בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

מהלכות שאילת שלום

בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ

undefined

הרב שמואל אליהו

תמוז תשע"ג
13 דק' קריאה
מנין האומץ לברך?
בתחילת תפילת שחרית אנחנו מקדימים ואומרים: "מַה אֲנַחְנוּ מַה חַיֵּינוּ" – מי אנחנו שנאמר לה' לרפא את פלוני או לתת פרנסה לאלמוני. "מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ הֲלֹא כָּל הַגִּבּוֹרִים כְּאַיִן לְפָנֶיךָ. וְאַנְשֵׁי הַשֵּׁם כְּלֹא הָיוּ. וַחֲכָמִים כִּבְלִי מַדָּע וּנְבוֹנִים כִּבְלִי הַשְֹכֵּל" – אם כן, מאיפה יש לנו רשות לברך, לבקש ולהתפלל לפניך?
התשובה לשאלה זו כתובה בפרשת "בלעם", שגילה לנו כי "טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל". אם טוב בעיני ה', אנו עושים את רצונו. ההפך של בלעם הוא אברהם, וגם דרכו למדנו שה' אוהב שמברכים את עמו שנאמר "וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר"; "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב).

בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם
אף שגם מאברהם וגם מבלעם לומדים אותו דבר, אצל אברהם זה בא בשמחה, ברצון ובאהבה, ואילו אצל בלעם זה בא בעל כורחו, כמו חכה (סנהדרין קה ע"ב). המשנה במסכת אבות (ה יט) מדגישה את ההבדל בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם במילים: "כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע". תלמידי אברהם אוהבים את כולם ורוצים לברך את כולם, ותלמידי בלעם עיניהם צרה, רוצים לקלל ולקחת את הכל לעצמם.
"מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר, לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא (משלי ח). אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר, וְאַתָּה אֱלֹקִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ" (תהלים נה).
וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו
תלמידי בלעם אינם רק משונאי ישראל. השפעתו של בלעם יכולה להיות גם בתוכנו. כך מספרת הגמרא (ברכות ז ע"א) כי הקב"ה כועס "רגע" בכל יום. "וְכַמָּה רֶגַע? אֶחָד מַחֲמֵשֶׁת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנֶה בְּשָׁעָה". אלפית דקה ביום. גאונותו של בלעם הייתה לדעת איך לנצל את הכעס האלוקי הזה לצרכיו. גאונותו של אברהם הייתה לדעת לברך בשעות הרחמים את כל משפחות האדמה.
הגמרא מספרת כי רבי יהושע בן לוי רצה לנצל את רגע הכעס הזה לסגור חשבון עם שכן שהיה מציק לו שוב ושוב בשאלות כפירה. ידע רבי יהושע בן לוי כי אפשר לדעת את הרגע הזה על-ידי שמתבוננים בתרנגול שמרגיש את רגע הכעס והכרבולת שלו מחווירה מפחד. אמר רבי יהושע בן לוי לעצמו: אתבונן בתרנגולת, וכשאראה שהכרבולת מחווירה אדע לקלל אותו באותה שעה.
"כִּי מָטָא הַהִיא שַׁעְתָּא – נַיִים. אָמַר, שְׁמַע מִינָהּ, לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֶעֱבַד הָכִי 'וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו' כְּתִיב, וּכְתִיב, 'גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִיק לֹא טוֹב'. תרגום ופירוש: בשעת הכעס בדיוק התנמנם רבי יהושע בן לוי. הבין רבי יהושע בן לוי שרומזים לו משמים ולא רוצים שהוא יקלל. "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". ו"גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִיק לֹא טוֹב".

שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב
להרבות שלום בשם ה'
במסכת ברכות יש הלכות רבות שקשורות בברכות שאדם מברך את חברו יום יום. אחת מהן נלמדת ממגילת רות שעוסקת בבניין מלכות בית דוד, והיא שמותר לברך במילה "שלום", ומותר לברך בשם ה'.
כך אומרת הגמרא (ברכות נד ע"א): "וְהִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם. שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים, ה' עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ ה'". הגמרא מביאה שלושה פסוקים להוכיח את ההלכה הזאת. שואל רש"י: מפני מה לומדים זאת מהפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך"? כי "פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה', אף זה, המתכוין לשאול לשלום חברו – זה רצונו של מקום, שנאמר 'בקש שלום ורדפהו', מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור".
היתר זה הוא לא רק למילים שאמר בעז: "ה' עִמָּכֶם", או מה שהשיבו לו: "יְבָרֶכְךָ ה'". אלא גם לברכת "שלום" רגילה שאנו אומרים היום, גם היא צריכה היתר, כי גם היא גוררת שימוש בשם ה'.

וַיִקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם
אומרת הגמרא שבבית המרחץ באזור המקלחות, ששם אנשים לא לבושים בדרך כלל, אסור לומר "שלום" אפילו אם כולם לבושים (שבת י/ב, שו"ע אורח חיים פד). ולמה אסור? כי שמו של ה' הוא "שלום". שנאמר "וַיִקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם" (שופטים ו). מקשה הגמרא: אם כן, לא נאמר "נאמן" בבית המרחץ, שכתוב בתורה (דברים ז) "הָאֵל הַנֶּאֶמָן"? מתרצת הגמרא ש"נאמן" הוא תואר, "הָכָא, שֵׁם גּוּפֵיהּ אִיקְרֵי 'שָׁלוֹם'". כאן השם עצמו הוא "שלום".
אף שהאומר "שלום" לא מתכוון לשם עצמו של אלוקים, אלא לכך שישרה שלום בביתו או בחייו של המתברך ממנו, הרי זה כמו ההלכה שאומרת כי אסור לקרוא לאחרים בשמם הפרטי אם שמם כשם אביו "היה שם אביו כשם אחרים – משנה שמם, אם הוא שם שהוא פלאי שאין הכל רגילים לקרות בו. אבל שם שרגילין בו – מותר לקרות אחרים שלא בפניו" (שו"ע יורה דעה - סימן רמ).
עם זאת חכמינו למדו מבועז ומהפסוקים האחרים שמצווה לברך את חברו בשם ה', אם לא נמצא בבית המרחץ וכד', כי רצונו של ה' הוא להרבות שלום בין איש לרעהו, "בקש שלום ורדפהו".

מעלת צדיקים בריבוי ברכת שלום
הגמרא (ברכות יז ע"א) אומרת כי היה רגיל אביי לומר "לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה, מַעֲנֶה רַךְ וּמֵשִׁיב חֵמָה, וּמְדַבֵּר שָׁלוֹם עִם אֶחָיו וְעִם קְרוֹבָיו וְעִם כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ עִם נכרי בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה, וִיהֵא מְקֻבָּל עַל הַבְּרִיּוֹת". ממשיכה הגמרא ואומרת שבדרך זו של אביי נהג אחד מגדולי התנאים בדורות שקדמו לו, למרות שהיה דור של מאבק עם אומות העולם. "אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא הִקְדִימוֹ אָדָם שָׁלוֹם מֵעוֹלָם, אֲפִלּוּ לנכרי בַּשּׁוּק".
כתב על זה ה"שולחן ערוך" (יורה דעה קמח י) כי זו הלכה, להקדים שלום לכל אדם, וגם לנוכרי. אבל אסור לומר לנוכרי "שלום" פעמיים. וברכה אחרת שאינה שלום, מותר לכפול לנוכרי (ב"י שם). וניתן להבין מסברא למה לומר "שלום" פעם אחת זה רצוי, ולמה פעמיים לא רצוי.

