בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות יסודי התורה
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ד טבת התשע"ה

הלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה א

undefined

כ"ד טבת התשע"ה
4 דק' קריאה
פרק שביעי – הנבואה
הנביא והנבואה
א1 מִיסוֹדֵי הַדָּת* לֵידַע שֶׁהָאֵל מְנַבֵּא אֶת בְּנֵי הָאָדָם. וְאֵין הַנְּבוּאָה* חָלָה אֶלָּא עַל חָכָם גָּדוֹל בְּחָכְמָה,* גִּבּוֹר בְּמִדּוֹתָיו,* וְלֹא יִהְיֶה יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּדָבָר בָּעוֹלָם, אֶלָּא הוּא מִתְגַּבֵּר בְּדַעְתּוֹ עַל יִצְרוֹ תָּמִיד, בַּעַל דֵּעָה רְחָבָה נְכוֹנָה עַד מְאֹד.*
א2 אָדָם שֶׁהוּא מְמֻלָּא בְּכָל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, שָׁלֵם בְּגוּפוֹ,* כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַ'פַּרְדֵּס',* וְיִמָּשֵׁךְ בְּאוֹתָן הָעִנְיָנוֹת הַגְּדוֹלִים הָרְחוֹקִים, וְתִהְיֶה לוֹ דַּעַת נְכוֹנָה לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג, וְהוּא מִתְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ וּפוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי כְּלַל הָעָם הַהוֹלְכִים בְּמַחֲשַׁכֵּי הַזְּמַן,* וְהוֹלֵךְ וּמְזָרֵז עַצְמוֹ וּמְלַמֵּד נַפְשׁוֹ* שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ מַחֲשָׁבָה כְּלָל בְּאֶחָד מִדְּבָרִים בְּטֵלִים וְלֹא מֵהַבְלֵי הַזְּמַן וְתַחְבּוּלוֹתָיו, אֶלָּא דַּעְתּוֹ תָּמִיד פְּנוּיָה לְמַעְלָה,* קְשׁוּרָה תַּחַת הַכִּסֵּא,* לְהָבִין בְּאוֹתָן הַצּוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַטְּהוֹרוֹת,* וּמִסְתַּכֵּל בְּחָכְמָתוֹ שֶׁלְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּהּ,* מִצּוּרָה רִאשׁוֹנָה* עַד טַבּוּר* הָאָרֶץ, וְיוֹדֵעַ מֵהֶן גָּדְלוֹ – מִיָּד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ* שׁוֹרָה עָלָיו.
א3 וּבְעֵת שֶׁתָּנוּחַ עָלָיו הָרוּחַ, תִּתְעָרֵב נַפְשׁוֹ בְּמַעֲלַת הַמַּלְאָכִים הַנִּקְרָאִין 'אִישִׁים',* וְיֵהָפֵךְ לְאִישׁ אַחֵר, וְיָבִין בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹת שֶׁהָיָה, אֶלָּא שֶׁנִּתְעַלָּה עַל מַעֲלַת שְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַחֲכָמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּשָׁאוּל: "וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם, וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר" (שמואל א י,ו).
___________________________________
מִיסוֹדֵי הַדָּת – שהרי בלא נבואה אין תוקף לתורה (מו"נ ג,מה). נְבוּאָה – "מדע [ידע, שפע] שמגיע מהבורא ללב בני האדם" (תשובה ג,ח). עיקר הנבואה הוא השגות עיוניות של הנביא, שבהן הוא משיג את ה', את עומק התורה ואת הדרך שה' מנהל בה את עולמו. ויש נביאים שנבואתם שופעת גם לאחרים, להורות לציבור ולמנהיגיו מה לעשות, להדריכם בדרך התורה, ואף לענות לצורכי היחיד (להלן י,ג4; דעות ו,ח3. לביאור כולל של הנבואה ראה מו"נ ב,לב–מח, ובייחוד פרקים לו–לח). חָכָם גָּדוֹל בְּחָכְמָה – בחכמה מתבררות ההשגות הנבואיות, שאם לא כן, אפשר שאינן אלא הזיות, שהרי לנביא דרוש גם כוח דמיון עשיר. גִּבּוֹר בְּמִדּוֹתָיו וכו' – "לפי שבעת התאווה, איזו תאווה שתהיה, אין השכל שלם" (פה"מ חגיגה ב,א). ויותר מזה, אפשר שישתבשו ההשגות עד כדי שחיתות מוסרית (בעיקר בזנות. ראה מו"נ א,לב; ב,מ). דֵּעָה רְחָבָה נְכוֹנָה עַד מְאֹד – והדעה האמורה כאן משמעה כפול, הן תפיסה שלמה ומבוססת ("נכונה") של החיים (ראה מו"נ א,נא) הן תכונות אופי טובות. שני המובנים אחוזים זה בזה, ותפיסות חיים הופכות לתכונות אופי ולהפך, במודע או שלא במודע. והאדם שכל חייו ותודעתו מכוונים לשם שמים הוא במעלת הנביאים (פה"מ, הקדמה לאבות פרק ה). שָׁלֵם בְּגוּפוֹ – שאינו בעל ייסורין ואינו בעל מום (ק' ע"פ דעות ד,א; תלמוד תורה א,ח). פגיעה גופנית פוגעת גם בחשיבה, מפני ש"נפש האדם – נפש אחת היא", וכלי החשיבה הם גופניים ומושפעים ממצב הגוף, כגון חולי או רעב (מו"נ ב,לו; פה"מ, הקדמה לאבות פרק א). פַּרְדֵּס, הָעִנְיָנוֹת הַגְּדוֹלִים הָרְחוֹקִים – מעשה בראשית ומעשה מרכבה (לעיל ד,יג), שהם עמוקים וקשים להבנה (מו"נ א,לד). מִתְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ – מונח רב משמעי: פורש מצורכי התשמיש, פורש מעמי הארץ ומקדש את דעתו (טומאת אוכלין טז,יב; מו"נ ג,לג). הַהוֹלְכִים בְּמַחֲשַׁכֵּי הַזְּמַן – החיים בריחוק מה' ("חושך") בגלל עיסוקם בהבלי הזמן החולפים, כגון הרדיפה אחר הכבוד או הניצחון ותאוות הגוף (מו"נ ב,לו). וּמְלַמֵּד נַפְשׁוֹ – מרגיל את עצמו. דַּעְתּוֹ תָּמִיד פְּנוּיָה לְמַעְלָה – להתעסק בדברים נעלים ונכבדים (מו"נ א,י), "והתעניינותו אינה אלא בידיעת ה' וההתבוננות בפעולותיו ומה שראוי שתהיה הדעה בכך" (מו"נ ב,לו). קְשׁוּרָה תַּחַת הַכִּסֵּא – בתודעה תמידית של רוממות ה' (ראה לעיל ביאור ב,ז). הַצּוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַטְּהוֹרוֹת – המלאכים (ראה לעיל ב,ג). וּמִסְתַּכֵּל בְּחָכְמָתוֹ שֶׁלְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּהּ... וְיוֹדֵעַ מֵהֶן גָּדְלוֹ – מתבונן במציאות ומתמלא אהבה לה' ויראה מפניו יתברך (לעיל ב,א-ב). צוּרָה רִאשׁוֹנָה – חיות הקודש (לעיל ב,ז). טַבּוּר – מרכז. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ – דרגת הכנה לנבואה, אך עדיין אינה הנבואה עצמה (להגדרתה ראה מו"נ ב,מה). אִישִׁים – ראה לעיל ביאור ב,ז.


