ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
גם הגר"ש עמאר יעביר שיחה בסופ"ש ההכנה לר"ה. שריינת מקום?
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר פלגש בגבעה ופסל מיכה

פלגש בגבעה

בגמרא מובא שגם כשהמארח היכה את אשת האורח - האורח צריך להישאר שם. ושיקירי נהרדעא היו מתכנסים כל ליל יום כפורים והיו חוטאים והקב"ה היה מלמד עליהם זכות. אלו מעשים סמליים שמרמזים להבנה אחרת של מעשה פלגש בגבעה.
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
במסכת ערכין (דף טז, ב) מובא שאדם צריך להשתדל ולהישאר אצל מארחו למרות שנגרם לו שם צער; ואכסנאי שלא הצליח להישאר אצל מארחו פוגם את מארחו ונפגם בעצמו. זו לשון הסוגיה בתרגום חופשי ובתוספת ביאור על פי רש"י והעיון יעקב:
"עד היכן לא ישנה אדם באכסניא שלו? רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד שיפשילו לו כליו לאחוריו. בהכאה שהמארח היכה את האורח, או שהמארח הפשיל את כליו של האורח לאחוריו כדי שיצא מביתו, כולם מודים שאינו יכול להישאר שם עוד. ואם המארח הפשיל את כלי אשתו של האורח לאחוריה כדי שתצא מביתו כולם מודים שהאורח צריך להמשיך ולהישאר בבית המארח (כמבואר בעיון-יעקב). ומחלוקתם היא כשהמארח היכה את אשתו של האורח. שמואל סבר: כיון שהמארח לא היכה את האורח עצמו - מה אכפת לאורח שהמארח היכה את אשתו. ורב סבר: בסופו של דבר האורח לא יוכל לסבול שהמארח היכה את אשתו והוא יבוא להתקוטט עימו ולכן הוא יכול לעזוב כבר כעת."

המהרש"א תמה כיצד דורשים מהאורח להתעלם מהצער והבושת שספגה אשתו מהמארח; וכתב: "צריך עיון, היאך לא יחוש על צער וביוש אשתו כצער דידיה". הסוגיה תמוהה מסיבה נוספת, האישה אינה שונה מהאיש, והיא אינה יכולה להישאר במקום שהיכו אותה או שהשפילו אותה; ומן הסתם היא עברה לגור באכסניה אחרת (כמבואר בעין-אליהו). וודאי יתפרסם שהאורח ממשיך לגור אצל המארח ואילו אשתו ברחה משם. וכי הבריות לא ירננו על כך?! וכי לא עדיף לכבודו של המארח שהאורח יעזוב גם הוא לפני שיתפרסם דבר העוולה?!
כדי לענות על הקשיים שבסוגיה זו יש לעיין בסוגיה קשה נוספת.

חוטאי נהרדעא
במסכת יומא (דף יט, ב) מובא מעשה מפליא, וזו לשונו בתרגום חופשי:
"מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה של יום הכפורים והיו לומדים תורה בקול רם, כדי שישמע כהן גדול קול הברה, ולא תהא שינה חוטפתו. תניא, אבא שאול אמר: אף בגבולין (מחוץ לירושלים) היו עושין כן זכר למקדש, אלא שהיו חוטאים. אמר אביי ויש אומרים רב נחמן בר יצחק: המקום שבו היו חוטאים הוא - נהרדעא. שאמר לו אליהו לרב יהודה אחיו של רב סלא החסיד: אתם תמהים מדוע לא בא משיח?! והרי כעת, יום הכפורים הוא, ולמרות זאת נבעלו כמה בתולות בנהרדעא! - שאל רב יהודה את אליהו: הקדוש ברוך הוא מה אומר על הדבר? - אמר לו אליהו: הוא מלמד סנגוריה על החוטאים ואומר שקשה לעמוד בפיתוי היצר ככתוב 'לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ'. הוסיף ושאל אותו: והשטן מה אומר על הדבר? אמר לו אליהו: לשטן אין רשות להשטין ביום הכפורים."