קריאת שלום
עד כמה החשיבו חכמים את אמירת השלום ניתן ללמוד מהמשנה במסכת ברכות (יג, א), שאומרת שאפילו בתוך ברכות קריאת שמע אומרים "שלום" במקרים מסוימים: "בפרקים שואל (שאילת שלום) מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב – דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: באמצע – שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ובפרקים – שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם".
כך פסק ה"שולחן ערוך" (סו א): "בין הפרקים, שואל בשלום אדם נכבד, ומשיב שלום לכל אדם. ובאמצע, שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון: אביו או רבו, או מי שהוא גדול ממנו בחכמה וכל שכן מלך או אנס, ומשיב שלום לאדם נכבד ואפילו באמצע הפסוק, חוץ מפסוק שמע ישראל וברוך שם כבוד וכו' שלא יפסיק בהם כלל, אם לא מפני מי שירא שמא יהרגנו". וכך הדין גם בפסוקי דזמרא (נא ה). כיום אנשים מבינים שזה לא זמן לשלום, ולכן לא אומרים ברכת שלום באמצע ברכות קריאת שמע.

גזלת שלום שסופה חורבן
הגמרא (ברכות ו ע"ב) ממשיכה להאריך בחשיבותה של ברכת שלום ומביאה לזה מקור מתהילים: "וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא, כָּל שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רָגִיל לִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם, יַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, 'בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ', (תהלים לד). וְאִם נָתַן לוֹ וְלֹא הֶחֱזִיר, נִקְרָא 'גַּזְלָן', שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם'" (ישעיה ג).
ומסביר שם רש"י: מנין יודעים שמדובר בגזלת ברכת שלום? שכתוב גזלת העני. וכי גזלת העשיר אינה גזלה? ומה מיוחד בגזלת העני? "אלא גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו, אלא שלא להשיב על שלומו".
ישעיהו מסביר לישראל את סיבות החורבן המתרגש ובא עליהם, ותולה זאת ביחסם של זקני העם ושריו אל העניים. כפי שהסבירה הגמרא, מדובר על הזלזול שגורם לעשירים ולנכבדים שלא להשיב על השלום של פשוטי העם. "ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו, וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם: מַה לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ נְאֻם ה' אלוקים צְבָאוֹת".

שבת של שלום
אנו רגילים לברך בשם "שלום", ובשבת בברכת "שבת שלום", וזה דבר מיוחד. טעם הדבר הוא שבשבת יש חשיבות מיוחדת לשמירה על הדיבור, שהרי אנו שומרים שבת "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". ומה הייתה עבודתו של הקב"ה כל ששת הימים? בדיבור. לכן בשבת צריך לשבות מדיבור. שנאמר (ישעיה נח יג) "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר", ודרשו חכמינו שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול (שבת קיג).
רש"י מסביר שלא תדבר במקח וממכר וחשבונות. תוספות מביא מדרש מויקרא רבה (פ' לד) על רבי שמעון בר יוחאי שאמר לאמו כי כל ריבוי דיבור אסור בשבת. ובגמרא ירושלמי אמרי' "בטורח התירו בשאלת שלום בשבת".
ולמה התירו? כדי להרבות שלום בעולם. שאם התירו לברך בשם ה' והתירו לברך באמצע קריאת שמע, התירו גם לברך ברכת שלום בשבת. ולכן מזכירים את כבודה של שבת בברכת שלום זו, לומר כי אף שאנו מתירים לומר שלום, אנו רוצים לשמור גם כבודה של השבת ומזכירים אותה בברכה זו.

בין "לך בשלום" לבין "לך לשלום"
במקום אחר במסכת ברכות (סד ע"א) אומרת הגמרא שברכת שלום זו אינה ברכה של נימוס בלבד, יש בה תפילה ובקשה מה'. ולכן צריך לדייק בה. "וְאָמַר רַבִּי אַבִּין הַלֵּוִי, הַנִּפְטָר מֵחֲבֵרוֹ, אַל יֹאמַר לוֹ, 'לֵךְ בְּשָׁלוֹם', אֶלָּא 'לֵךְ לְשָׁלוֹם'. שֶׁהֲרֵי יִתְרוֹ שֶׁאָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה, 'לֵךְ לְשָׁלוֹם' (שמות דּ), עָלָה וְהִצְלִיחַ. דָּוִד שֶׁאָמַר לוֹ לְאַבְשָׁלוֹם, 'לֵךְ בְּשָׁלוֹם', (ש"ב טו) הָלַךְ וְנִתְלָה".
מכאן ילמד אדם לכל ברכה שמוציא מפיו שיבין כי ברכות פועלות, וקללות חלילה גם פועלות, וייזהר שלא יוציא מפיו דברים שמשמעותם שלילית, שלא יתקיים בו מה שנאמר בגמרא בכמה מקומות שחכמים הוציאו מפיהם דברים לא טובים והתקיימו, "כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט".