ביאורים
בפרקים הקודמים שלמדנו, ביאר הרמב"ם את הקשר שיש לה' עם העולם מבחינה מעשית, בכך שהוא ברא אותו, ויודע אותו. כעת מוסיף הרמב"ם את הקשר מבחינת התוכן, בכך שהוא נותן נבואה לאנשים שברא. אין כאן רק השפעה של חיים, אלא השפעה של תוכן ומשמעות. ה' משתף את בני האדם המוגבלים עם דעתו האינסופית. ה' לא קשור אלינו רק 'מלמעלה', אלא יוצר עמנו שותפות של ממש, ומוסר לנו מחכמתו האלוהית.
הנבואה איננה 'קסם' שחל מאליו, אלא תוצאה של הכנה נפשית ושכלית מצד האדם, שמכשירה אותו לקבל נבואה. לנבואה יזכה אדם שמתקן את מידותיו ומרחיב את דעתו. אדם שעושה את החלק הרוחני שבו לעיקר, ומסוגל לדלות ממנו אוצרות של דעת שיימסרו אליו, גם כשהם מעבר ליכולתו האנושית.
הנבואה כוללת מדרגה בסיסית הנקראת 'רוח הקודש', שהיא תוצאה טבעית לגמרי, ולכן ההשגה שלה תלויה באדם בלבד. אדם הרוצה להשיג נבואה עוסק בלימוד 'יסודי התורה', מעשה בראשית (מדעי הטבע) ומעשה מרכבה (מבנה העולם הרוחני), בנוסף להכשרה הרוחנית הכוללת. הלימוד הזה ממלא את נפשו, ומיד הוא מתעלה למדרגת 'רוח הקודש', ומצליח להבין בשכלו עניינים רוחניים דקים ומופשטים. זו לא רק תוספת חכמה או ידיעה, אלא פריצת המגבלות האנושיות וקניית יכולת קליטה על טבעית. רק אדם שהשתחרר מהשעבוד לענייני העולם והיצרים הטבעיים, מסוגל להיכנס לעולם של חירות ללא גבולות.

