בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות יסודי התורה
לחץ להקדשת שיעור זה
ט"ו אדר התשע"ה

הלכות ממרים פרק א' הלכות א'-ב'

undefined

בשביל הנשמה

ט"ו אדר התשע"ה
7 דק' קריאה
הלכות ממרים
יֵשׁ בִּכְלָלָן תֵּשַׁע מִצְווֹת, שָׁלשׁ מִצְווֹת עֲשֵׂה וְשֵׁשׁ מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְזֶה הוּא פְּרָטָן: א) לַעֲשׂוֹת עַל פִּי הַתּוֹרָה* שֶׁיֹּאמְרוּ לָנוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל.* ב) שֶׁלֹּא לָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם.* ג) שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף עַל הַתּוֹרָה, לֹא בַּמִּצְווֹת שֶׁבִּכְתָב וְלֹא בְּפֵרוּשָׁן שֶׁלָּמַדְנוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה.* ד) שֶׁלֹּא לִגְרֹעַ מִן הַכֹּל. ה) שֶׁלֹּא לְקַלֵּל אָב וָאֵם. ו) שֶׁלֹּא לְהַכּוֹת אָב וָאֵם. ז) לְכַבֵּד אָב וָאֵם. ח) לְיִרְאָה מֵאָב וָאֵם. ט) שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַבֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה* עַל קוֹל אָבִיו וְאִמּוֹ. וּבֵאוּר מִצְווֹת אֵלּוּ בִּפְרָקִים אֵלּוּ.

פרק ראשון – תוקף בי"ד הגדול; מחלוקת
סמכות הסנהדרין הגדולה
א בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיים* – הֵם עִקַּר* תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה,* וְהֵם עַמּוּד הַהוֹרָאָה,* וּמֵהֶם חֹק וּמִשְׁפָּט יוֹצֵא לְכָל יִשְׂרָאֵל, וַעֲלֵיהֶם הִבְטִיחָה תּוֹרָה,* שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה" (דברים יז,יא) – זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכָל הַמַּאֲמִין בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ וּבְתוֹרָתוֹ חַיָּב לִסְמֹךְ מַעֲשֵׂה הַדָּת* אֲלֵיהֶם וּלְהִשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם.*
ב1 כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה בְּהוֹרָאָתָן* עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָסוּר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ..." (שם; בפסוק: מִן הַדָּבָר). וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה, מִפְּנֵי שֶׁנִּתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין,* שֶׁכָּל חָכָם שֶׁמּוֹרֶה עַל דִּבְרֵיהֶם* מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן..."* (שם יז,יב).
ב2 אֶחָד דְּבָרִים שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָן מִפִּי הַשְּׁמוּעָה, וְהֵם תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה; וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָן מִפִּי דַּעְתָּן* בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן* וְנִרְאָה בְּעֵינֵיהֶן שֶׁהַדִּין בְּדָבָר זֶה כָּךְ הוּא; וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁעָשׂוּ אוֹתָן סְיָג לַתּוֹרָה* וּלְפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה,* וְהֵן הַגְּזֵרוֹת* וְהַתַּקָּנוֹת* וְהַמִּנְהָגוֹת* – בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵאֵלּוּ הַשְּׁלשָׁה דְּבָרִים* מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁמֹעַ לָהֶן, וְהָעוֹבֵר עַל כָּל אֶחָד מֵהֶן עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
ב3 הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (שם יז,יא) – אֵלּוּ הַגְּזֵרוֹת וְהַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת שֶׁיּוֹרוּ בָּהֶן לָרַבִּים כְּדֵי לְחַזֵּק הַדָּת וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם;* "וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה" – אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָן מִן הַדִּין בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן; "מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ" – זוֹ הַקַּבָּלָה שֶׁקִּבְּלוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ.
___________________________________

