רקע עובדתי
חיים תובע פיצוי בהתאם לחוק זכויות יוצרים המקנה סמכות לחייב את המפר עד סכום של 100,000 ₪. על כן תובע חיים פיצוי בסכום כולל של 40,000 ₪, הכולל את הפגיעה בזכויות היוצרים ובזכות המוסרית העומדת לזכותו.
הנתבעת אומרת שקרתה תקלה טכנית, והיא נכונה לשלם לתובע סכום מרבי של 400 ₪, שהוא העלות עבורה לשליחת למקום וצילום המוצג שפורסם.
דיון:
פיצוי ללא הוכחת נזק, מדוע?
הסיבות לכך שהמחוקק מזכה את היוצר בתשלום של "פיצוי ללא הוכחת נזק" על פי שיקול דעתו, הינן:
א. שימוש הפוגע בזכויות היוצרים הוא קל מאוד, למרות שהנזק הוא מוגבל. נמצא, שאם יצמצם המחוקק את סכום התביעה להיקף הנזק בפועל וידרוש את הוכחתו, לגזלני זכויות היוצרים כדאי יהיה להמשיך לגזול, ולשלם רק במצב בו הם יתבעו, בבחינת 'נעילת דלת בפני גזלנים'
ב. אם היקף התשלום יעמוד רק על הנזק בפועל, לא ישתלם לניזוקים להגיש את תביעתם. התוצאה תהיה שלא יוגשו כלל תביעות – וגזלני זכויות היוצרים ימשיכו במעשיהם ללא כל הרתעה.
ג. בעוד שבגזלת נכסים פיזיים פועלת המדינה גם במישור הפלילי, בפגיעה בזכויות יוצרים הרשויות כמעט אינן פועלות באפיקים הפליליים. נמצא שהאזרח הנפגע הוא ה'שוטר' של החברה.
חוק זכויות יוצרים ותוקפו ההלכתי.
לא די בקביעה עקרונית שיש משמעות לזכויות יוצרים על פי ההלכה, אלא יש לדון האם יש תוקף להוראת החוק המסוימת הקובעת1 כי בית המשפט זכאי לחייב את המפר פיצוי בלא הוכחת נזק, בסכום של עד 100,000 ₪. בעקרונות להחלת דינא דמלכותא, דנו כבר בעבר, ואנו מפנים לסיכום כנס הדיינים בנושא2.
בנדון דידן, החוק הקובע תשלום על הפרת זכויות יוצרים, נועד לעגן עקרון מוסרי ומשפטי שההלכה והפוסקים מכירים בו, כפי שתיארנו בפרק הקודם. על כן, נראה שהוא בכלל הגדרים שכתב בעל קצות החושן, שדבר שהוא מצד המוסר והיושר, יש בו דינא דמלכותא. בנוסף, אין ספק שאילו היתה מוטלת על חכמי ישראל האחריות המלאה לקביעת תקנות בחברה הישראלית, היו מתקנים איסור על פגיעה בזכויות יוצרים וקובעים סנקציות על הפרתן, כפי שאכן נעשה במהלך הדורות בדרכים שונות.
נציין עוד, שבדורות עברו, המטרה העיקרית בהגנה על זכויות יוצרים, היתה להגן על אנשים שהשקיעו ממונם ויש חשש שהשקעתם תרד לטמיון. ההגנה על זכויות יוצרים כיום נועדה גם לצורך חברתי משמעותי נוסף: בדרך זו החברה מעודדת אנשים להעמיד את יצירותיהם לרשות הציבור (בכפוף לתנאים מסוימים) ובכך מועשרת כלל האנושות בידע רחב ואיכותי וביצירות רבות ומגוונות.
כמו כן, לאור העובדה שהחוק בא לעגן עקרון בעל ערך תורני (זהירות מגניבת דברים) יש לראות בו גם כתקנות הקהל3.
הטלת קנס – האם אפשרי?
לכאורה ניתן לטעון, שהחוק, המסמיך לחייב פיצויים ללא הוכחת נזק, דומה לחיובי קנס, ואין דנים דיני קנסות אלא בדיינים סמוכים שבארץ ישראל4. לפי זה, ניתן לטעון, שלא הגיוני שדינא דמלכותא יגבר על דין התורה, ואם בדין תורה"ק לא ניתן לקנוס קנסות, כך גם לא ניתן לקנוס מכח דינא דמלכותא.
אלא שבעניין זה כבר פסק הרמ"א (חו"מ א, סעיף ה'):
וכל זה [דהיינו, שאין לחייב קנסות בזמן הזה] דוקא בקנסות הכתובים, אבל קנסות שבאים חכמים לקנוס מעצמן על תקנתן, גובין בכל מקום, וכמו שיתבאר בסימן ב' (מרדכי ס"פ השולח).
וכתב הסמ"ע
וכתב המרדכי פרק השולח דאף דאין גובין בזמן הזה קנסות, מ"מ יש לדונן על פי טובי העיר, ועיין סימן ב'
וכוונת דבריו, להסמיך את הסמכות של טובי העיר לחייב קנסות, על פי האמור בשו"ע חו"מ סימן ב':
כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) (טור), היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה...
