ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בָּצַל האמונה ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים סיפורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"ב

בָּצַל האמונה


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

לייבל, בחור כבן שמונה עשרה, שהיה בחור ישיבה מצטיין, נלקח למחנה בירקנאו שבאושוויץ. הוא עבד כיתר אלה שהיו כשירים לעבודה בעבודת מפרכת של חפירת בורות. בצהריים הם קיבלו מנת מרק דלה, שהיתה בעצם מים דלוחים, ובערב מנת לחם שחור זעומה. המזון לא הספיק כדי לחיות, ובוודאי שלא בעבודת פרך המצריכה אנרגיה רבה. רבים התמוטטו ונלקחו מיד להשמדה. לייבל חש שקיצו קרב והולך. זו היתה רק שאלה של זמן עד שיקרוס גם הוא.

שבת אחת בשעת בוקר, בעת שלייבל חפר בורות, נתקל לפתע בבצל קטן שהיה טמון עם שורשיו בקרקע. זה היה אוצר של ממש. הוא רצה לתולשו, אבל אז נזכר שהיום שבת. מה לעשות, התייסר בינו לבין עצמו, האם לעבור על מלאכת תולש בשבת, הרי מדובר כנראה בפיקוח נפש?! הוא לא מצא מענה בנפשו ובמשך שעות ארוכות נקרע בין הצורך לחיות לבין הרצון לשמור שבת כמיטב יכולתו. אמנם היה אנוס לחלל שבת בחפירה, אבל מי מכריחו לתלוש את הבצל?! אולי לא מדובר בפיקוח נפש המניח לו לעשות מלאכה, אלא רק בהקלה זמנית על רעבונו?!
מחשבותיו המייסרות הצטרפו למוחו היגע והוא חש שכולו בוער באש הספק. הבצל הטרי המשיך לקרוץ לו. לבסוף החליט בכוחות נפש עילאיים: אני לא תולש את הבצל, יהיה מה שיהיה!
הוא כיסה את הבור וקבר את הבצל בתקווה שלמחרת, ביום ראשון, יצליח לאתרו. כל אותו לילה של מוצאי שבת הרהר ללא הרף בבצל הטמון בקרקע כאיש המהרהר באוצר הטמון במעבה האדמה. למחרת הגיע לאותו מקום, חפר במקום המשוער ולאכזבתו הרבה הבצל נעלם ואיננו. הוא הצטער על הארוחה הדשנה שהפסיד, ומאידך חש שמחה על שמסר את נפשו למען קדושת השבת.

כעבור יומיים פנה אליו הקאפו, מנהל העבודה היהודי, ופקד עליו לשאת עם יהודי נוסף שקים של בצלים עבור הגרמנים כדי להעמיסם במשאית. הוא החל בסחיבת שק גדול למדי וחש שזו משימה קשה מדי לכוחותיו הדלים. היה בכך גם לעג לרש: הנה התייסר בשל בצל אחד, שיכול היה להיות שלו, וכעת עליו לשאת על כתפו הדלה בצלים רבים שאינם שלו...

הוא הלך בדרך החתחתים וחש שכוחותיו אוזלים. כבר ידע היטב מה דינו של מי שנופל - צרור יריות מרובהו של חייל נאצי. רבים מאחיו היהודים שלא עמדו בעול סיימו את חייהם בקולות רעמים ספורים.

לייבל רצה מאוד לחיות, אבל הגוף לא נשמע לו. חלף רגע ועוד רגע. הגוף היה משותק לגמרי. השכל פקד: המשך הלאה! אך לשווא. לייבל קרס תחת העול והשתרע ארצה באפס כוחות. השק שעל כתפו נפל ונקרע והבצלים התפזרו לכל עבר. לייבל החל לקרוא קריאת שמע וחיכה לשמוע את הירייה שתשים קץ לסבלו.

כעבור רגע בודד שמע צעקה מפיו של המפקד הנאצי: "מה אתה שוכב לנוח, כלב יהודי. קום על רגליך! אנחנו צריכים לנסוע מיד".

להפתעתו של לייבל, הנאצי לא ירה לעברו, אלא פקד על היהודי שעבד עימו לעלות על המשאית ונתן לנהג פקודה לנסוע. וכך לייבל מצא את עצמו לבדו, הוא ושק הבצלים השרוע לצידו ארצה. הוא החל לספור את הבצלים הגדולים והגיע למספר שבעים.

המשאית נעלמה מטווח ראייתו. לייבל החל לקלוט מה קרה. אתמול כמעט יצא מדעתו בגלל בצל אחד קטן בתוך הבור וכעת שוכבים לצידו שבעים בצלים גדולים! אבל איך ירים אותם, הרי הוא מותש לחלוטין?! הדקות חלפו ולייבל החל להתאושש. הוא ידע מה עליו לעשות: לקחת את הבצלים למקום מסתור. כאשר כוחותיו חזרו אליו מעט, גרר את הבצלים והחביאם במעבה האדמה סמוך למקום המגורים. היה לו ברור לגמרי מה אירע כאן. בזכות העמידה בניסיון הבצל בשבת, כאשר חסה בצל האמונה, זכה לאוצר בלום של בצלים.

מדי יום החליף לייבל עם השומר האוקראיני בצל תמורת מנת לחם, שממנה גם נתן לאחיו, וכך הצליחו לשרוד את התופת. לאחר סיום המלחמה עלה לארץ ישראל ולירושלים ושם נודע כבונה מקוואות.
מתוך העיתון בשבע
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il