מהספור משמע, שיקירי נהרדעא היו מתכנסים בליל יום הכפורים ללמוד תורה בקול רם; אלא שבסופו של דבר כמה מהם הם היו בועלים בתולות 1 .
בעל ה"תורה-תמימה" (בראשית, ד, הערה י) הקשה כבר: "באמת הוא דבר פלא, שביום הקדוש והמכובד הזה יארעו מעשים מגונים כאלה בישראל". הקושי גדול מסיבה נוספת. הדבר היה חוזר על עצמו בכל שנה, עד שהוא הוזכר בברייתא כעובדה ידועה: "אף בגבולין (נהרדעא) היו עושין כן זכר למקדש, אלא שהיו חוטאים". חז"ל תקנו גזרות רבות בעקבות מאורעות שנראים כחד פעמיים, אם החטא חזר על עצמו בכל שנה, מדוע הם לא אסרו על נכבדי נהרדעא להתכנס וללמוד תורה בליל יום הכפורים?!
הספור תמוה מסיבה נוספת. הקב"ה מלמד זכות על החטא החמור. השטן שובת ביום הכפורים; ורק אליהו אומר שהמשיח לא מגיע בגלל החטא הזה. האם דווקא אליהו צריך להקפיד על חטאי ישראל?

הזוהר על לימוד תורה
מכוח הקשיים מתבקש, ששתי הסוגיות שהובאו לעיל מדברות במשמעות סמלית. בתורה (דברים כב, כח) נאמר: "כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ...". בזוהר (רעיא מהימנא, כי תצא, דף רעז א) נדרשת הפרשיה גם על לימוד תורה שלא לשמה, וזו לשון הזוהר 2 בתרגום חופשי:
"כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה... מי שהשתדל בהלכה שלא לשמה וההלכה יצאה מבוררת ומרווחת אצלו; למרות זאת מכיוון שהוא למד שלא לשמה - ודאי שההלכה מרגישה כמו לכודה ב'תְּפִישָׂה' (מלשון 'וּתְפָשָׂהּ') אצלו. ועם כל זה העמידו את ההוראה למעשה - שלעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

המעשה ביקירי נהרדעא משתמש ביסודות שמופיעים בדברי הזוהר. יקירי נהרדעא היו מתכנסים בלילי כיפור ולומדים תורה בקול רם. יתכן שכמה מהם היו מסלסלים בקולם כדי להתנאות בו, ולא רק לשם שמים. אליהו הנביא מדגיש את הגישה הראשונה שמוזכרת בזוהר; והוא מרמז שאותם יקירי נהרדעא שמרימים את קולם שלא לשם שמים - נחשבים כמו מי ש"בועלים בתולות". דימוי זה מקביל לדימוי שבזוהר: "ודאי שההלכה מרגישה כמו לכודה ב'תְּפִישָׂה' אצלו". מאידך, הקב"ה מלמד עליהם סנגוריה ואומר 'לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ'. הקב"ה מגלה שכך הוא ברא את עולמו, שמי שרוצה ללמוד תורה לשמה - לפעמים הוא נכשל ולומד שלא לשמה. לכן ראוי שימשיכו במנהגם ללמוד תורה בקול רם בלילי כיפור, למרות שכמה מהם עלולים להיכשל בלימוד תורה שלא לשמה.

גם הסוגיה שסבורה שהמארח לא צריך לעזוב את האכסניה למרות שפגעו באשתו, היא סוגיה בעלת משמעות סמלית. כדי להבין אותה, צריך לשוב ולהזכיר יסוד שהתבאר כבר במאמרים הקודמים; שפעמים רבות מעשים שמופיעים בחז"ל, חוזרים בשפה שלהם על ספורים שמצויים בתנ"ך.

המסורת של אליהו - על פלגש בגבעה
בספר שופטים (יט-כא) מסופר על אכסנאי לוי שרצה להתארח בעיר גבעה שהיתה שייכת לבני בנימין; הם לא רצו לארחו, ואף התעללו בפילגש שלו. בעקבות כך בני ישראל ניהלו נגדם מלחמה.
ב"סדר-עולם רבה" (יב) נאמר שהמעשה התרחש לאחר מות יהושע, בתקופת הביניים שכּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם השתעבד בישראל, עד שהשופט עתניאל בן קנז גבר עליו. אך בתנא דבי אליהו (אליהו רבה, איש שלום, פרשה יב) מובאת מסורת מאליהו שהדברים אינם כפשוטם, וזו לשונה:
"ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו, היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה, ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל... וילמדו את ישראל דרך ארץ... ופילגש בגבעה בימי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם היתה?! וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל?! אלא לפי שרחמיו של הקדוש ברוך הוא מרובין על ישראל לעולם, אמר, שמא יאמרו אומות העולם, עדיין לא נכנסו ישראל בארצם אימתי קילקלו במעשיהן, לפיכך הביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל."