[רמ"א:] וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג;
נמצא, שהעיקרון שאין דנים דיני קנסות, נאמר דווקא בקנסות שהם בתורת עונש מן התורה או אף מדרבנן. אך עם זאת, לא נמנעה מן הציבור האפשרות לתקן תקנות נדרשות לפי צרכי השעה, ובמקרה הצורך גם להטיל קנסות על העוברים על תקנת הציבור.
מתי קונסים?
הסמ"ע5 הבהיר שיש שני מצבים שונים בהם ניתן לקנוס: ניתן לקנוס את היחיד שידוע שהוא פרוץ בעבירה זו (עבריין מועד), או לחילופין לקנוס עבריין חד פעמי, משום שהתחום פרוץ מן הבחינה החברתית. במקרה השני ההצדקה לקנס היא – כדי לגדור העם.
חוק זכויות יוצרים, למעשה הוא מיישם את העיקרון היסודי על פיו לבית דין הסמכות לקנוס קנסות לפי שיקול דעתו, לאור הצורך החברתי לגדור גדר בעניין שהעם פרוץ בו.
לסיכום
לבית הדין סמכות לחייב את הנתבעים תשלומים גם ללא הוכחת נזקו של התובע, וזאת על בסיס חוק זכויות יוצרים המסמיך את בית הדין לחייב את המפר בתשלומים, עד סך 100,000₪ לפי שיקול דעתו.
קביעת הסכום לתשלום התבססה על עקרונות החוק, תוך התחשבות במהלכים המשמעותיים שעשתה הנתבעת להטמעת יישום השמירה על זכויות יוצרים במערכת העיתון שלה והעובדה שלא נגרם לתובע נזק כלכלי. מצד שני, נתן בית הדין דעתו על כך שצריך להיות בתשלום מרכיב של הרתעה – שכן זוהי מטרת המחוקק.
פסק דין
בית הדין חייב את הנתבעת בסכום של 3,500 ₪.
ערך: הרב סיני לוי
_____________________________________________________________
1 סעיף 56 לחוק זכויות יוצרים.
2 תחומין ל' עמוד 144.
3 על פי הרב אברהם שפירא, מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו תחומין ג, 238; וראו גם מזונותיו של בן מרדן, תחומין טז, 85.
4 שו"ע חו"מ סימן א, א
5 חו"מ ב, ס"ק ב
הלכה פסוקה (222)
הרב משה ארנרייך
131 - הפרת זכויות יוצרים ב'
132 - הפרת זכויות יוצרים ג'
133 - עין יפה
טען עוד
חיים תובע פיצוי בהתאם לחוק זכויות יוצרים המקנה סמכות לחייב את המפר עד סכום של 100,000 ₪. על כן תובע חיים פיצוי בסכום כולל של 40,000 ₪, הכולל את הפגיעה בזכויות היוצרים ובזכות המוסרית העומדת לזכותו.
הנתבעת אומרת שקרתה תקלה טכנית, והיא נכונה לשלם לתובע סכום מרבי של 400 ₪, שהוא העלות עבורה לשליחת למקום וצילום המוצג שפורסם.
דיון:
פיצוי ללא הוכחת נזק, מדוע?
הסיבות לכך שהמחוקק מזכה את היוצר בתשלום של "פיצוי ללא הוכחת נזק" על פי שיקול דעתו, הינן:
א. שימוש הפוגע בזכויות היוצרים הוא קל מאוד, למרות שהנזק הוא מוגבל. נמצא, שאם יצמצם המחוקק את סכום התביעה להיקף הנזק בפועל וידרוש את הוכחתו, לגזלני זכויות היוצרים כדאי יהיה להמשיך לגזול, ולשלם רק במצב בו הם יתבעו, בבחינת 'נעילת דלת בפני גזלנים'
ב. אם היקף התשלום יעמוד רק על הנזק בפועל, לא ישתלם לניזוקים להגיש את תביעתם. התוצאה תהיה שלא יוגשו כלל תביעות – וגזלני זכויות היוצרים ימשיכו במעשיהם ללא כל הרתעה.
ג. בעוד שבגזלת נכסים פיזיים פועלת המדינה גם במישור הפלילי, בפגיעה בזכויות יוצרים הרשויות כמעט אינן פועלות באפיקים הפליליים. נמצא שהאזרח הנפגע הוא ה'שוטר' של החברה.
חוק זכויות יוצרים ותוקפו ההלכתי.
לא די בקביעה עקרונית שיש משמעות לזכויות יוצרים על פי ההלכה, אלא יש לדון האם יש תוקף להוראת החוק המסוימת הקובעת1 כי בית המשפט זכאי לחייב את המפר פיצוי בלא הוכחת נזק, בסכום של עד 100,000 ₪. בעקרונות להחלת דינא דמלכותא, דנו כבר בעבר, ואנו מפנים לסיכום כנס הדיינים בנושא2.
