בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הלכות ערב פסח
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
3 דק' קריאה
כבכל שנה, גם השנה מן הסתם נמצא על מדפי החנויות מוצרים עם הכיתוב: "נטחן לאחר הפסח", בנוסחים שונים המושכים את עין הקונה המחמיר. יש מקום לחומרה זו למי שמקפיד עליה, אף שיש מביני עניין הטוענים שעובדתית אי אפשר להימלט מחמץ או מרכיבי החמץ שנמכרו לגוי (ראו: באתר www.din.org.il).

ברשימה קצרה זו בכוונתי ללכת בדרכי החת"ם סופר ולהדגיש שמי שמחמירים בנושא מכירת החמץ תבוא עליהם ברכה, ובתנאי של יפקפקו בתוקפה של המכירה. ובלשונו של החתם סופר: "כל המפקפק ראוי לגערה" (שו"ת חתם סופר, א, או"ח, סימן קיג).

אין כאן המקום לדון בכל פרטי מכירת החמץ ובהשתלשלותה במהלך הדורות. על נושא זה ראו מאמרו המקיף של הרב זוין בספרו 'מועדים בהלכה'. למרות דברי החתם סופר, עדיין שואל השואל: וכי זו דרך להינצל מאיסור תורה? זו ודאי הערמה? להטעים הערמה זו אבחין בין איסור אכילת החמץ לבין האיסור המיוחד בפסח, השונה משאר איסורי אכילה שבתורה: "שבעת ימים שאור לא יימצא בבתיכם, ולא ייראה לך חמץ ולא ייראה לך שאור בכל גבולך".

איסור אכילת החמץ הוא איסור על פעולת האכילה, ואילו האיסור של "בל ייראה ובל יימצא" הוא איסור המורה לאדם: הוצא את החמץ מרשותך ומבעלותך ("תשביתו שאור מבתיכם"), וזהו איסור המשיק למושג משפטי של מה שנחשב בבעלותך. ההגדרה המשפטית מופיעה בחלק 'חושן משפט' שבשולחן ערוך, ולא בחלק או"ח שם מצויות הלכות הפסח. וכשהגענו לתובנה שהסוגיה היא סוגיה משפטית ניתן להבין את אותה 'הערמה' (כן הערמה המותרת) שחז"ל תיקנו.

ביטוי להבחנה שבין חלק 'אורח חיים' לבין חלק 'חושן משפט' מצוי במעשה שאירע בתקופת החת"ס שלכאורה מוכיח שהמכירה אינה תקפה, ואצטט את לשונו של החת"ס: "והנה בהיות עדיין הגאון מו"ה ברוך פרענקל זצ"ל אב"ד דק"ק לייפניק בחיים חיותו, אירע מעשה שהלשינו מלשינים אצל שרי המדינה דמעהרין שיהודים מוכרים חמצם בשטרות מבלי שטעמפל (חותמת) חותם הקיר"ה (הקיסר ירום הודו). וכשבא הדבר לפני החסיד קיר"ה אמר הדבר ידוע שאין זה מו"מ (משא ומתן) של תגר אלא ענין דת רעליגיאהן ע"כ אין זה בחיוב שטעמפל, ועי"ז נולד קצת ספק בלב הגאון זצ"ל הנ"ל דמשמע דמדינא דמלכותא פסול השטר ההוא" (שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן קיג). הקיסר הבין שמכירה זו אינה מכירה משפטית, אלא טקס דתי - "דת רעליגיאן", השייכת לחלק או"ח, ולכן חשב הרב פרנקל, הנה הוכחה ניצחת שמכירה זו אינה מצילה מאיסור בל ייראה ובל יימצא.

החתם סופר, השמרן בדרך כלל (אבי הביטוי: "חדש אסור מן התורה"), המשיך להגן בתוקף על המכירה. וזו תשובתו: "ולבבי לא כן ידמה, כי השטר כשר הן בדין ישראל אם בא הגוי להוציא מקחו בדיינים הרי הוא שלו הן בדין או"ה, אלא שאז כשיתבענו בדאו"ה צריך לשלם תחלה השטעמפל, אך הקיר"ה בחסדו וישרנותו אמר שעל כיוצא בזה לא הטיל עול השטעמפל כיון שאין טעם הקונה ומוכר לדרך תגרים אלא להפקיע מאיסור חמץ ועל כזה לא הטיל עול מס השטעמפל" (שם, ראו עוד תשובתו בחלק יו"ד, סימן שי). לאמור: שטר מכירת החמץ תקף ולכן המכירה תקפה.

הרב משה פיינשטיין נשאל שאלה מעשית בארה"ב: כיצד יש להתייחס למכירת חמץ של חנווני שמכר את החמץ כנהוג, ועם זאת המשיך למכור בחנותו חמץ? לכאורה העובדה שהוא המשיך למכור חמץ בחנותו לגויים מבטלת את מכירת החמץ שמכר על ידי מתן ההרשאה לרב?

הרב פיינשטיין, שגם כתב כלשון החתם סופר שאין לפקפק במכירה (שו"ת אגרות משה חלק או"ח א' סימן קנ), מגן על מכירת החמץ של אותו חנווני בטיעון משפטי. בתשובה שכתב ביום ה' באייר(!) תשי"ז כותב הרב פיינשטיין: "פשוט שאין זה בטול על המכירה כי מצד תנאי המכירה להעכו"ם נכתב בשטר המכירה שמה שיטול יהיה כקונה אז מהעכו"ם ויצטרך לנכות מהסך שחייב לו העכו"ם וממילא אין כאן שום בטול על המכירה ומה שלא לקח הוא של העכו"ם" (שו"ת אגרות משה חלק או"ח א' סימן קמט).

מהי הסיבה שאני מביא שני גדולי תורה אלו שהגנו על המכירה? המכיר את השתלשלותה של מכירת החמץ יודע שלא נועדה ליחיד שנשארה לו חבילת ביסקוויטים בביתו, אלא להציל ממונם של ישראל במקרים מיוחדים ובהפסד מרובה כמו למשל במפעלים גדולים. לכן היחיד צריך לבער את החמץ מביתו ותע"ב. המחמיר שלא לקנות מחמץ שנמכר לגוי יכול להחמיר, אולם אסור לו לפקפק בתקפותה של המכירה, כדברי הפוסקים הנ"ל. והעיקר - מבחינה לאומית מדינת ישראל אינה יכולה לקיים ביעור חמץ מוחלט. אנו חיים במדינה מבודדת בין מדינות אויב, וחובתה של מדינת ישראל להשאיר מלאי מזון למקרה של סגר ימי ואווירי ח"ו. צה"ל מחויב להחזיק במלאי מנות קרב (בהן השתמשו לפני עשור במבצע חומת מגן), הכוללות מנות חמץ. ואולי לכך כיוונו שני גדולי ישראל בעבר, שהמפקפק במכירת החמץ ראוי לגערה.
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il