העונג שבכבוד אלוקים | הרב מיכאל יומטוביאן | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
הכוונה בתפילה

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

4 דק' קריאה

שאלה:
אנו סולדים מאדם הרודף אחר כבוד, ומאידך מעריכים מאד את הבורח ממנו.
הדרישה לכבוד גורמת לנו תחושה לא נעימה גם ביחס לאדם שאנו חושבים שראוי לכבוד. נתאר לעצמנו שר חשוב בממשלת ישראל קובע נוהל שהפונים ללשכתו צריכים לפתוח במילות שבח מסוימות, דרישה זו תגרום לנו להעריכו פחות.
לאור כל זאת יש להתבונן בשבח הרב לאלוקים הנמצא בנוסח התפילה, איזה תובנות ורגשות הוא אמור לעורר בנו?
הערכה ושבח הם דברים יפים כשהם באים מתוך בחירה ולא מתוך חובה. א"כ מדוע חלה עלינו חובה זו בתפילה?

תשובה:
מרן הראי"ה זצ"ל עוסק בענין כבוד ה' בספרו מדות ראיה (ערך "כבוד" סע' ג'). להלן נביא את דברי הרב בשלמותם ולאחר מכן בשילוב ביאור לדברים

כבוד אלהים, תחת מושג זה מונח הגבורה והרפיון.
הנטיה לתן כבוד לשם ד' היא מולדת גבורת האדם, הכרת הממשלה של הטוב היותר עליון בעולם, שהיא מתפשטת והולכת באותה מדה שדעת-אלהים בתכונתה העליונה, הגוררת אחריה את רחשי-הכבוד היותר עליונים, מתגברת בעולם.
אבל בני-אדם הנפחדים ונרעשים, ומתוך פחדם אינם שמים על לב ואינם מעיזים לחקור בגודל הציור האלהי ובחקר כבודו, והציור עצמו נהפך להם לרועץ, וחובת הכבוד לאלהים מתגלמת אצלם בתור תביעה אכזרית מעצם שואף כבוד לאין חקר, שהיא משפלת בקרבם רגש עדין וטוב, ומהפכת אותם לעבדים עצובים ואכזרים ששונאים זה את זה ושונאים את אלהים באמת בתוכיות לבם, אף על פי שיאמרו תמיד דברי אהבה וכבוד כשמזכירים את השם, בפיו ובשפתיו יכבדוהו ולבם רחק ממנו."

ביאור הפיסקא

כבוד אלהים, תחת מושג זה מונח הגבורה והרפיון" הכבוד שהאדם רוחש לאלוקים יכול לנבוע משני מעמדים שונים של הנפש. גבורה או רפיון.
גבורה – אדם מלא כוחות חיים,מכיר בערכם,שמח בהם ורוצה לפתחם ולרוממם. אדם מלא חיים זה רוצה ושמח לכבד את אלוקים.
רפיון – מעמד נפשי הפוך מהנ"ל. אדם שהוא חסר חיים מכבד את אלוקים הגדול והנורא...

הנטיה לתן כבוד לשם ד' היא מולדת גבורת האדם, הכרת הממשלה של הטוב היותר עליון בעולם, שהיא מתפשטת והולכת באותה מדה שדעת-אלהים בתכונתה העליונה, הגוררת אחריה את רחשי-הכבוד היותר עליונים, מתגברת בעולם"

