ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- גיטין
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
הראשונים נחלקו איזו קציצה נחשבת הפסק בין הכתיבה לנתינה, ונראה שישנן כמה הבנות במהות של הפסקה זו. ראשית נציין, שמלשון הגמרא האומרת מחוסר קציצה, משמע שהבעיה היא דווקא מחמת קציצה שצריכים לעשותה והגט מחוסר פעולה זו, אבל אם אין חובה לקצוץ, לא שייך לומר מחוסר. אבל לכאורה הסבר זה הוא דחוי בגוף הסוגיא, שמתייחסת לקציצת קרן של פרה כמחוסר קציצה, למרות שאין הכרח לקצוץ ואפשר לתת את כל הפרה.
שיטת הרשב"ם
התוס' ושא"ר, כותבים בשם הרשב"ם, שלדעתו רק בבעלי חיים או במחובר לקרקע יש בעיה של מחוסר קציצה, ולכן אם כתב את הגט על קלף גדול ואח"כ חתך אותו, הגט כשר.
בטעמו נחלקו הראשונים. הר"ן (י ע"א בדפי הרי"ף) כותב שמחובר לקרקע מחוסר קציצה משום שא"א בלאו הכי, משא"כ בתלוש שאפשר לתתו כך ולכן אין בעיה בחיתוכו. אבל בבעלי חיים זה קשה משום שאין חובה לקצוץ כמש"כ לעיל, ולכן כותב הר"ן שבעלי חיים דומים למחובר ולכן אסור לקצוץ. מדבריו משמע שמדאורייתא דווקא קציצה מחוייבת (שיש במחובר לקרקע) היא הפסק, אך בבע"ח חכמים קבעו שיש הפסק בקציצה מדרבנן משום שדומה למחובר, כדי שלא יבואו לידי טעות.
יש להעיר על שיטה זו, שלכאורה עציץ שאינו נקוב יותר דומה למחובר לקרקע מאשר בעלי חיים, ובכל זאת רואים מראיית הרשב"ם לשיטתו, שאין הפסק לדעתו בקציצת עלה של עציץ שאינו נקוב.
לעומת הר"ן, נראה שלרמב"ן יש הסבר אחר ברשב"ם. הרמב"ן משווה בין הלכות שבת לדין קציצת הגט, וכותב שכמו שבשבת יש דין מלאכה בקציצה ממקום גידולו, כך גם בגט זו נחשבת לפעולה משמעותית שמהווה הפסק בין הכתיבה לנתינה. בתחילה הרמב"ן מקשה שאם קציצת איבר מבעל חי היא מלאכת גוזז, הרי על גוזז חייב גם כשהחיה מתה. אך הוא מיישב, שעקירה ממקום גידולו היא מלאכה, ובגלל שהיא דומה לגוזז, העושה זאת חייב משום גוזז, למרות שהמלאכה הזו אינה תלויה בכך שהבע"ח יהיה בחיים. לשיטה זו מובן החילוק שבין עציץ שאינו נקוב לבין בע"ח, משום שבבע"ח יש עקירה ממקום גידולו, אך בעציץ שאינו נקוב זה לא נחשב עקירה ממקום גידולו משום שאין זה מקום גדילתו (שבת קז ע"ב).
נראה לחדד את החילוק ביניהם, שלר"ן החיסרון הוא בגט עצמו, בחפצא- הגט מחוסר קציצה ועדיין לא מוכן. אך הרמב"ן מתייחס לפעולה שעושים בגט, שהיא פעולה חשובה שמהווה הפסק, למרות שהגט מצד עצמו הוא טוב.
שיטה נוספת יש בריטב"א , שמחלק בין קלף לעלה ובע"ח, שבאחרונים השתנה שמו לגמרי- מעיקרא חי ועכשיו מת, משא"כ בקלף שהיה ונשאר קלף אלא שגודלו השתנה.
