פיצוי על עגמת נפש | הרב ניר אביב | בית המדרש

ספריה
נזיקין

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
גזל ונזיקין

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

2 דק' קריאה

קיבלתי שירות לקוי מסוכן ומזיק במקום מסויים, התלוננתי והם התקשרו לשאול אותי איזה פיצוי אני רוצה. האם מותר לי לבקש מהם פיצוי מעבר להוצאות שהם גרמו לי באופן ישיר על עגמת הנפש?

תשובה:
אמנם מצד הדין אין מקום לפיצוי ממוני על עוגמת נפש, אך אם אכן מציעים לשלם לך פיצויים אתה רשאי לקבל פיצוי על עוגמת נפש. אם הם ירצו ישלמו, לא ירצו לא ישלמו. השאלה הייתה מתעוררת אם היו מסרבים לשלם פיצוי כזה והיית נאלץ לפנות לבית הדין הרבני, שם לא בטוח שהיו פוסקים פיצוי כזה לטובתך. אך תמיד מי שמוכן לשלם פיצוי מרצונו מותר לבקש ממנו כל סכום מכל סיבה (כמובן סיבות אמיתיות ולא שקריות), והוא יחליט מה הוא מוכן לתת מכספו. ככלל נראה כי אנשים מוכנים לשלם על עגמת נפש מכיוון שמנהג המדינה לפצות על כך. מכל מקום גם אם אין חיוב ממוני ראוי לפייס את הניזק בדברי ריצוי וסליחה.
תוספת עיון: בפס"ד ירושלים ה' (עמ' קע"ד) דנו בשאלה מי שגרם לחבירו צער ועגמת נפש, האם חייב לפצותו על כך, וכתוב שם כך :
"בשולחן ערוך חו"מ סי' ת"כ סעיף ל"ח: רקק בבגדיו או שביישו בדברים פטור, ויש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו. ויש אומרים שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש. מקור ההלכה הוא בגמ' ב"מ נ"ח ע"ב וכתב רש"י על התורה (ויקרא כ"ה, י"ז) שבפסוק לא תונו איש את עמיתו הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. וכן כתב רבינו בחיי שם.
וכתב באגרות חז"א סוף ח"א "צריך להיזהר שלא לגרום צער לחבירו בדיבור קל אף לרגע, ויש בזה לא תעשה כדאמרינן סוף פרק הזהב". ומבואר מדברי החזו"א שאיסור אונאת דברים אינו רק באופן שמביישו בצורה ישירה, אלא גם כשגורם לו בושת אף על פי שלא ביישו בצורה ישירה. ואף על פי שגרמא בנזיקין פטור, אבל באונאת דברים שאיסורה משום לא תונו אין נפ"מ בין גרמא לנזק ישיר.
אמנם כשכוונת המבייש לטובה, כתב בכסף הקדשים על השו"ע שם שהוא פטור מכלום, שאין החיוב של אונאת דברים אלא כשעל פי הבחנת השומעים יש בדברים ההם סגנון אונאת דברים, ונתכוון האומרם כדי לבייש. אבל כשהאומרם היה סבור שאין בדברים ההם בחינת בושת לפי השומעים, או שהיה סבור שכפי הנכון ראוי לו לומר דברים ההם וכו', נראה שפטור מכלום.
אלא שבגמ' שבת נ"א ע"ב משמע שגם אם לא נתכוין לצער חבירו צריך לפייסו, שכן עשה לוי לרבא בר רב הונא כשחלש דעתו כשקדמו חמורו בדרך, אף על פי שהוא לא נתכוין כלל לצערו".
המורם מכל האמור הוא שאי אפשר לחייב ממון על עוגמת נפש אלא לכל היותר לנדות את הגורם במזיד, ואם כוונת הגורם לא הייתה לרעה אין לנדותו, ומכל מקום ראוי שיפייס את המתבייש.

גזל ונזיקין

נזיקין