הקדמה: יש בכל אחד מאתנו רצון כן אמיתי וטבעי, להכנע בפני מציאות כוללת יותר ממנו, מציאות שהוא מהווה רק פרט וחלק ממנה. במציאות כוללת זו הוא מוצא לעצמו מחסה,היא נותנת לו כח ומעמד שהרי הוא המוגבל,הקטן,מכיר ומבין שהוא חסר וקטן ואין ביכולתו להקיף הכל. אדרבה החיבור שלו אל מציאות זו מוסיפה לו חיים,מאדירה אותו בעצם השתייכותו אליה.כמובן שרצון זה יבוא לאחר ההכרה שבאמת מציאות זו כוללת אותו ומוסיפה לו חיים בהתכללותו בה.יש בהכנעה זו מתיקות מיוחדת, מפני שהיא מוסיפה בפרט המתבטל אליה חיים. הפרט היונק ממנה רוצה תמיד להאדיר אותה שהרי כך יגדל מקור יניקתו כפי שנבאר במשל,
שתיל נטוע באדמה, הוא מבין (לצורך הענין נתייחס אליו כאל בר דעת) שהוא מוגבל ותלוי באדמה עליה הוא צומח, כל מציאותו ממנה.
כמה רוצה הוא שאדמתו זו תהיה רוויה בגשם, כמה שמח הוא לדעת ולהדגיש שאדמה זו שהוא צומח עליה היא בעצם חצירו של אדם גדול חשוב ומפורסם (אם זה כך) שהרי זה מגדיל עוד ועוד את מציאותו וישותו, הוא השתיל שגדל בחצירו של האיש החשוב.
לסכום, לאחר הכרת העובדה שהוא מוגבל,ומהווה רק חלק ממערכת גדולה וכוללת,הוא חפץ בהאדרת המערכת שהוא חלק ממנה. כמובן כשהמציאות הכוללת הזו היא דבר חיובי, טוב ומיטיב, על אחת כמה ומכה שהפרט יהיה גאה בה, ישבח אותה וכו'.
כעת נשוב לביאור הפסקא
הנטיה לתן כבוד לשם ד' היא מולדת גבורת האדם" כלומר פרי נטיית האדם לחוש את עצמו, לחוות ולהעצים את מציאותו.
הכרת הממשלה של הטוב היותר עליון בעולם" ההכרה שאלוקינו הוא הטוב היותר עליון בעולם (דבר שדורש לימוד בפני עצמו!).
שהיא מתפשטת והולכת באותה מדה שדעת-אלהים בתכונתה העליונה, הגוררת אחריה את רחשי-הכבוד היותר עליונים, מתגברת בעולם" שהכרה זו (שאלוקים הוא הטוב הכולל) מתפשטת יחד עם דעת אלוקים המתגברת בעולם, כלומר תפיסה נכונה של מושג האלוהות ויחסינו אליו, ההבנה שאמנם אני מוגבל מאד ביחס אליו אך הוא אינו זר לי אלא אדרבה בהאדרתו אתרומם גם אני.
אבל בני-אדם הנפחדים ונרעשים, ומתוך פחדם אינם שמים על לב ואינם מעיזים לחקור בגודל הציור האלהי ובחקר כבודו" אנשים מתוך פחד או קטנות מוחין לא מתבוננים וחוקרים את גודל הציור האלוהי, וראשם מלא דמיונות כוזבים ביחס אליו וביחס לקשר שלו עמהם. מתוך כך...
והציור עצמו נהפך להם לרועץ" כי באופן טבעי, בריא ונורמלי, כל אחד מאתנו בורח מדבר שמאיים עליו.
וחובת הכבוד לאלהים מתגלמת אצלם בתור תביעה אכזרית מעצם שואף כבוד לאין חקר" החובה לכבד יישות כזו פשוט דוחה אותו, שהרי זה ניצול המעמד והכח שיש לאלוקים.האדם חושב, נכון אני באמת קטן וחלש לעומתו אך אם היה הוא ענו וצדיק לא היה דורש ממני לכבדו ולהעריצו.
שהיא משפלת בקרבם רגש עדין וטוב רגש עדין וטוב שמחפש ענוה, בריחה מכבוד! רגש אמיתי ובריא שנמצא בתוכנו.
ומהפכת אותם לעבדים עצובים ואכזרים שונאים זה את זה ושונאים את אלהים באמת בתוכיות לבם, אף על פי שיאמרו תמיד דברי אהבה וכבוד כשמזכירים את השם, בפיו ובשפתיו יכבדוהו ולבם רחק ממנו.
החיים במציאות מאיימת כזו הופכת את האנשים החיים בה לעצובים, שהרי כח זר גדול וחזק מהם מאיים עליהם ועל שלוות חייהם, הם נעשים אכזרים ושונאים זה לזה שהרי זה מה שהחיים משדרים להם... וכמובן שונאים את אלוקים בתוכיות לבבם...

נסיים בדברי הרב קוק זצ"ל מספר אורות (עמ' קכה')
"ההכנעה מפני האלוהות שהיא דבר טבעי בכל נברא, בכל הוויה שפרטיות מתגלה בקרבה, להתבטל בפני הכללות וקל החומר מפני מקור ההויה של הכללות, שהוא חש בו עליונות של אין קץ לגבי הכללות –
לא צער ודכדוך יש בה, כי אם עונג וקוממיות, שלטון וגבורה פנימית מעוטרת בכל יופי.
כשמתפתחת ההכרה הזאת של גאות ד' בקרב הנשמה בכל דרכיה היא מרצה את החיים בשיעבודם הטבעי ממלאתם נחת וחיים לפי אותה המידה שהפרט מכיר את גודל הכלל והדר מקורו, וכל העוז וההוד שבמחזות המציאות הולך ומתעלה, מתכלל ומתהדר, על ידי הקטנתה של הנשמה לפני יוצרה.
ההקטנה הטבעית הזאת מצמיחה גדלות אדירה, שלטון של הוד מלכות ונהורא מעליא, המשחקת בכל עת בעונג עדנת מציאותה ועליזה בחלקה ההולך ומתרחב, הולך ומתגדל עד אין חקר, אין קץ, עד תאות גבעות עולם.
אבל מתי היא טבעית? כשגדולת האלוהות מצטיירת יפה בתוך הנשמה בצורה של דעה טהורה, של שכל מתעלה מכל מהות, ושל דמיון עשוי בטוב החיים ממולא בכל הוד ותפארת גדולה, שאז נתבעת ההתבטלות מכל זויות הנשמה, מכל כללותה ופרטיותיה."

זהו מעמד הנפש אליו כונו חז"ל בסדרם את שבח אלוקים בתפילה על מנת שכולנו נתרומם למעלה זו.

הכוונה בתפילה