עפ"י הריטב"א מבאר הקהילות יעקב את רש"י, שלכאורה סותר עצמו בנקודה זו, וכותב שבחרס של עציץ, אם ישבור אותו ויתן את שברי החרס, יש בעיה של מחוסר קציצה, אבל בהמשך כותב שאם יקטוף את העלה יש בעיה כי קוצץ מהמחובר- משמע שדווקא במחובר יש בעיה. ומסביר הקה"י, שעציץ שנשבר, כבר אין שמו עליו ויש כאן שינוי מהותי- מעיקרא עציץ והשתא חרס בעלמא.
שיטת בה"ג ור"ת
ר"ת בתוס' חולק על רשב"ם וסובר שגם בקציצה מתלוש יש בעיה של מחוסר קציצה. ראייתו היא מהמשך הגמרא שאומרת שכשכתב על חרס של עציץ נקוב, עליו לקחת את העציץ ולתת לה. מדוע הגמרא מצריכה לתת לה את העציץ, הרי לשיטת הרשב"ם הוא גם יכול לשבור את החרס ולתת? אלא ודאי שאם הוא ישבור אותו, הגט יפסל משום מחוסר קציצה.
בהמשך התוס' מסייגים את סברת ר"ת, וכותבים שלא בכל קציצה יש בעיה, ואם קצץ דבר מועט כגון בכדי ליפותו, זה מותר והגט כשר. בגדר של מה מותר לקצוץ, כנראה שיש מחלוקת בין הראשונים.
הרמב"ן מבאר שאם למה שמשייר יש שם וחשיבות בפני עצמו הרי"ז אסור 1 . אבל בספר התרומה המובא בב"י סימן קכד', הגדר הוא שמותר לחתוך את מיעוט הגט, ואם מה שנשאר הוא הרוב, הגט פסול. החילוק ביניהם הוא על מה להסתכל- על החלקים שהסרנו מהגט , שאם הם חשובים ויש להם שם בפני עצמם הרי זו פעולה חשובה והיא מהווה הפסק בין הכתיבה לנתינה (שזו שיטת הרמב"ן), או על מה שנשאר בגט , האם הוא חשוב ונשאר כמו שהיה כי מה שהורדנו ממנו הוא פחות חשוב ממנו, או שהוא הטפל ונמצא שהיה חיתוך משמעותי ולכן הגט נפסל.
מכל מקום, לשיטת ר"ת הבעיה של מחוסר קציצה היא הפסק בין כתיבת הגט לנתינתו, ולא חיסרון בגט עצמו, וזה מתאים להסבר של הרמב"ן בדעת הרשב"ם, אלא שנחלקו מהו המדד של חשיבות הקציצה, כשלרשב"ם דווקא פעולה שמשמעותית גם במקומות אחרים (הלכות שבת וכד') היא פעולה בעייתית, אבל לר"ת כל שבגט עצמו יש משמעות לחיתוך (משום הגט שנשאר או משום מה שנחתך ממנו), הרי זו פעולה חשובה שמהווה הפסק.
שיטת רב האי
גם רב האי סובר שלאו דווקא במחובר או בע"ח יש בעיה של מחוסר קציצה, אבל הוא מוסיף עוד סברא, שדווקא כשמראש היה בדעתו לקצוץ יש בעיה, אבל בלא"ה אין.
נראה לקשר את סברתו לסברת הר"ן בדעת הרשב"ם שראינו לעיל. הרשב"ם סובר שמחוסר קציצה משמעותו שיש חיסרון בגט עצמו, שעדיין צריך לעשות איתו איזו פעולה, ולכן כיוון שהגט לא נגמר בכתיבתו, יש הפסק בין הכתיבה לנתינה. לכאורה זוהי גם סברת רב האי, אלא שהוא מרחיבה קצת, ואומר שגם אם המעשה לא מחויב, מ"מ כיוון שבכוונתו היה לחתוך את הגט לאחר הכתיבה, זה ג"כ נחשב שהגט לא נגמר.