בנדון דידן, החוק הקובע תשלום על הפרת זכויות יוצרים, נועד לעגן עקרון מוסרי ומשפטי שההלכה והפוסקים מכירים בו, כפי שתיארנו בפרק הקודם. על כן, נראה שהוא בכלל הגדרים שכתב בעל קצות החושן, שדבר שהוא מצד המוסר והיושר, יש בו דינא דמלכותא. בנוסף, אין ספק שאילו היתה מוטלת על חכמי ישראל האחריות המלאה לקביעת תקנות בחברה הישראלית, היו מתקנים איסור על פגיעה בזכויות יוצרים וקובעים סנקציות על הפרתן, כפי שאכן נעשה במהלך הדורות בדרכים שונות.
נציין עוד, שבדורות עברו, המטרה העיקרית בהגנה על זכויות יוצרים, היתה להגן על אנשים שהשקיעו ממונם ויש חשש שהשקעתם תרד לטמיון. ההגנה על זכויות יוצרים כיום נועדה גם לצורך חברתי משמעותי נוסף: בדרך זו החברה מעודדת אנשים להעמיד את יצירותיהם לרשות הציבור (בכפוף לתנאים מסוימים) ובכך מועשרת כלל האנושות בידע רחב ואיכותי וביצירות רבות ומגוונות.
כמו כן, לאור העובדה שהחוק בא לעגן עקרון בעל ערך תורני (זהירות מגניבת דברים) יש לראות בו גם כתקנות הקהל3.
הטלת קנס – האם אפשרי?
לכאורה ניתן לטעון, שהחוק, המסמיך לחייב פיצויים ללא הוכחת נזק, דומה לחיובי קנס, ואין דנים דיני קנסות אלא בדיינים סמוכים שבארץ ישראל4. לפי זה, ניתן לטעון, שלא הגיוני שדינא דמלכותא יגבר על דין התורה, ואם בדין תורה"ק לא ניתן לקנוס קנסות, כך גם לא ניתן לקנוס מכח דינא דמלכותא.
אלא שבעניין זה כבר פסק הרמ"א (חו"מ א, סעיף ה'):
וכל זה [דהיינו, שאין לחייב קנסות בזמן הזה] דוקא בקנסות הכתובים, אבל קנסות שבאים חכמים לקנוס מעצמן על תקנתן, גובין בכל מקום, וכמו שיתבאר בסימן ב' (מרדכי ס"פ השולח).
וכתב הסמ"ע
וכתב המרדכי פרק השולח דאף דאין גובין בזמן הזה קנסות, מ"מ יש לדונן על פי טובי העיר, ועיין סימן ב'
וכוונת דבריו, להסמיך את הסמכות של טובי העיר לחייב קנסות, על פי האמור בשו"ע חו"מ סימן ב':
כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) (טור), היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה...
[רמ"א:] וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג;
נמצא, שהעיקרון שאין דנים דיני קנסות, נאמר דווקא בקנסות שהם בתורת עונש מן התורה או אף מדרבנן. אך עם זאת, לא נמנעה מן הציבור האפשרות לתקן תקנות נדרשות לפי צרכי השעה, ובמקרה הצורך גם להטיל קנסות על העוברים על תקנת הציבור.
מתי קונסים?
הסמ"ע5 הבהיר שיש שני מצבים שונים בהם ניתן לקנוס: ניתן לקנוס את היחיד שידוע שהוא פרוץ בעבירה זו (עבריין מועד), או לחילופין לקנוס עבריין חד פעמי, משום שהתחום פרוץ מן הבחינה החברתית. במקרה השני ההצדקה לקנס היא – כדי לגדור העם.
חוק זכויות יוצרים, למעשה הוא מיישם את העיקרון היסודי על פיו לבית דין הסמכות לקנוס קנסות לפי שיקול דעתו, לאור הצורך החברתי לגדור גדר בעניין שהעם פרוץ בו.
לסיכום
לבית הדין סמכות לחייב את הנתבעים תשלומים גם ללא הוכחת נזקו של התובע, וזאת על בסיס חוק זכויות יוצרים המסמיך את בית הדין לחייב את המפר בתשלומים, עד סך 100,000₪ לפי שיקול דעתו.
קביעת הסכום לתשלום התבססה על עקרונות החוק, תוך התחשבות במהלכים המשמעותיים שעשתה הנתבעת להטמעת יישום השמירה על זכויות יוצרים במערכת העיתון שלה והעובדה שלא נגרם לתובע נזק כלכלי. מצד שני, נתן בית הדין דעתו על כך שצריך להיות בתשלום מרכיב של הרתעה – שכן זוהי מטרת המחוקק.
פסק דין
בית הדין חייב את הנתבעת בסכום של 3,500 ₪.
ערך: הרב סיני לוי
_____________________________________________________________
1 סעיף 56 לחוק זכויות יוצרים.
2 תחומין ל' עמוד 144.
3 על פי הרב אברהם שפירא, מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו תחומין ג, 238; וראו גם מזונותיו של בן מרדן, תחומין טז, 85.
4 שו"ע חו"מ סימן א, א
5 חו"מ ב, ס"ק ב