אליהו מגלה, שאירועי פילגש בגבעה התרחשו בתחילת התיישבות ישראל בארצם; והאשמה תלויה בסנהדרין שהניח משה, וגם ביהושע ובפנחס.
אליהו מתייחס למסורת שפילגש-בגבעה היתה בימי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם. אך הוא אומר, שהמסורת הזו נועדה לכבד את ישראל. ידוע היה שבתקופה מאוחרת גם הגויים יחלו לקרוא את התנ"ך, ולא רצו שהם יוציאו דיבה על ישראל. לפיכך, סדר-עולם מביא מספר כתובים ומעלה מהם את המסקנה שמעשה פילגש-בגבעה ארע כביכול בימי השופטים 3 .

מדוע יהושע שתק
בתחילת מאורעות פילגש-בגבעה מודגש (יט, א): "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל", ובסיומם מודגש (כא, כה): "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". למרות זאת, אליהו מגלה שהם נעשו בראשית היאחזות ישראל בארצם, בזמן שיהושע היה במעמד ובתוקף של מלך. כיצד יתכן שמלחמה כה גדולה התרחשה מתוך התעלמות מיהושע וממעמדו?

כזכור, במעשה בזקני נהרדעא שחטאו עם הבתולות, אליהו הוא זה שהחריד עולם על המעשה, ואילו הקב"ה הוא זה שלימד עליו סנגוריא; והתבאר שמדובר במעשה סמלי בלימוד תורה שלא-לשמה. גם המעשה באכסנאי שהתאכסן אצל בני בנימין והם התעללו בפילגש שלו, הוא מעשה סמלי בלימוד תורה שלא-לשמה. יהושע נקט בדרכו של הקב"ה, ולימד עליו סנגוריא. אך היו מי שחשבו שיהושע אינו נוהג כמלך, והם החרידו על כך את העולם.

תרגום יונתן על פלגש בגבעה
סיוע להבנה שמדובר במעשה סמלי יש בתרגום יונתן. כאשר התנ"ך מזכיר את השם "יהודה" וכוונתו לשבט יהודה, התרגום מתרגם "שבט יהודה" או "דְבֵית יְהוּדָה"; כלומר, "(האנשים) של בית יהודה". אולם בספר שופטים תרגום יונתן חורג מהרגלו, ובכמה מקומות הוא משאיר את השם "יהודה" ללא שינוי. כגון, בכתוב (שופטים א, ב): "וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה יַעֲלֶה" - מופיע בתרגום: "ואמר ה' יהודה יסק". וכן בכתוב הסמוך: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי" – מופיע בתרגום: "ואמר יהודה לשמעון אחוהי סק עמי". הסוגיה במסכת תמורה (דף טז, א) מרמזת לכוונת התרגום:
"תנא, הוא עתניאל הוא יעבץ, ומה שמו - יהודה אחי שמעון שמו".

בסוגיה מרומז, שבמקומות שתרגום יונתן השאיר את השם "יהודה" ללא שינוי - מדובר באדם שנקרא עתניאל. בסוגיה מבואר, שעתניאל היה אדם שלמד ולימד תורה, ולא התפתה לתאוות העולם. הוא פתח ישיבה, שתלמידיה פרשו מעיסוקי העולם הזה והיו עמלים רק בתורה ובתפילה. רש"י בפירושו לתחילת ספר שופטים הביא את דברי הסוגיה, וכתב: "ויש פותרין 'יְהוּדָה יַעֲלֶה' - הוא עתניאל הוא יעבץ שאנו אומרים במסכת תמורה מה שמו 'יהודה אחי שמעון' שמו, ולשמעון אחיו אמר שילך אתו".

תרגום יהונתן חורג מהרגלו גם בתרגומו על מאורעות פילגש בגבעה. בכתוב נאמר (שופטים כ, יח): "... וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה בַתְּחִלָּה". ותרגום יונתן אינו מתרגם כרגיל "דְבֵית יְהוּדָה בקדמיתא", אלא "יהודה בקדמיתא". התרגום מרמז לנו, שגם כאן הכוונה היא לאדם יחיד בשם יהודה (שנקרא גם עתניאל), שהוא יצא להילחם תחילה בבנימין.
כמו כן בהמשך נאמר (שופטים כ, לה): "וַיִּגֹּף ה' אֶת בִּנְיָמִן לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִיתוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיָמִן..."; והתרגום כתב שם: "ותבר ה' ית בנימין קדם ישראל וחבילו בני ישראל בדְבֵית בנימין...". כלומר בנימין הראשון שמוזכר בכתוב הוא אדם בשם בנימין, אך בהמשך הכתוב מדובר על שבט בנימין.
תרגום יונתן מרמז לנו שם, שמאורעות פלגש-בגבעה עוסקות במלחמה רוחנית בין שתי דמויות של צדיקים "יהודה הצדיק" שעתניאל היה נציגו באותו הדור, וכנגדו "בנימין הצדיק". גם הפרשיה הראשונה שפותחת את ספר שופטים היתה מלחמה רוחנית שעתניאל ערך במידה מסוימת כנגד "בנימין הצדיק", וכפי שהתבאר במאמר הקודם "מי התרשל בגרוש היבוסי"; ואף כאן מדובר במלחמה רוחנית כזו.