מתי אסור לומר "שלום"?
לא להקדים כבוד חברו לכבוד הקב"ה
הגמרא אומרת כי אסור לאדם להקדים שלום לחברו כשמגיע זמן תפילה אחרי עמוד השחר, שנאמר: "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא", כלומר במה חשבתו לזה שהקדמת כבודו לכבוד הקב"ה (ברכות יד). כך גם נפסקה הלכה ב"שולחן ערוך" (אורח חיים פט ב) "כיון שהגיע זמן תפלה, אסור לאדם להקדים לפתח חבירו ליתן לו שלום, משום דשמו של הקב"ה שלום, אבל מותר לומר לו צפרא דמרי טב".
אבל אם פגשו בדרך ולא בא לביתו של חברו, מותר לתת לו שלום. כיוון שהמברך לא הראה במעשיו כי חברו חשוב וקודם מתפילה לאלוקים, שהרי פגשו בדרך ולא הקדים לפתחו. וכותב הרמ"א כי יש אומרים "שאפילו במוצא חבירו בשוק לא יאמר לו אלא 'צפרא דמרי טב', כדי שיתן לב שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים כלל, עד שיתפלל" וכך נוהגים.
וכתב הרב שתמיד נכון לשנות בלשונו אם הוא לפני התפילה. כגון: אם רגיל לומר "שלום" יאמר "בוקר טוב", ואם רגיל לומר "בוקר טוב" יאמר "צפרא טבא" (שו"ע סי' פט סעי' ב'). אבל אם פגשו עם-הארץ, יאמר לו "שלום", שלא תהיה מחלוקת וכעס בלבו על חברו.

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיב
המשנה במסכת ברכות (ל ע"ב) אומרת כי בניגוד לקריאת שמע, אסור בתפילה לענות "שלום", אפילו לא למלך. "אפילו המלך שואל בשלומו – לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו – לא יפסיק".
בגמרא מסופר על ר' יהודה בר אלעאי שהיה עומד ומתפלל, וניגש אליו שר גוי ואמר לו שלום, ורבי יהודה לא ענה לו. כשסיים תפילתו, אמר לו השר: מדוע לא ענית לי שלום? היית מתחייב בנפשך, שהייתי הורגך. אמר לו ר' יהודה: המתן עד שאפייסך בדברים, אם אתה היית מדבר לפני מלך, והיה עובר לפניך שר היית עונה לו שלום? לא! מכיוון שזה זלזול בכבוד המלך. אני עמדתי לפני הקב"ה ולכן לא עניתי לך.
שואלים המפרשים: מדוע לא ענה לו? ועונים שמרוב כוונתו בתפילה לא שם לב שהשר אמר לו שלום. ואם יאמר לשר שלא שם לב מרוב כוונתו בתפילה, השר לא יקבל זאת ממנו, על כן אמר תירוץ שאין הוא מתכוון לפגוע בו (עיין ברכות דף ל"ב ע"ב ול"ג ע"א, ועיין שם בן יהוידע).