מניין המצוות: א) הַתּוֹרָה – ההוראה. בֵּית דִּין הַגָּדוֹל – הסנהדרין הגדולה. ב) שֶׁלֹּא לָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם – שלא לחלוק על סמכותם ושלא להמרות את פיהם (ל"ת שיב). ג) מִפִּי הַשְּׁמוּעָה – כפי ששמעו איש מפי רבו במסורת שבעל פה כיצד להבין את דברי המקרא. ט) סוֹרֵר וּמוֹרֶה – כלשון התורה: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, וְיִסְּרוּ אותו ולא ישמע אליהם" (דברים כא,יח).
בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם – הסנהדרין שישבה בלשכת הגזית שבמקדש, ששם היה מעמדה המושלם (ראה להלן ביאור הלכה ד3; סנהדרין א,ג; יד,יב; וראה שם איור). עִקַּר – שורש, יסוד. תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – פירושי התורה שבכתב וההלכות שנמסרו במסורת שבעל פה ממשה רבנו (הקדמה למשנה תורה,א–ג; ולהלן ב2). עַמּוּד הַהוֹרָאָה – יסוד הפסיקה ההלכתית, גם כשלא נמסרה מסיני (הקדמה למשנה תורה,כה; ולהלן ב2). וַעֲלֵיהֶם הִבְטִיחָה תּוֹרָה – בכל מקום במשנה תורה הבטיח הוא לשון הבטחה עתידית, ונראה שכאן משמעו לשים מבטחנו, שעל בית הדין הגדול אמרה לנו התורה לבטוח, לסמוך ולהישען (ללשון ראה תהלים כב,י: "מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי"). לִסְמֹךְ מַעֲשֵׂה הַדָּת – קיום התורה הלכה למעשה. לְהִשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם – לקבל את סמכותם בביאור התורה (י'). בְּהוֹרָאָתָן – מתוך קבלת סמכותם (י'). שֶׁנִּתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין – מצוַת לא תעשה שהעונש עליה עלול להיות מיתת בית דין, אין מענישים בה עונש אחר, כגון מלקות, אף אם הנידון אינו נענש במיתה. והסיבה היא, מפני שלאו זה נועד להיות אזהרה למיתה, ונמצא שהתורה לא ייחדה במקרה זה אזהרה למלקות (פה"מ מכות ג,א). כָּל חָכָם שֶׁמּוֹרֶה עַל דִּבְרֵיהֶם – מורד בסמכותם של הסנהדרין, בין שעושה מעשה בניגוד להוראת הסנהדרין בין שפוסק לאחרים לעשות בניגוד להוראתם (להלן ג,ד–ה). שֶׁנֶּאֱמַר " וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ, וְלֹא יְזִידוּן עוֹד" (פסוק זה מתפרש דווקא על חכם. ראה להלן ג,ה). מִפִּי דַּעְתָּן – דינים שלא נמסרו במפורש במסורת שבעל פה מפי משה רבנו, ולמדו אותם חכמים כפי הבנתם את התורה. מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן – כללים ושיטות כיצד ללמוד הלכות מפסוקי המקרא. סְיָג (גדר) לַתּוֹרָה – הגבלות שנועדו להרחיק את האדם מן העברה, "כמו ששמעו ממשה בפירוש, 'ושמרתם את משמרתי' (ויקרא יח,ל), שאמר: עשו משמרת למשמרתי" (הקדמה למשנה תורה,כד; פה"מ אבות א,א). שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה – חקיקה המתחדשת על פי הנסיבות המשתנות במהלך הדורות. גְּזֵרוֹת – מעשים שאסרו חכמים לעשותם מחשש שייכשל האדם ויעבור על איסור מן התורה, כגון אכילת בשר עוף בחלב (להלן ב,ט). תַּקָּנוֹת – שתיקנו אותם חכמים כדי לבסס את האמונה במעשי הדת, כגון שלוש תפילות בכל יום (תפילה א,ה–ו), או לשמירה על הסדר הציבורי, כגון שבועות מסוימות (טוען ונטען א,ב–ג). מִנְהָגוֹת – דברים שנהגו בהם בני אדם או חכמים יחידים, ונתנו להם חכמי הסנהדרין תוקף הלכתי לאחר זמן (י'; וראה להלן ג2). הַשְּׁלשָׁה דְּבָרִים – מפי השמועה, שלמדו אותם באחת מן המידות, ודברים שעשו משום סייג: העובר על השניים הראשונים, עובר על דברי התורה; והעובר על השלישי, עובר על דברי חכמים. ורק אם נתלווה לעברה על דברי חכמים גם ערעור על סמכותם של חכמים לפסוק הלכות, המערער עובר גם על איסור מן התורה, "לא תסור" (ראה ק',י'). וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם – לקיים סדר חברתי ראוי.


הקדמה
משה קיבל שתי תורות בהר סיני: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. על התורה שבכתב כמעט ולא היו עוררין במהלך הדורות. היא נחשבה בעיני כל מקור מוסמך לרצון הבורא. אך על הפרשנות שלה - התורה שבעל פה - קמו במהלך ההיסטוריה מערערים רבים. אך ללא תורה שבעל פה, המפרשת את התורה שבכתב, נשארת התורה חסרת יכולת יישום. פסוקי התורה נשארים חתומים ללא יכולת לממש אותם בחיי המעשה עקב חוסר הבנה בסיסית מה רוצה ה' שנקיים. בפרקים הקרובים הרמב"ם מבסס את מעמדה של התורה שבעל פה ואת מעמד נושאיה - חכמי ישראל. מושכל ראשון הוא שניתנה פרשנות מוסמכת מאת ה' לפסוקי התורה. פרשנות זו - הקבלה , עברה במסורת מדור לדור על ידי חכמי ישראל. לא רק זאת, אלא שהתורה נתנה לחכמי ישראל גם את הסמכות המלאה לחדש הלכות, לגזור גזירות ולתקן תקנות בהתאם למציאות המתחדשת. כל זה הוא רצון התורה, והנשמע לדברי חכמים עושה את רצון ה' אשר ציווה על כך. הסמכות שלהם היא כה גדולה עד כדי כך שאם החכמים רואים שזו הדרך לחיזוק חיי התורה והמצוות בעם ישראל, בכוחם להחליט, כהוראת שעה, לבטל מצוה ממצוות התורה. הרמב"ם מפרט את דרכי הכרעותיו של בית הדין הגדול בירושלים, שהוא ליבה של התורה שבעל פה. הרמב"ם מוסיף שבענייני גזרות קבועות שרוצה בית הדין הגדול לגזור על הציבור, בית הדין צריך לשמוע את רחשי הציבור בישראל, ולהיווכח האם הם יכולים לקבל את הגזירה או שמא לא. הרמב"ם חותם בעונשם החמור של אנשים המערערים את סמכותה של התורה שבעל פה ושל חכמים.