שבעים אלף?
אליהו אמר שבמאורעות פילגש בגבעה נפלו "שבעים אלף". הפרשנים ישועות-יעקב וזיקוקין-דנורא תמהו, שמנין כל הנופלים משני הצדדים לא הגיע לסכום הזה, ומדוע אליהו הגדיל את מנין הנופלים? ולכן הם כתבו שיש טעות סופר בתנא-דבי-אליהו.
אולם קשה למחוק את גרסת כל הספרים, וצריך להבין את כוונת אליהו באופן אחר. אליהו רוצה לקשור את פרשיית פילגש-בגבעה לפרשיית המפקד של דויד. בספר שמואל ובספר דברי הימים מסופר, שדויד ציוה על יואב לפקוד את ישראל, ושיואב ניסה לשכנע אותו להימנע מכך. בספר דברי הימים מסופר שיואב לא מנה את שבט בנימין ואת שבט לוי , וכמו כן מופיע שם מספר שונה של שבט יהודה. בעקבות המפקד נגזרה גזרה על ישראל, שנפלו בה "שבעים אלף".
לפי מסורת חז"ל שמבוססת על תרגום יונתן (דברי הימים א כא טו) ומובאת במסכת ברכות (דף סב, ב) וגם בפרקי דר' אליעזר (מב): "לא נפל מישראל אלא אבישי בן צרויה בלבד, שהיה שקול במעשיו הטובים ובתורתו כנגד שבעים אלף איש". ובמאמר "המפקד של דויד" הובאה מסורת מאליהו הנביא 4 , שמרמזת שגם ה"מיתה" של אבישי היא "מיתה סמלית".

כאשר אליהו אומר לנו שנפלו "שבעים אלף" בפילגש-בגבעה, הוא מרמז לנו שהיסודות שמודגשים בפרשית המפקד: יהודה, לוי, בנימין, נפילה כביכול של שבעים אלף; מופיעים גם בפרשיית פילגש-בגבעה. האכסנאי הלוי, האירוח הנדיב אצל יהודה, האירוח האכזרי אצל בנימין, נפילה כביכול של מספר גדול מישראל ("שבעים אלף").
אליהו מרמז לנו, את מה שמרמז גם תרגום יונתן, שמעשה פילגש-בגבעה דן במחלוקת רוחנית בין שתי דמויות של צדיקים, "יהודה הצדיק" כנגד "בנימין הצדיק".

וכי מה טיבה של אותה פילגש?
במאמרים הקודמים התבאר שהפרשיות הראשונות שבספר שופטים, הן פרשיות שנכתבו בספר שכתב עתניאל עוד בחיי יהושע; והן מרמזות למחלוקת רוחנית בין "בית יוסף" ו"בנימין" לבין "בית יהודה" על דמותו של "הצדיק העליון". והתבאר ששמואל הנביא ערך את ספר שופטים והביא בתוכו כמה פרשיות מתוך הספר של עתניאל. אליהו מגלה לנו שמעשה פילגש-בגבעה, שייך לאותן הפרשיות והוא התרחש בחיי יהושע בתחילת ההיאחזות.
כאשר אליהו משתמש בלשון - "וכי מה טיבה של אותה פילגש שהביאוה ונתנוה אצל שופטי ישראל?!", הוא מרמז לנו שלא מדובר בפילגש ממש, אלא ב"פילגש" במשמעות סמלית.

מעשה סמלי זה חוזר באופן דומה בסוגיה בערכין (דף טז, ב). הדין הראשון בסוגיה, שהאורח צריך להשתדל להישאר אצל מארחו – מובן גם כפשוטו. אולם המשך הסוגיה שמצריך את האורח להישאר אצל מארחו למרות שהמארח השפיל או היכה את "אשתו", הוא בעל משמעות סמלית ואינו כפשוטו. המהרש"א התקשה בהבנתו. ואכן הרי"ף (בבא מציעא דף יז, א מדפי הרי"ף) הביא רק את תחילת הסוגיה, והשמיט את המשך הסוגיה שחילקה בין אשתו של האכסנאי לבין האכסנאי עצמו. הרי"ף רמז לנו, שהמשך הסוגיה אינו כפשוטו. המשך הסוגיה מדבר ב"תורה" שנלמדת על ידי האכסנאי; ו"תורה" זו נחשבת ל"אשתו" של האורח.

