ניתוק מהעולם הסובב
הרב יהושע שפירא שליט"א - ראש ישיבת רמת גן
ישנם שלושה מעגלי תשובה לשאלת חיזוק הכוונה בתפילה: ראשית, הכנה כללית לתפילה אותה צריך האדם לעשות במהלך חיי היום-יום. על האדם להגדיל את אמונתו ודעת אלוקים שלו, על-ידי לימודי אמונה, תורת החסידות והחלק הפנימי-נשמתי של התורה, לימוד שיגרום לאישיותו לגדול, ולפי הדעת תגדל אהבתו לקב"ה וממילא כוונתו בתפילה.
המעגל השני הוא הכנה לפני התפילה. על האדם לקחת פסק זמן. אמנם בדרך כלל אין את היכולת לנהוג כחסידים הראשונים, שהיו שוהים שעה לפני התפילה (ברכות פרק ה'), אבל לפחות עליו לקחת פסק זמן מסוים, בו ישהה להבין מה עומד לפניו ויכוון לבו לשמים. בזמן זה עליו לדון בעיקר בשלושה דברים: יכיר כי ה' שומע תפילתו, יעמיק בגדלות ה', ויכיר בשפלות כוחו וערכו. מתוך פסק זמן זה לא יגיע לתפילה עם תחושה של "כוחי ועוצם ידי", אלא מתוך תחושה של ב"תחנונים ידבר רש" (משלי י"ח), והכרתו בחשיבות התפילה תגדל.
מעגל שלישי הוא הדרכה להתנהגות בתפילה עצמה. על האדם להילחם מלחמה כדי לכוון בתפילה, עליו למסור את הנפש מתוך הכרה כי מצוי הוא בקרב, בו עליו להתנתק מהעולם הסובב אותו, ולהתרכז בתפילה. אך אין זה קרב שמתנהל בכוח, כי הלב רגיש ולא נענה לפקודות, אלא צריך הוא לגשת למשימה מתוך רכות, ונגיעה בנימים הרוטטים ביותר של הרצון הפנימי להגיע לדבקות האלוקית מתוך התפילה. בכך נעשה את המוטל עלינו, ואנו מייחלים כי ה' יחונן את מעשה ידינו.

חיזוק התפילה - בהשתחוויה!
הרב שמואל יניב שליט"א - גבעת שמואל
ישנם צדדים שונים בתפילה: יש "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב), הנובעת מתוך צרכי ומצוקת הפרט, או צרכי ומצוקת כנסת ישראל, ויש תפילה שהיא כקרבן תודה, על כל הטוב שה' גומל עמנו.
ככל שאמונת האדם גדולה יותר - תפילתו על מצוקותיו האישיות והכלליות משובחת יותר, שהרי למדנו כי "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם-כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז'), אם האדם מרגיש חולשה בסוג תפילה זה, אזי צריך להתחזק בלימוד אמונה, ומתוך-כך יכיר כי בכוח התפילה לבטל גזר דין, או לרומם את האדם, וממילא לבטל את גזירתו.
יש תפילה שהיא כקרבן תודה על כל הטוב שה' גומל עמנו, תפילה זו ראויה לחדווה, ריקוד, שירה והתפעלות. כאשר אדם נמצא עם ציבור גדול שחוגג, תפילתו מתעלה והופכת למשובחת יותר, היא מרנינה את רוחו ומעדנת את נפשו. זו התחושה שהאדם צריך להרגיש במשפט הראשון שאומר בתפילה - "מודה אני לפניך".

יש תפילה שנעשית באימה ויראה, האדם עומד כעבד בפני בוראו, בחינת "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות ב'). תפילה זו נמשלת כהקרבת קרבן, וצריכה להיעשות מתוך מסירות נפש, ו"ביטול היש", כך צריכה להראות תפילת יום הכיפורים, או תפילה בשעה גדולה בה אדם מבטל את הכול כלפי האלוקים.
לתפילה זו ראויה ההשתחוויה, שאותה הרמב"ם מונה כדבר שהמתפלל צריך להיזהר בו (הלכות תפילה ה'), האדם גומר את תפילתו - משתחווה ובכך אומר לקב"ה: הכול בשבילך ושלך. אם ההשתחוויה תעשה לפי הוראות הרמב"ם, זו לא תהיה רק חוויה של קדושה, בה האדם מכניס את האלוקים ללבו באופן קיומי, אלא גם תפילתו תענה. וכיון שאי-אפשר לעשות זאת בציבור אם יזדמן לאדם להשתחוות ביחיד, בלי נעליים, על שטיח, אזי ירגיש כי רוח אלוקים עליו.