יש לציין, שעפ"י שתי שיטות אלו, מיושבת ההערה שפתחנו בה את הסוגיא. הערנו שם שלשון הגמרא היא מחוסר קציצה, ולא לשון שהקציצה היא הפסק, והמשמעות היא שיש חיסרון בגט שלא נגמר בכתיבתו וזקוק לעוד תיקון לפני נתינתו. כאמור, לשיטות אלו משמעות הגמרא נשארת כפשטה, והדחיה שדחינו מדין קרן פרה, שאפשר למסור את הפרה וא"כ אין חיסרון בגט עצמו, מיושבת לדעת הרשב"ם עפ"י הר"ן בכך שזו רק חומרא דרבנן, ולדעת רב האי, בכך שהיה בדעתו מראש לקצוץ את הקרן.
הרמב"ן בחידושיו מעיר הערה זו על לשון הגמרא, ומביא את רב האי כדי ליישב את קושייתו, וזה כמו שכתבנו. אך לבסוף הוא מוסיף, שלגבי קרן פרה אין הדבר תלוי בדעתו, שהרי המשנה כתבה בסתם שצריך לתת את כל הפרה ולא חילקה, והסברא היא- "ששיורו חשוב אצל הכל ושמו עליו בפני עצמו". לכאורה זה לא מסתדר עם הסברו של הרמב"ן בסוגיא, שהחיסרון הוא דווקא בפעולה מחוייבת או מתוכננת בגט, ולכן צריך אולי להוסיף בשיטה זו, שמכיוון שחכמים למדו מהפסוק שאם יש חיסרון בגט לאחר הכתיבה הוא פסול, מזה הם הסיקו ש הפסול הוא מחמת הפסק בין הכתיבה לנתינה, וא"כ כל הפסק משמעותי יפסול את הגט. המדד של חשיבות ההפסק הוא או בחיסרון בגט כמש"כ לעיל, או בפעולה חשובה מצד עצמה כגון קציצה מן המחובר.
בהסבר זה, ההבדל בין התוס' לרמב"ן (ורב האי) מיטשטש, משום שהתוס' ג"כ מסכימים שצריך פעולה חשובה ולא כל פעולה יוצרת הפסק כמש"כ לעיל, וזה תלוי באיך נגדיר את חשיבות הפעולה לפי כל שיטה. אמנם הנטיה היא שלשיטת ר"ת גם פעולה פחות משמעותית תהווה הפסק, משא"כ לשיטת רב האי שהפעולה היא רק הרחבה של הלימוד, דווקא פעולה משמעותית מאד כגון קציצה מבע"ח או מחובר תהיה הפסק.
דין גט במחובר
המשנה (כב ע"א) אומרת שאין כותבים גט במחובר לקרקע וכו'. רש"י מסביר משום שהבעיה היא משום הפסק בין כתיבה לנתינה. אך לכאורה זה לא כ"כ מובן, מכיוון שא"כ הוא יכול לתת את הגט כשהוא מחובר, ולא יהיה הפסק בין הכתיבה לנתינה? אלא משמע שיש בעיה בגט מחובר, וכך אכן כותבים הראשונים. הרשב"א מביא ירושלמי שלומד זאת מכך שכתוב ספר כריתות, וספר הוא תלוש. אך הוא מוסיף שנראה מהגמרא שאינה סוברת כך, משום שבירושלמי חכמים שחולקים על רבי יוסי הגלילי עפ"י דרשות הפסוקים, מהמילה ספר לומדים שצריך תלוש, אך אצלנו הם לומדים שבא לספירת דברים. לכן כותב הרשב"א לימוד אחר , והוא מ"ונתן בידה", והיינו דבר שאפשר לתת בידה (או הניתן מיד ליד כדלקמן).