המארח גומל חסד עם האורח כאשר הוא מלין אותו ומאכיל אותו בביתו. אך גם האורח גומל חסד עם מארחו כאשר הוא מזכה אותו במצוה חשובה זו של הכנסת אורחים. כאשר המארח מעליב את תורתו (=אשתו) של האורח, עליו לסבול עלבון זה ולהמשיך ולהתארח אצל המארח – כדי להמשיך ולזכות אותו במצווה חשובה זו של הכנסת אורחים. רב ושמואל נחלקו כאשר המארח מכה את ה"ספר" (=אשתו) של האורח ששם כתובים חידושי התורה שלו.
שמואל סבור היה שכיון שהמארח לא היכה את האורח עצמו - מה אכפת לאורח שהמארח היכה את אשתו (=הספר שלו). ואילו רב היה סבור, שהאורח יתקשה לסבול עלבון כזה, וסופו שיתקוטט עם מארחו, ולכן יכול הוא לעזוב כבר כעת את בית מארחו.

הכאת "אשתו" של האורח – ומאורעות פלגש-בגבעה
המחלוקת שבין רב ושמואל בתלמוד לא תיתכן כפשוטה, מחלוקת זו מרמזת בדרך משלה להבנת "טיבה של אותה פילגש" שמוזכרת בתנ"ך במאורעות פילגש בגבעה. בסוגית הגמרא מדובר במארח ש"מכה" את "אשתו" של האורח, ובמאורעות פילגש-בגבעה מדובר ב"מארחים" שמתעללים ב"פלגש" של האורח. האמורא שמואל מתייחס לכך בסלחנות – והוא מאלץ אותנו להבין שמדובר ב"ספר" חידושי תורה של האורח ולא באשה ממש. ותנא דבי אליהו מגלה שיהושע והסנהדרין התייחסו בסלחנות למה שארע לפלגש בגבעה משום שאף שם מדובר ב"ספר" חידושי תורה של האכסנאי הלוי שהתארח ב"גבעה", ולא בפלגש ממש.
מי שהתייחס לכך בחומרה רבה הוא עתניאל בן קנז, והוא תיאר זאת כהתעללות באשה בשר ודם, והוא תיאר גם את מה שהתרחש לאחר מכן כ"מלחמה" ממש; וכאשר שמואל הנביא ערך את ספר שופטים את הביא את תיאור המאורעות לפי רוח נבואתו של עתניאל. אמנם עתניאל תיאר את המלחמה מתוך סתירות רבות, והוא רמז גם בתיאור שלו שלא מדובר במלחמה ממש, אלא במאבק רוחני בשמים; וכפי שהתבאר באריכות במאמר הקודם "המלחמה במצפה".
בחז"ל מופיעים מעשים תמוהים נוספים שמרמזים שמאורעות פילגש-בגבעה אינן כפשוטן, ובעזהשי"ת נאריך בכך במאמרים הבאים.



^ 1.וכפי שכתב מהרש"א (שם): "שע"י שאינן ישינים בביתם בלילה ומשחקין ביחד וחושבים לעשות מצוה זכר למקדש זה מביא להם לידי עבירה זו".
^ 2."כִּי יִמְצָא... דודאי מאן דאשתדל בהלכה שלא לשמה ורווח הלכה ודאי ב'תְּפִישָׂה' איהי לגביה ועם כל דא אוקמוה לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
^ 3.הרד"ק (שופטים יז, א) קיבל את דברי סדר-עולם, אלא שהוא תמה על הכתובים שהביא סדר-עולם כדי להוכיח זאת; וכתב, שאם נדייק בכתובים ההם נגיע למסקנה שהמעשה ארע בימי יהושע.^ 4.באותה שעה ירד מלאך משמי מרום והרג את גד החוזה ואת ארבעת בניו של דוד ואת הזקנים אשר היו עם דוד..." (אליהו רבה, איש שלום, פרשה ח). זיקוקין-דנורא הקשה על המסורת הזו מפשוטם של הכתובים. ובמאמר "המפקד של דויד" התבארה כוונת אליהו.
עוד בנושא פלגש בגבעה ופסל מיכה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il