ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש מדורים הלכה פסוקה

קטע מתוך פסק הדין

פרשנות החוזה

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
לימודיו של תלמיד בישיבה בישראל, המיועדת לתושבי חוץ, הופסקו במהלך שנת הלימודים. הישיבה סירבה להשיב את יתרת שכר הלימוד לתקופה שלא שהה בישיבה, והיא נסמכה על הסכם ההתקשרות שבין הצדדים.
הלכה פסוקה
הרה"ג דוב ליאור
1 - אחריות לווה על פרעון ההלואה לאחר שנתן המחאה
2 - נזק תוך כדי בדיקת קנייה של אופנוע
3 - שטר שנכתב שלא כדין ובסופו היה קניין
טען עוד
הכרעת הדין היתה תלויה בין היתר בפירוש החוזה. כאשר בין הצדדים נטשה מחלוקת בפרוש החוזה. בחוזה הוסכם שאם התלמיד יעזוב לאחר תאריך מסוים במהלך השנה, הוא לא יהיה זכאי להשבת יתרת התשלום. הצדדים נחלקו האם התנאי מתייחס גם למצב בו התלמיד אינו עוזב מעצמו, אלא עוזב בשל דרישת הצוות החינוכי, דהיינו מסולק מן הישיבה.

הקטע המובא בגליון זה, מתייחס לעקרונות בפרשנות חוזה.

כלל גדול נקבע בגמרא (כתובות פג,ב ועוד) בפרשנות שטרות:
אמר אביי: יד בעל השטר על התחתונה.
רש"י שם מסביר, כי בבסיס הדין עומד הרעיון, שבעל השטר מבקש להוציא באמצעותו ממון מבעל הדין השני, והמוציא מחבירו – עליו הראיה: "כל המוציא שטר על המוחזק בדבר, מה שמפורש בשטר - יכול לתבוע עליו, ואם השטר סתום - מורידים אותו לפחות שבמשמעות השטר." אלא שלא ברור מיהו המוחזק, כאשר ה"שטר" שמדובר בו הוא "שובר", כלומר, שטר הבא לפטור אדם מחוב המוטל עליו. הסעיף דנן אינו "שטר", וגם אינו בדיוק "שובר" במשמעות הצרה של המונח – אך הוא דומה לשובר, באשר הוא בא לסייע לטענת ההגנה של הנתבעת ולפטרה מחיוב המוטל עליה. בשאלה זו נחלקו הפוסקים.
לדעת כמה פוסקים, הכלל "יד בעל השטר על התחתונה" אינו חל בשובר. כך דעתו של הריטב"א בחידושיו, מסכת בבא בתרא דף קעג עמוד א:

בעל חוב הוא מוציא מחבירו, ולפיכך יד בעל השובר על העליונה. ומכאן היה אומר הר"ם, דהוא הדין לכל לשון מסופק שיש בו בשובר, דיד בעל החוב על התחתונה, ולא בעל השובר1.

ואולם מהרי"ק (סימן ז') מחזיק בדעה שונה:
דיד בעל השטר על התחתונה... ופשיטא דאין לחלק הכא משום דראובן הוא מוחזק, שהרי אין חזקתו כלום, מאחר שמכח הדין מתחייב ראובן לפי ממונו, אלא שמכח השטר בא להפקיע ולהסיע דין תורה.
אמנם, "בדק הבית" (חו"מ סימן מ"ב סעיף ח') תמה על מהרי"ק: "ואני תמה, אם ראה דברי הני רבוותא איך חלק עליהם"; אולם ב"דרכי משה" על אתר העיר כי גם בשו"ת הרא"ש משמע שבשובר לא אמרינן "יד בעל השטר על התחתונה"; וכן הכריע בהגהתו לשו"ע שם:
וכל שכן שאומרים בשובר יד בעל השטר על העליונה, הואיל והוא מוחזק.
דלא כיש חולקין ואומרים דאפילו בשובר אמרינן ידו על התחתונה.

