ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יודעי תרועה ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים סיפורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשרי תשע"ב

יודעי תרועה


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש להצלחת
עם ישראל

מתפללי בית הכנסת באחת מערי טורקיה הורגלו לתופעה שחזרה על עצמה מדי שנה לפני התקיעות. בעל התוקע היה זקן שבמשך כל ימות השנה הסתגר בתפילה ובאמירת תהילים, ואילו בראש השנה עמד לפני הקהל. לפני התקיעות, כשעלה לדוכן עם השופר בידו, נהג לספר מעשייה מסוימת. איש לא הבין מדוע בחר דווקא בשעה נשגבת זו לספר סיפור מעשה.

וכך סיפר כמדי שנה:

במדינתנו טורקיה חי פעם יהודי שנהג לתקוע במיומנות בשופר בראש השנה והתפקיד היה שמור לו. הוא היה, כפי שנדרש בהלכה, ירא שמיים המקפיד במצווה קלה כחמורה, אבל עם השנים חל בו שינוי לרעה. הוא התרחק אט אט מיהדותו ואחיו היהודים החלו להתרחק מפניו. בשלב מסוים גמלה בליבו החלטה להתאסלם. הוא המיר את דתו ואימץ את מנהגי הישמעאלים ואורחותיהם.

המוסלמים קירבו מאוד את היהודי המומר ועודדו אותו. ככלות הכל לא בכל יום יהודי מתאסלם. שמו התפרסם והוא קיבל משרה בחצר השולטן, ובהיותו יודע נגן התקבל כחבר בלהקת הנגנים המלכותית. הוא התחבב על חבריו וכדי להפגין את היותו מוסלמי נאמן, נהג ללעוג על היהודים ודתם.

ערב אחד נערכה בארמון מסיבה מפוארת, בה השתתפו שרים ונכבדים נוספים. עלה במוח המומר רעיון איך להפוך את הערב לחוויה בלתי רגילה. הוא מיהר לביתו, פשפש בארונותיו עד שעלה בידו למצוא את השופר שבו נהג לתקוע ליהודים כשהיה בעל תוקע. הוא מיהר עם השופר אל חצר השולטן כשהוא מהרהר בחיוך כמה יצחקו רעיו לשמע התקיעות, השברים והתרועות שיוציא מן השופר כלעג למנהגי היהודים.

המוסלמים הגיבו למראהו בהתלהבות. המומר המיומן בתקיעות קירב את השופר לפיו, נשף ומהשופר בקעו קולות תקיעה ושברים. הוא המשיך לנשוף כדי להפיק קול תרועה. קולות משונים כמין צפצופים בקעו מהשופר. המומר ניסה להריע שוב ושוב, אך לשוא. הוא נשף ונשף, פניו התאדמו אך קול התרועה לא נשמע.

קולות צחוק החלו להישמע באולם, לא על היהודים אלא על המומר המתרברב. הנה רצה להוכיח את יכולתו, והסתבר שאינו יודע לתקוע בשופר כראוי. הוא עזב את המסיבה בבושת פנים. כאשר הגיע לביתו ניסה שוב את כוחו, והתופעה חזרה ונשנתה. הוא הצליח להפיק את קולות התקיעה והשברים, אבל נכשל בתרועה. המומר לא הבין מה פשר התופעה והחליט לגשת אל הרב אברהם היכיני.

"מדוע איני מצליח להפיק את קול התרועה מן השופר?", שאל המומר בבושה ובייאוש.

"סוד גדול טמון כאן", החל הרב להסביר לו בנחת, "התקיעות בשופר באות לבלבל את המקטרגים. בראש השנה, כאשר כל היהודים מתקבצים יחד בבית הכנסת כשהם מלאים רגשות קדושה וטהרה, קמים כנגדם כל המקטרגים, ואנו היהודים תוקעים כנגדם בשופר כדי שיבלבלו אותם הקולות ולא יצליחו לקטרג".

הרב נעץ את עיניו בעיני המומר והמשיך: "כידוע לך, יש שלושה סוגי קולות: תקיעה, שברים ותרועה. התקיעה היא כנגד אברהם אבינו, אבל לאברהם היה בן נוסף, ישמעאל, אשר בא ותובע את חלקו. השברים הם כנגד יצחק, אבל גם לו יש בן גוי, עשיו. גם כאן יש אחיזה לגויים. אולם התרועה היא כנגד יעקב אבינו, והפעם היא שייכת כולה לבני ישראל! ולכן אנו אומרים 'אשרי העם יודעי תרועה'. לכן הצלחת להשמיע קולות תקיעה ושברים, אבל בתרועה נכשלת", סיים הרב את דבריו.

המומר לא היה יכול לזוז ממקומו מרוב תדהמה. לפתע קלט כי הוא כגוי שאין לו חלק ונחלה בזרע יעקב. ליבו התעורר וצימאון עז התעורר בנפשו לחזור לבני עמו, אל דתו ואלוקיו. הוא נפל לרגלי רבי אברהם והתחנן שיורה לו דרך תשובה. הרב הורה לו לעזוב את עירו ולעבור לעיר מרוחקת, שם יעסוק יומם ולילה בתפילה ואמירת תהילים.

בעל התוקע הזקן סיים את סיפורו: "האיש שב לעמו ואלוקיו וחידש ימיו כקדם לאחוז בשופר כשהוא תוקע מדי ראש שנה בהתרגשות מיוחדת".

באותה שנה סיפר את הסיפור בהתרגשות כה גדולה עד שקהל המתפללים הזדהה לגמרי עם רגשי התשובה של המומר וכל אחד ואחד התעורר לחזור בתשובה על חטאיו הוא. לתדהמת הקהל סיים הזקן בקול רועד במילים "אני הוא התוקע ששב בתשובה!".

הוא קירב את השופר לפיו והרעיד את קירות האולם והלבבות: תקיעה, שברים ותרועה.

כעבור ימים מספר הלך התוקע שבע הימים לעולמו.
מתוך העיתון בשבע
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il