תחשוב לפני שאתה מדבר!
הרב נתנאל יוסיפון שליט"א - ר"מ בישיבת מצפה יריחו
מספרים, שלפני פטירתו של הבעל שם טוב הקדוש, שאלוהו תלמידיו מי ימלא את מקומו. השיב: "מי שיגיד לכם כיצד משברים את מידת הגאווה הוא יהיה לכם לראש!". לאחר פטירתו שאלו התלמידים ראשונה את רבי דוב בר ממזריטש: "כיצד משברים את הגאווה?" ענה המגיד: "מידת הגאווה שייכת לבורא יתברך, כמו שכתוב: 'ה' מלך גאות לבש', על כן אין עצה לעקור מידה זו, אלא חייבים אנו להילחם בה כל ימי חיינו". מיד ידעו חבריו שהוא הראוי למלא את מקומו של רבם.
דומה, שגם בשאלה זו שלפנינו, יש משהו מעין תשובתו של המגיד ממזריטש. נוכל לזכות לתפילה מהלב רק אם נעבוד ונשקיע בכל תפילה מחדש. יחד עם זאת, גדולי ישראל תרו ומצאו דרכים מסייעות לעבודה תמידית בנושא זה. בעוונותי הרבים, וודאי איני זוכה ומתפלל תמיד מהלב, ובכל זאת ברצוני לשתף אתכם באחת מהדרכים שלימדונו גדולי ישראל לעבודה תמידית בנושא זה.
אנו מתפללים בדיבור - במילים. לפי תרגום אונקלוס, דיבור הוא מעלתו הגדולה של האדם, שעל שמו מכונה האדם בתורה - "נפש חיה", שמתרגם אונקלוס: "רוח ממללא" (רוח מדברת). ומבאר זאת המהר"ל (גבורות ה' פכ"ח): דיבור לוקח את המחשבות ומתרגמם למילים, ובכך אנו מחברים רוח לגשם, והיכולת לתרגם את העולם הרוחני לעולם מעשי זו המעלה הגדולה מכולם.
נמצא שתפילה שלמה היא תפילה בה אנו מתפללים גם במחשבה ולא רק בדיבור. בתפילה כזו הדיבור אכן מבטא את המחשבות. לכן - "תפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה".
הסיבה לחוסר במחשבה בתפילה היא שאנו רגילים למילות התפילה, עד שבכוחם לצאת מפינו ללא מחשבה. כדי לפתור בעיה זו, עלינו להפסיק להוציא את המילים מפינו מעצמם, ולהתחיל להתרגל להתפלל גם במחשבה. כיצד?
ראשית - נעצור לרגע לפני התפילה, ננשום עמוק ונרגע. נדמיין את עצמנו עומדים בקודש הקודשים לפני ארון הברית, כפי שהנחונו חז"ל (ברכות ל') "היה עומד בחוץ לארץ יכווין את ליבו כנגד ארץ ישראל... היה עומד אחורי בית הכפורת יראה עצמו כאילו לפני הכפורת". כדאי לצרף לכך בדמיון גם את שם 'הויה', ככתוב: "שיויתי ה' לנגדי תמיד" (עיין משנה ברורה א, סק"ד).
שנית - לאחר ההקדמה דלעיל, המחשבה היא חלק מהתפילה. עלינו להתחיל להתפלל ולדמיין במחשבתנו את מילות התפילה. למשל: בברכת השנים, אפשר לדמיין את האדמה צמאה לגשם או כחלק מבקשת הפרנסה את מדדי הבורסה עולים, וכן הלאה.
כמובן, הדברים לא קלים ליישום. המחשבה ממהרת לברוח למחוזות אחרים, ועלינו לשוב ולעמול על מנת להחזירה, לפיכך פתחנו שזו עבודת חיים.
עוד דרכים ועניינים רבים יש בפיתוח המחשבה וחיבורה לתפילה, והרוצה ללומדם יכול לעיין בספריו של האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד, למשל - 'בני מחשבה טובה'. ויהי רצון שיהיו תפילותינו לרצון לפני אדון כל.