ואולם, בסופו של דבר, כמה אחרונים מחלקים בין מצב בו החיוב נובע מן הדין לבין מצב בו החיוב נובע מן השטר בלבד. ראה הכרעתו של בעל "ערוך השלחן" חושן משפט מב,י:
כיון שהטעם מה דיד בעל השטר על התחתונה, משום השכנגדו מוחזק, לכן, בשובר כשנפל ספק - לא אמרינן בזה יד בעל השובר על התחתונה, דאדרבא, דבעל השטר הוא מוחזק, ולכן יד בעל השובר על העליונה נגד בעל השטר, וכל ספק שנופל בזה - אין בעל השטר יכול להוציא מיד בעל השובר, ונשאר תביעת בעל השטר נגד בעל השובר כתביעה בעל פה.
וכלל הענין בזה, מי שבלעדי השטר לא היו יכולין לגבות ממנו, כי אין עליו שום חיוב, וממילא, כשנפל ספק בהשטר, אין בנו כח להוציא מידו, כיון שכל החיוב הוא על ידי השטר, ובהשטר יש ספק; וממילא דבעל השובר ידו על העליונה, דאין כח ביד בעל השטר להוציא מבעל השובר...
אבל, אם החיוב ברור גם מבלעדי השטר, באופן שגם אם לא היה שטר כתוב, היה חיוב על זה האיש לשלם, והוא בא לפטור את עצמו מחמת ספקות שיש בשטר שביד שכנגדו - בזה לא שייך יד בעל השטר על התחתונה, ומחייבין אותו לשלם, כיון שהחיוב היה גם בלעדי השטר, אין הספק שבשטר פוטר אותו מודאי החיוב.
וצריך לשמור הכלל הזה, כי כלל גדול הוא2.

יד בעל השטר על התחתונה – רק כשיש ספק
הכלל "יד בעל השטר על התחתונה" עוסק במקרה בו יש אפשרויות לשוניות שונות לפרש את לשון השטר (או השובר); אבל במקרה בו נסיבות העניין והלשון מורות על אפשרות אחת בלבד, אין מפעילים את הכלל הזה. כך, למשל, קבע המגיד משנה (הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה טז):
שטר שכתוב בו דינרין סתם, שאין גובה בו אלא שנים, אם תפס יותר... - ודאי מוציאין מידו, כך נראה לי.
ופירש בעל "בית חדש" (חו"מ סימן מ"ב סעיף ח'):
ונראה שטעמו, כיוון שלא פירש כמה, הוה ליה כאילו כתוב בפירוש דינרין שנים, דמיעוט רוב שנים, ואין כאן ספק; ולפי דעתו, בשובר נמי, דינרין - אינן אלא שנים.

לסיכום:
הכלל במשפט העברי קובע: "יד בעל השטר על התחתונה". כלומר, אם יש ספק במשמעות או בדרך בה ניתן לפרש את לשון השטר יופעל כלל זה שמטיל את נטל ההוכחה יוטל על בעל השטר. רבותינו נחלקו בהסבר כלל זה. יש שראו בזה חלק מהעיקרון של "המוציא מחברו עליו הראיה" ולכן על התובע יוטל נטל ההוכחה. ויש שראו בכך דין מיוחד בדיני השטרות והוא יופעל גם במקום שאין ספק בחיוב. תפיסה מצד התובע לא תהפוך אותו למוחזק ולא תועיל, כל עוד רק פרשנות דחוקה ללשון השטר תתמוך בטענתו.


מן הכלל אל הפרט.
בית הדין ניתח את לשון החוזה, והגיע למסקנה שהפרשנות המסתברת מתוך הלשון ומתוך הקשר הדברים היא, שמדובר רק על מצב בו תלמיד עוזב מרצונו ולא ניתן ליישם את האמור בסעיף ביחס לתלמיד שלימודיו הופסקו ביוזמת הישיבה.
אומנם, במקרה הנדון, כבר שולם כל שכר הלימוד מראש. על כן עלתה השאלה, האם עובדה זו משפיעה על הכרעת הדין. בעניין זה נעסוק בגליון הבא.

_______

אמנם, ראה נימוקי יוסף, ב"ב ע"ו ע"ב בדפי הרי"ף: "ושובר שיצא שהיה כתוב בו שנתפרע ממנו דינרין, יש אומרים דגבי שובר נדון הלשון על העליונה, והמוציא מחבירו עליו הראיה, ודיינין הכי דטובא קאמר. ולזה נוטה דעת הרא"ה ז"ל, אף על פי שאינו נראה בעיני הריטב"א ז"ל תלמידו". הדבר אינו הולם את האמור בחידושי הריטב"א שלפנינו, כפי שצוטטו כאן (ועיין תומים חו"מ סימן מ"ב ס"ק י"א).
2 ועיין עוד: שו"ע חו"מ מג,כה; מד,ו; מו באה"ט ס"ק פ"ח; מז באה"ט ס"ק ג'; מט,ח ובאה"ט שם; נב באה"ט ס"ק י'; נד,ה.
עוד בנושא הלכה פסוקה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il