בית המדרש

  • מדורים
  • מגד ירחים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

השפעה ללא כפיה

undefined

הרב יעקב פילבר

תמוז תשע"ב
3 דק' קריאה
על משנת הראי"ה
כשם שהאדם צריך להגביר כח עצמו שלא יהי' מושפע מאחרים יותר מדאי, כן צריך שלא לחפוץ להיות יותר מהראוי משפיע על אחרים לאכוף עליהם לקבל את מידותיו, דעותיו הפרטיות וכיו"ב . עין איה ברכות פ"ט אות סג


חדשים לבקרים צצות במרחבי ארצנו ישיבות חדשות ויש מהן שמבקשות ליחד את ישיבתם בקו מיוחד או בדרך מיוחדת – עד כאן הכל כשורה. קנאת סופרים תרבה חכמה, אך יש מהן המבקשות להכתיב לתלמידיהן את הקו המיוחד שלהן, שלא תמיד הוא מתאים לאופיו ותכונותיו של התלמיד. הן עושות זאת מפני שהן חושבות שהאמת הצרופה היא אך אצלן ומשום כך הן מרשות לעצמן להכתיב אותה לתלמידיהן. השאלה היא האם הנהגה זו נכונה, עד כמה חייו של האדם צריכים להיות מוכתבים על ידי אחרים? הרמב"ם באגרתו לאחינו יושבי ארץ תימן כותב: "...ודע כי כמו שינצל הסומא בהשענו על הפקח בלכתו אחריו, לפי שהוא יודע בעצמו שאין לו עינים שיורוהו הדרך הישר, וכמו כן שינצל החולה שאינו יודע מחכמות הרפואות בשמעו עצת הרופא שינהיגהו וידריכהו, לפי שאינו יודע מחכמות הרפואות בשמעו עצת הרופא שינהיגהו וידריכהו, לפי שאינו יודע הדברים הממיתים ולא המחלימים המצילים, וישמע לעצתו כל מה שיאמר לו – כמו כן ראוי להמון למסור משענתם על הנביאים בעלי העינים האמיתיות . . . ואחרי הנביאים – החכמים החוקרים ורודפים יומם ולילות הסברות והדעות כדי שידעו איזו מהן אמת ואיזו מהן שוא". מדברי הרמב"ם משמע שהישענות האדם על אחרים לכאורה היא מומלצת, אבל נשים לב שהרמב"ם מדבר על "ההמון" שהוא נבער מדעת והוא דומה לחולה או סומא. והשענות על האחר היא בדיעבד אבל לכתחילה ודאי רצוי שהאדם לא יהיה חולה או סומא, נבער מדעת, אלא ידע בכוחותיו שלו לנווט את עצמו.
מה הייתה עמדתו של הראי"ה בשאלה זו? בספרו "עין איה" על דברי הגמרא (ברכות נה ב) שאדם שחלה לא יגלה ביום הראשון את מחלתו לאחרים, ורק מכאן ואילך יגלה אותה – מסביר הראי"ה שהאדם צריך קודם כל לעזור בעצמו לעצמו מבלי להזדקק לקבל טובה מזולתו, מפני שהאדם צריך שיחזק את עצמו בכוחו העצמי מבלי להשען על עזרה מאנשים זולתו, וזה בין בענינים גופניים ובין בענינים רוחניים. רק כאשר הוא רואה שאינו יכול לעזור לעצמו לבד, יפנה לעזרת אחרים. הנהגה זו אנו שומעים גם ממה שסיפר בנו הצעיר של הרב חרל"פ, הרב יוסף דוד, ששאל את אביו, מדוע הוא נוסע ליפו אל הרב קוק? מה יש ברב מיפו שאין ברבני ירושלים? –ענה לו אביו: "ראשית יש אנשים שנשמותיהם שייכות זו לזו עוד לפני ביאתן לעולם. בנוסף, הרב מיפו לא משעבד אותי לסגנון מסוים, כשאני מציג לפניו את לבטיי ובעיותי הרוחניים, הוא נותן לי לראות איפה שאני נמצא מצד עצמי". מדבריו של הרב חרל"פ אנו לומדים שתי הנהגות של הראי"ה: האחת שהמשפיע על אחרים לא יכפה את דעתו על הזולת ולא ינסה להפוך או לשנות את טבע זולתו. הנהגה זו תואמת את השקפתו של הראי"ה שכתב: "כי האדם לא ימצא את אושרו אשר הוא מבקש אלא רק אם יפעל על פי תכונתו הטבעית" (עין איה, שבת, פ"א אות פ"ד). דבריו נאמרו על דברי אביי (שם) שאמר: "שמי שנותן בגד לכובס, יתן לו את הבגד במידה ויקח אותו ממנו באותה מידה, שאם ימתח או יכווץ את הבגד יפסיד אותו" לפי הסברו של הראי"ה הכובס הוא מי שבא להשפיע על האדם לנקות ולזכך את המגרעות שבמידותיו, והבגד במשל הוא המידות והתכונות של האדם. ואומר אביי שמי שבא לטהר את כוחות נפשו יתבונן תחילה על תכונתו הטבעית עד היכן היא מגיעה מעצם טבעה, וימדוד עד כמה פעלה עליה ההדרכה המוסרית של כבישת המידות וצירופן, שאם ישנה אותן מטבעם הפסידם, מפני שהשחית בזה את הכוחות הנפשיים שלו מעצם טבעו. ומוסיף שם הראי"ה, כי בורא עולם שם בטבעו של כל אחד ואחד מבני האדם את חלקו בחיים, על כן עליו להשכיל ולהטיב על פי הכוחות שחננו הבורא יתב' בהם כמאמר הכתוב: "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" – ומסיים הראי"ה: ומי זה ישלח יד לשנות סדרי היצירה.
עבודתו של האדם אינה מהדברים הקלים, עליו להיות מצד אחד קשוב לכל מה שמתרחש סביבו, להיות בבחינת 'חכם הלומד מכל אדם' אך יחד עם זאת להתנהל לפי התכונה הטבעית שלו. הראי"ה מתאר זאת: "לפעמים אדם נופל מדעתו כששומע גדלות של בחינה שאינה מידה שלו, ונעשה מבוטל בעצמו. והעצבון מתחיל לעמם את זוהר נפשו מפני שכל מעמדו הרוחני נעשה אז כהה לפי אותה מדת גדלות שאינה לערכו. צריך אז להתחזק בעצמו שלא לקנאות בחלקו של אחר ולהשתמש רק משפלות זו לפי המידה הראויה לבצר (להשפיל) כח הגאוה. שלא תזוח דעתו עליו. ומכל מקום יהיה מרוצה ושמח בחלקו מאוד, ויוסיף להחזיק במעוזו ואז יבקע כשחר אורו וארוכתו מהרה תצמיח.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il