בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני ספירת העומר
לחץ להקדשת שיעור זה

ספירה דו-ערכית

undefined

הרב דב בערל וויין

תשע"ג
2 דק' קריאה
אנחנו מצויים עכשיו בספירת העומר שתוביל אותנו לחג שבועות הגדול. במסורת הפרשנות הרבנית לספירת הימים שבין פסח לשבועות, הדגש תמיד היה על הספירה לקראת חג השבועות, לקראת ההתגלות בהר סיני ומתן התורה לעם ישראל.
המסורת כופה אותנו לספור לקראת משהו, לעבר מטרה והישג. עם זאת, במציאות, ספירת העומר איננה רק ספירה של הזמן לקראת משהו אלא גם ספירה של הימים הרחק ממשהו. הספירה משקפת התרחקות - גם בזיכרון וגם בזמן ממשי - מהאירועים הנסיים הגדולים של יציאת מצרים.
הרגעים הגדולים שבני ישראל חוו בים סוף, רגעים של אמונה וביטחון בקב"ה ובמשה עבדו, התפוגגו עם הזמן שחלף ועם החוויות והאתגרים החדשים שבאו כשבני ישראל נכנסו למדבר סיני. ככל שבני ישראל התרחקו במקום ובעיקר בזמן מהנסים של יציאתם מעבדות לחירות, כן גבר המרמור והמרי שלהם נגד הקב"ה ומשה.
הזמן החולף מעמעם את הזיכרון ומחליש את כוח ההיזכרות. העבר נקבר במרוץ ובציפייה לעתיד על כל הטוב שבו. טבעם של בני האדם הוא לספור לקראת העתיד, ונדיר מאוד שהם מביטים לאחור. ספירת העומר מקובעת היטב בתודעה שלנו כציפייה לחג השבועות ולא כזיכרון לחג הפסח.
אנחנו עדים לתופעה הזאת בתחומים רבים בחיים. נסעתי במונית לא מזמן, ונהג המונית, טיפוס ידידותי ודברן, סיפר שהוא גר ברחוב מסוים בירושלים. הרחוב נקרא על שם אחד מחברי המחתרות היהודיות מלפני קום המדינה, חבר מחתרת שהבריטים העלו לגרדום לפני שהם סולקו מהארץ. נהג המונית התלונן שרוב הילדים שגרים ברחוב לא יודעים מי האיש שעל שמו קרוי הרחוב שלהם או מה החשיבות ההיסטורית והרגשית שלו.
לא מלמדים אותם על המאבק להקמת המדינה היהודית בארץ ישראל לפני עשרות שנים ספורות בלבד. לא מספרים להם על האירועים ועל הלקחים מהעבר בבית הספר או בבית. רק המצב הנוכחי והפוטנציאל לעתיד טוב יותר מושכים את תשומת הלב ומעוררים שיחה.
כך בתוך שנים ספורות, האמונה, ההקרבה ואפילו העובדות של העבר הקרוב נשכחות ונזנחות. אנחנו סופרים קדימה, לעבר יום העצמאות הבא, אבל האירועים שהובילו ליום העצמאות הראשון הפכו לזיכרון עמום של דורות נמוגים. בתכונה האנושית הטבעית, ספירת הזמן היא תמיד קדימה, ולכן היא חייבת למחוק את העבר ואת אירועיו וסיפוריו. ספירת הזמן החולף היא תמיד חרב פיפיות – צפייה לעתיד תוך עמעום זיכרון העבר.
כדי לפעול נגד הנטייה האנושית הזאת, הקב"ה מתחיל את ההתגלות בהר סיני בהצגת עצמו, כביכול, במילים "אנוכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים". זאת הייתה אמורה להיות קריאת השכמה, טלטול לזיכרון הקיבוצי שלנו.
הקב"ה מזכיר לנו, כשאנחנו סופרים לקראת היום הגדול של מתן תורה לעם ישראל, שאנחנו צריכים גם לספור לאחור, כביכול, לרענן בזיכרון שלנו את אירועים הנסיים של העבר, יציאת מצרים וגאולת ישראל בים סוף.
התורה מדגישה שוב ושוב את זיכרון יציאת מצרים. יציאת מצרים מוזכרת בקידוש בשבתות ובחגים. היא צצה בכל אירוע ובכל מצווה בתורה ובחיים היהודיים. היא קיבלה מעמד של אזכור זיכרון קבוע ויומיומי בקיום שלנו ובתכלית חיינו.
ככל שהזמן חולף ואנחנו מביטים קדימה אל הגאולה העתידה לבוא, התורה מזכירה לנו שהאירועים המופלאים שמלווים את הגאולה השלמה שלנו יהיו דומים באופיים לאלה של יציאת מצרים. כשאנחנו סופרים את הימים קדימה, עלינו לספור גם את הימים לאחור ולהפיח חיים בעבר, על מנת שנוכל להבטיח את הצלחת העתיד. גם זה היבט חשוב של ספירת העומר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il