שלו' וברכה
בשו"ת רדב"ז (חלק א סימן רכ) נשאל על מה שנהגו בימיו שלא לכתוב "שלום" במכתבים אלא בקיצור שלו', כיון ש"שלום" הוא שמו של הקב"ה ויש חשש שהמכתב הזה ייזרק לאשפה אחרי שיקראו בו, ונמצא שם שמים מתחלל.
ענה הרדב"ז כי "יפה הם עושים, לפי שהוא שמו של הקב"ה שנאמר (שופטים ו כג) 'וַיֹּאמֶר לוֹ ה' שָׁלוֹם וכו". כדאיתא במס' שבת. וכיון שהכתבים אין נזהרין בהם לשומרם אלא משליכין אותם, ולפיכך כותבין אותו חסר כדי שלא יהיה שם. ואם תאמר אם כן גם מלת 'אמת' לא יכתבו שכן הקב"ה נקרא 'אמת'. ולפיכך אני אומר שמה שיש ליזהר שלא לכתוב 'שלום' מלא היינו בזמן שאלת שלום דבאותה שעה מתכוין לתת שלום לחבירו מאת בעל השלום, כמו שאמר בועז לקוצרים 'ה' עמכם' שזו כוונת הנותן שלום לחבירו. אבל אם בא לכתוב בכתב שיש שלום בעולם או בין פלוני לפלוני וכיוצא, בזה שזה שהוא ספור דברים ואינו בשעת שאלת שלום אין צריך להזהר וכותב אותו שלום וליכא קפידא בהכי שהרי אינו מכוין לשם ולא חייל עליה קדושה".
וכך מביא ב"שולחן ערוך" (יורה דעה סימן רעו סעיף יג) "ויש נזהרין אפילו במלת שלום, שלא לגמור כתיבתו". והביא על זה ה"פתחי תשובה" (ס"ק כח) בשם החיד"א ב"ברכי יוסף" שלא נהגו להיזהר בזה והמחמיר בברכת שלום לכתוב במכתב שעלול להיזרק לכתוב רק שלו' – תבוא עליו ברכה (ש"ך ס"ק ט"ז וכן בנקה"כ כתב דרוב העולם אין נזהרין בזה).

שלום בגילוי ראש
הרב משה פיינשטין זצוק"ל נשאל בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים חלק ד סימן מ) האם מותר לומר "שלום" למי שלא מכסה את ראשו. שהרי "שלום" הוא שמו של הקב"ה, והלכה היא שאסור להוציא שם שמים מפיו בראש מגולה (שו"ע אורח חיים צא סעיף ג).
והשיב כי לא בכל אמירת "שלום" אנחנו מכוונים לשמו של ה', אלא לברכה שיהיה לשומע שלום בביתו או בעסקיו ובמדינתו. "אבל בעצם הא פשוט שרוב אמירת תיבת 'שלום' בעלמא אף לכל אדם אין הכוונה על שם השי"ת, ואף הנכתב בכתבי הקודש הוא על מציאות השלום למעשה, ששלום לו בגופו ושלום בעולם. דהא אף הברכות בתיבת 'שלום' הוא רק על שיהיה מציאות השלום. כמו 'ונתתי שלום בארץ' ולשון הברכות 'שים שלום' ו'המברך את עמו ישראל בשלום' ו'עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום' – כולם הוי פירושו מציאות השלום. שאם כן כשאומר 'שלום עליכם' הרי נמי יש לפרש שאין כוונתו לברכה היינו שיהא ה' ששמו 'שלום' חל עליכם, אלא לשאלה אם מעשה מציאות השלום הוא עליכם? ואף אם הוא לברכה הוא שמברך בלא שם שמים שיהא מציאות השלום עליכם וכרוב ברכות שסתם אינשי מברך לחברו הוא מברכו בלא שם שמים, אבל מובן לכל שכוונתו בלבו שהשי"ת יברך אותו".
וכל מה שאסרו לברך בשם "שלום" בבית המרחץ הוא בגלל שבעניין כבוד שמים אין ללכת אחרי הרוב שלא מכוונים לשם ה'. ולכן אסור לברך בשם "שלום" בבית המרחץ. אבל אם לא יאמר "שלום" למי שאינו מכסה את ראשו עלולה להיות הקפדה ומחלוקת.

