(כח: משנה שנייה – כט: 8-)

(כט: 8 מלמטה – ל: סוף פרק תפילת השחר)

חלק ראשון – תפילת הדרך, תפילה בדרך ולפני הדרך

כיון שדיברנו על המהלך במקום סכנה -

א. תפילת הדרך

A. מקור החיוב –
אליהו לרב יהודה – "המלך בקונך וצא", ר' יעקב- רב חסדא (ר"י-ר"ח) = תפילת הדרך.
וכן ר"י-ר"ח בפני עצמן.

B. הנוסח
גמרא – יהי רצון... שתוליכני לשלום...
אביי – בלשון רבים – שתוליכנו לשלום...

C. מתי?
1. ממתי – כשכבר הולך בדרך.
2. עד מתי? (בה"ג – מה המינימום של המרחק) – פרסה.

D. איך?
רב חסדא – מעומד,
רב ששת – מהלך (ומסופר שכשהיה עם רב חסדא – נעמד)

ב. הכיוון בתפילה

A. במשנה – צריך לרדת,
אם לא יכול -  יחזיר פניו
אם לא יכול - יכוון ליבו לבית המקדש.

B. בברייתות:

1. מי שיכול לרדת אבל עיכוב הדרך יפגע בכוונתו –
   ת"ק – ירד, רבי – יתפלל על החמור
2. פירוט לגבי כיוון הפנים –

א"י – ירושלים – בית המקדש – קה"ק – הכפורת.

1. מה עדיף – עמידה בתפילה או סמיכת גאולה?
2. a. יוצא מוקדם לדרך על חמור –  

בברייתא – אם יוצא לדרך בין עה"ש לזמן ק"ש, ובדרך לא יוכל לעמוד בתפילה –
ת"ק – עדיף לעמוד – ולכן יתפלל בבית, ובדרך יאמר ק"ש (וכך נהגו אבוה דשמואל, ולוי),
רשב"א – עדיף לסמוך – ולכן יקרא ויתפלל על החמור בישיבה.

1. b. יוצא מוקדם להעביר שיעור –  

בעיה דומה לרבנים שדרשו ממוקדם בבוקר -
מרימר ומר זוטרא – ארגנו להם מניין פרטי ואיחרו קצת את השיעור.
רב אשי –
לא רצה לאחר את השיעור ולעשות מניין,
ממילא הוא נשאר עם אותה התלבטות לגבי היוצא בחמור,
את הפיתרון של ת"ק ואבוה דשמואל ולוי לא קיבל (לא מצינו),
לכן התפלל תוך כדי השיעור (ואחר כך התפלל שוב).

חלק שלישי – חיוב מוסף

א. החיוב -
A. הדעות -
ראב"ע – רק במניין,
ר"י-ראב"ע – או במניין, או כשאין במקום מניין שמתפלל.
חכמים – בכל מקרה.

B. להלכה -
כר"י - ר' חייא בר רב, ר' חייא בר אבין (מעיד על שמואל), רב יצחק בר אבדימי-רב.
כחכמים – ר' ינאי לר' חנינא קרא, וכן מעיד רי"ח על ר' ינאי שהתפלל פעמיים (שחרית ומוסף, אפילו שהיה מניין אחר במקום),

(ל: שליש עליון)

C. כיוון שהזכרנו את ר' ינאי שהתפלל פעמיים –

a. ר' חייא בר אבא התפלל פעמיים. למה? ר' זירא מציע:

1. כי לא כיוון.
דחייה – מי שלא יוכל לכוון שלא יתפלל.
2. כי שכח יעלה ויבוא.
דחייה – הרי מי ששכח אינו חוזר כי יכול לאומרה בתפילה הבאה.
תשובה – יחיד ששכח – חוזר. שליח ציבור – אינו חוזר (הנ"ל + טרחא דציבורא).
(אגב, יחיד במניין ששכח, מן הדין גם אינו חוזר כי ישמע מהש"ץ, אבל הפוסקים כתבו שיחזור).

b. כשחוזר – שוהה בין תפילה לתפילה כדי שתתחונן/תתחולל עליו דעתו.

c. שכח יעלה ויבוא בלילה –
רב – לא חוזר, כי אין קידוש החודש בלילה.
אמימר – דווקא בלילה הראשון של חודש מלא. רב אשי – בכל מקרה (הרי הטעם הוא שאין קידוש בלילה!).