ביאורים
לבית הדין יש תפקיד משמעותי בישראל. הוא אינו מתפקד רק כמקום הנועד לעשות סדר חברתי במקרים סבוכים, כפי שאר בתי הדין המצויים בעולם, אלא בנוסף לכך תפקידו למסור את התורה וללמד את מצוותיה לאומה. הוא משמש צינור להעברת התורה כפי שקיבלה משה רבנו ועל פי הכללים שנמסרו לו בסיני. לכן כותב הרמב"ם שהם "עיקר תורה שבעל פה".
לא לכל בית דין בישראל יש אותו מעמד ואותה הסמכות. ישנם בתי דין רבים המפוזרים ברחבי הארץ, אך רק אחד הוא בעל תוקף משמעותי זה, והוא בית הדין הגדול היושב בלשכת הגזית בהר הבית שבירושלים. שם מקובצים גדולי האומה המובהקים, וכוחם ההלכתי הוא הרב ביותר.
אמנם, ברור שאין דמיון מוחלט בין בתי הדין במהלך ההיסטוריה, וישנו פער בין גדולתם של הדיינים בבית דינו של משה רבנו לדיינים בזמנים מאוחרים יותר. אך מכיוון שזהו מהלך הדורות וזהו רצונו של הבורא שכך תימסר התורה לישראל - להלכה ולמעשה אין שום הבדל בין סמכות בית דין לבית דין, ועל כן אומרים חז"ל: "ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו... אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו ". [ראש השנה כה:]
סמכות בית הדין גדולה, וישנו איסור חמור לפקפק בה. סמכות גדולה נוספת מאפשרת לבית הדין, מלבד מסירת התורה שכבר קיבלנו, אף לחדש תקנות חדשות וגזרות לפי הצורך והשעה. בסמכות זו כלולים שלושת החלקים של התורה שבעל פה (שיבוארו בהמשך דברי הרמב"ם) - העברת המסורת, דרשה של הלכות מהתורה שבכתב, ותוספת של תקנות או גזירות חדשות של חכמים.

הרחבות
לסמוך על בית הדין הגדול
וַעֲלֵיהֶם הִבְטִיחָה תּוֹרָה . בכל מקום ב'משנה תורה' 'הבטיח' הוא לשון הבטחה עתידית, ונראה שכאן משמעו לשים מבטחנו, שעל בית הדין הגדול אמרה לנו התורה לבטוח, לסמוך ולהישען (ראה תהלים כב, י).

מלקות על לאו
שֶׁנִּתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין . מצוַת לא תעשה שהעונש עליה עלול להיות מיתת בית דין, אין מענישים בה עונש אחר, כגון מלקות, אף אם הנידון אינו נענש במיתה. והסיבה היא, מפני שלאו זה נועד להיות אזהרה למיתה, ונמצא שהתורה לא ייחדה במקרה זה אזהרה למלקות [פירוש המשניות לרמב"ם, מכות ג, א].

הוראה כנגד בית הדין
כָּל חָכָם שֶׁמּוֹרֶה עַל דִּבְרֵיהֶם . מורד בסמכותם של הסנהדרין, בין שעושה מעשה בניגוד להוראת הסנהדרין, בין שפוסק לאחרים לעשות בניגוד להוראתם [להלן ג, ד-ה]. שנאמר " וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ, וְלֹא יְזִידוּן עוֹד" (פסוק זה מתפרש דווקא על חכם שהגיע להוראה. ראה להלן ג, ה).

העובר על דברי חכמים
הַשְּׁלשָׁה דְּבָרִים . דברים שלמדו מפי השמועה או שלמדו אותם באחת מן המידות, ודברים שעשו משום סייג. העובר על השניים הראשונים, עובר על דברי התורה; והעובר על השלישי, עובר על דברי חכמים. ורק אם נתלווה לעברה על דברי חכמים גם ערעור על סמכותם של חכמים לפסוק הלכות, המערער עובר גם על איסור מן התורה, "לא תסור".

טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא ב נאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו ( רמב"ם על פי הרמב"ם (. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם .
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il