שלום של ריבית
כתוב ב"שולחן ערוך" (יו"ד סי' קס סעי' יא) שאם לווה כסף מחברו והחזיר לו, והוא רוצה להודות לחברו על כך, או שהוא פוגש אותו ברחוב ורוצה לומר לו "שלום", אסור משום ריבית. וכל זה אם אינו רגיל לומר לו "שלום". אבל אם רגיל בזה – מותר.

שלום עליך רבי ומורי
הגמרא (ברכות כז ע"ב) אומרת שהנותן שלום לרבו ומחזיר שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק, הכיצד? אומרים התוספות שאומר לו "שלום" כמו שאומר לחברו ולא בדרך של כבוד. וכן כתב ה"שולחן ערוך" (יורה דעה - סימן רמב טז) "לא יתן שלום לרבו ולא יחזיר לו שלום, כדרך שאר העם". אלא יאמר בשחייה "שלום עליך רבי" או "שלום עליך רבי ומורי". ובימינו נהגו לומר "שלום" בכבוד בסגנון אחר.

שלום של מלאכים
הגמרא (קידושין ע ע"א) אומרת שאין שואלים בשלום אשה. ומסביר רש"י: "שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע"י שלוחם, ויבואו לידי חיבה". לעומת זאת כתוב בגמרא (בבא מציעא פז ע"א) כי המלאכים שאלו את אברהם "איה שרה אשתך", ולמדו מזה שישאל אדם לשלום אשתו של בעל הבית כמו ששאלו המלאכים, מתרצת הגמרא שאת בעלה מותר לשאול על שלומה. אבל לא מוסרים לה דרישת שלום על-ידי בעלה (תוספות).
כדי שלא יהיו חלילה מחלוקת וריחוק מותר לומר "אשתי מוסרת דרישת שלום לאשתך" (כדברי הט"ז), או "מה שלום הגברת" (כדברי רש"י), ובפרט אם הייתה אשתו חולה או מאושפזת בבית החולים וכדומה, אך לא ימסור לה דרישת שלום בשמו.
וצריך להיזהר בזה שלא להקל במה שיש נוהגים לומר "שלום" בחיבה מופגנת. כמו כן יש להיזהר לא ללחוץ יד או לטפוח על השכם, ובוודאי לא לנשק לשם נימוס, שכל אלה הם גוררים זה את זה. גם אשה שמכיר אותה היטב ויש חשש מחלוקת אם לא יענה לה, יניד בראשו לסימן של שלום כדי להראות שלא מתעלם חלילה בחוסר נימוס.

שלום בשפה רפה
ב"שולחן ערוך" (תקנד סעיף כ) כתוב שאין שואלים שלום בתשעה באב, וכתב "שערי תשובה" (תקנד ס"ק טז) שגם לומר "בוקר טוב" או "צפרא טבא" אסור. וכתב עוד ה"שולחן ערוך" כי אם אנשים לא מכירים את ההלכה ואמרו לך "שלום" בתשעה באב, "משיבים להם בשפה רפה ובכובד ראש", שלא להרבות מחלוקת ביום זה של תשעה באב, שהוא על חורבן הבית שנחרב על שנאת חינם. כי איבה חמורה מהכול.

שלום בנוחיות
ישנם אנשים שלצערנו דבוק לאוזניהם מכשיר שנקרא "טלפון סלולרי", ואפילו בנוחיות הם ממשיכים לדבר בו. וצריך להזהירם כי על-פי הקבלה אין ראוי לדבר בשירותים כלל. ועוד יותר לא לומר "שלום" וכד'. ואם חייב לדבר – לא יגיד "שלום".

והתענגו על רוב שלום
אחרי כל הדברים הללו שמדברים על זהירות מאמירת שלום, נחזור למקרים הרבים שצריך להרבות בשלום. ונזכיר מה שנאמר במסכת דרך ארץ זוטא פרק השלום: "אמר רבי יהושע בן לוי אמר להם הקב"ה לישראל אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בניי. היו שואלים בשלומה (של ירושלים) ואני מוחל לכם. מה טעם 'שאלו שלום ירושלים' ואומר 'יהי שלום בחילך' ואומר 'למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך'".
ומי שהוא אוהב שלום ורודף שלום ומקדים שלום ומשיב שלום, הקב"ה מורישו לחיי העולם הזה והעולם הבא. "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום". אמן ואמן.