הרחבות
 הנבואה – מיסודי הדת
מִיסוֹדֵי הַדָּת לֵידַע שֶׁהָאֵל מְנַבֵּא אֶת בְּנֵי הָאָדָם . בביאור עניין זה כתב הרמב"ם "וידוע שהיסוד של אמונה בנבואה קודם לאמונה בתורה. לולא היה נביא לא היתה תורה" [מורה נבוכים ג, מה]. מסירת הציווי האלוהי לבני האדם חייבת להיות בעזרת הנביא. אם-כן, הכופר בנבואה כופר בכך שהתורה ניתנה מאת האלוה.

 גיבור ועשיר במידות
חָכָם גָּדוֹל בְּחָכְמָה, גִּבּוֹר בְּמִדּוֹתָיו. בגמרא נאמר ש"אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו" [נדרים לח.]. הר"ן למד שפשט הגמרא הוא שהנביא צריך גבורה פיזית, ועושר ממוני [דרשות הר"ן יג], אולם הרמב"ם ביאר זאת באופן שונה: "עשיר היא ממעלות המידות, רצוני לומר: ההסתפקות, לפי שהם יקראו המסתפק בחלקו עשיר... וכן גיבור, היא גם כן ממעלות המידות, רצוני לומר, שהוא ינהיג כוחותיו לפי הדעת (השכל) והוא אומרם: אי זה הוא גבור? הכובש את יצרו" [שמונה פרקים ז]. את הסתירה בין פשט הגמרא לדברי הרמב"ם פתר הרב קאפח "ואף על פי שבש"ס המשיכו להביא ראיות על גבורה פיזית ועל עושר כמותי, אין הכוונה כפשט הדברים אלא כך דרך חז"ל במשליהם" [פירוש להלכה זו].

 האם הנביא צריך להיות מושלם
אָדָם שֶׁהוּא מְמֻלָּא בְּכָל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ. כשקוראים תיאור זה של הנביא ניתן לחשוב שלנביא אין חסרונות. אולם הרמב"ם דחה מחשבה זו: "ואין מתנאי הנביא שיהיו לו מעלות המידות כולן, עד שלא תחסרהו פחיתות כלל, שהרי שלמה - נביא, כעדות הכתוב: "בגבעון נראה ה'" [מלכים א, ג, ה] ומצאנו לו בפרוש פחיתות מידות, והיא רוב התאוה, וזה בריבוי הנשים" [שמונה פרקים ז].
אם-כן, יש לבאר שכוונת הרמב"ם בפרקנו באמרו שהנביא "ממולא בכל המדות" היא, שצריך שיהיו לנביא "כל המעלות השכליות, ורוב מעלות המידות" [שם].
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il