשלחה בזמנה. ביחס לתקופה שלאחר מכן, חייב את הנתבע רק בסכום חלקי.
__________________________________________________________________

1 בב"מ עה ע"ב ; שו"ע חו"מ סימן שלא-שלב.
2 ראה שו"ע חו"מ סימן שלב, ד בדברי הרמ"א, וסעיף א' בדברי המחבר.
3 בב"מ דף קא ע"א ; שו"ע חושן המשפט סימן שעה.
4 בב"ב מב ע"ב ; שו"ע חו"מ שעה, ה
5 בב"מ כב ע"א בדפי הריף
6 דף קיב ע"א
7 שולחן ערוך חושן משפט סימן שמא סעיף ד:
8 חו"מ סימן שע"ה, ח.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il