סיפור על הרב זצ"ל
הרב נפרד לשלום
נעמי קנובל, מזכירה בלשכת הרב זצ"ל: לא אשכח את הפעם האחרונה שהרב זצ"ל היה בלשכה. היה זה יומיים לפני פסח, באותה שנה שבה הרב חלה. היינו עסוקים מאוד עם מבצע ה"קמחא דפסחא", שבזכות השתדלותו הרבה של הרב זצ"ל והרבנית שתחיה, היינו זוכים לחלק סלי מזון נכבדים או תלושי מזון לאלפי אנשים בצפון הארץ ובדרומה.
ישבתי ליד שולחני עם אפרכסת הטלפון על צווארי, שקועה לגמרי בהקשבה למטלפן תוך כדי הקלדה. שמתי לב להתרחשות כלשהי סביבי, אך המשכתי בעבודתי. לאחר דקה, בכל זאת משהו תפס את תשומת לבי, והסתובבתי לראות מהו הדבר. נדהמתי לראות את הרב עומד בכבודו ובעצמו ליד השולחן שלי – ומחכה! מתוך בהלה קפצתי, והוא מייד אמר: "סליחה שאני מפריע, רציתי רק לומר לך חג שמח". הרים את ידו לשלום ויצא.
לאחר שחזרו העוזרים שליוו את הרב לביתו נכנס אחד מהם ואמר לי: מה קרה לך?! את יודעת כמה זמן הרב עמד וחיכה לך? הזדעזעתי . שאלתי אותו: למה לא אמרתם לי? והוא ענה: לא יודע, חשבנו שהרב רוצה לומר לך משהו פרטי, אז חיכינו.
היום אני יודעת שזה לא היה שום דבר אישי, רק לומר שלום לפני שהוא נפרד מאתנו. בזהירות שלא להפריע לי בעבודה. ברגישות אין סופית. בכבוד גדול לכל אדם, אפילו שאני רק מזכירה. אצל הרב כנראה שלא היה "רק" על שום אדם.
זה בעיני אחד הסיפורים הכי מרגשים על הרב. היחס שלו לכל אדם. יחס של כבוד אמיתי.

מובאה
הקב"ה כועס אלפית דקה ביום. גאונותו של בלעם הייתה לדעת איך לנצל את הכעס האלוקי הזה לצרכיו. גאונותו של אברהם הייתה לדעת לברך בשעות הרחמים את כל משפחות האדמה

שות סמס

פרווה בתנור בשרי עם חלב . עוגיות פרווה שנאפו בתנור בשרי שעברו עליו 24 שעות – האם מותר לאכול אותן עם מאכל חלבי או לאכול עם נס קפה בלי לטבול?
מותר גם לטבול.

ריקוד מקורקע. האם גדר ריקוד האסור בשבת הוא כל ריקוד, או רק ניתוק שתי רגליים מהקרקע?
רק ריקוד שיש בו ניתוק שתי רגליים מן הקרקע.

לא אשמים אנחנו. למה בעלי מומים, או אפילו שמאליים, לא יכולים לעבוד במקדש? ככה הם נולדו.
זה לא שייך לאשמה. לא כבוד המקום.

פלאפל עקום. האם חל איסור חומוס מבישול עכו"ם גם בעניין פלאפל? כלומר, באיזה מצב אסור לקנות מנת פלאפל במסעדה שהגוי מבשל או מטגן את הכדורים?
תמיד אסור.

פיצה את הלחם. אפינו פיצה בתנור על מגש חלבי, ולאחר שבוע אפינו לחם על מגש פרווה.
האם מותר לאכול את הלחם עם בשר? האם הלחם נחשב לחלבי?
לא חלבי.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il