הב"ש (קכד, סק"יב) כותב נפ"מ בין הלימודים, בגט שנכתב על עלה של עציץ נקוב שנחשב מחובר לקרקע, והאישה עשתה בו קניין חזקה. למי שלומד מספר, עציץ נקוב הוא מחובר ואינו כספר. אבל למי שלומד מונתן בידה, הרי זה ניתן מיד ליד. התורת גיטין (שם סק"ז) חולק וסובר שגם לדרשה זו אינה מגורשת. ראייתו מהתוס' שאמרו שבעציץ נקוב דווקא בפסיקת יניקה היא מתגרשת, ואם היא יכולה להתגרש בקניין חזקה, כשהעציץ עדיין יונק, מדוע הם לא אמרו זאת? אלא כנראה שהם סוברים שהדרשה היא דבר הניתן מיד ליד, והיינו שנקנה במשיכה או הגבהה כדרשת הגמ' בב"מ (נו ע"ב), שעל פיה מיעטה קרקעות מאונאה, ובכלל זה בפשטות גם עציץ נקוב שנחשב כקרקע. אולם מר' קרשקש משמע כדעת הב"ש. בתחילה הוא כותב שאין לימוד הבבלי כירושלמי, אלא הלימוד הוא מנתן בידה, ומוסיף לבאר שאין הכוונה משום דבר הניתן מיד ליד, שהרי אפשר לכתוב גט על גופו של עבד, אלא העניין הוא שנלמד כפשוטו שצריך לקיים ונתן בידה, וזה יכול להיות גם בעציץ נקוב. הוכחתו היא מכך שבעציץ נקוב לכו"ע, בין לאביי שהכשיר, ובין לרבא שפסל, מדאורייתא הגט טוב (שהרי רבא אס רק משום גזירה). וכנראה שלא למד כמו התוס' שסוברים שצריך לתת בפסיקת היניקה, ולכן מוכח שלמרות שהעציץ מחובר, ניתן לכתוב עליו גט.
לכאורה אין קושיא על התורת גיטין מר' קרשקש, משום שהוא נסמך על התוס' שכתבו שצריך לתת דווקא בהפסקת היניקה משום בעיית מחובר, וכ"כ גם הר"ן. אך לענ"ד יש קושי בביאור זה בתוס' ור"ן, משום שכשהם כתבו שצריך לתת במקום שאינו יונק, הם הכריחו זאת מהגמרא כב ע"א שאומרת שכדי לקנות את הזרעים בעציץ לא מועילה משיכה וצריך חזקה. אם לדעתם הבעיה היא מחובר, מה בכך שא"א לקנות במשיכה משום חסרון בקניין, הרי אף אם אפשר להתגבר על זה, מ"מ לא שייך כלל לתת גט על מחובר משום ונתן בידה? אלא נראה, שמוכח שלדעתם מצד זה אין בעיה, ואולי זה כדעת ר' קרשקש והב"ש, שאין חיסרון מחובר בעציץ נקוב משום שאפשר לתתו בידה, וצריך שלא ינק רק כדי שאפשר יהיה להחיל קניין משיכה. ולגבי ראיית התורת גיטין שהקשה מדוע לא הציעו לתת את הגט בחזקה, נראה לי שהתוס' דיקדקו מלשון הגמרא שאומרת "דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה", והיינו שמדובר על נתינה בפועל ולא רק בקניין, ולכן הם נדרשו לכך שבמסירת הגט במקום יניקה היא לא תקנה אותו וצריך ע"כ לתת בהפסק יניקה, אבל יתכן שאפשר לתת את הגט גם בדרך אחרת ללא מסירתו, ואז גם לא נצטרך הפסק יניקה כדלקמן.
לכאורה יש להקשות על הב"ש, מדוע מדאו' הגט טוב אם היא עושה חזקה על העציץ, הרי יש כאן בעיה של טלי גיטך מע"ג קרקע. וכמו שראינו שהתוס' הקשו זאת בדף עז ע"ב, אלא ששם יש פיתרון משום שהקניין הוא על הקרקע ולא על הגט, משא"כ כאן שהקניין הוא בגט עצמו. וכן כתב הקהילות יעקב, שבחזקה יש בעיה של טלי גיטך וכו'. אולם האמרי בינה שיובא לקמן מיישב שאלה זו.
הקהילות יעקב (סימן יז אות ז) מביא ר"ש איגר שלומד מפשט התוס' שדיברו על משיכה והגבהה של הגט שבעלה של עציץ נקוב בהפסק יניקה, שהם סוברים שצריך לתת את הגט דווקא בידה ולא די בהקנאה, ודלא כרש"י גיטין עז ע"ב שאמר שאפשר לתת בקניין אגב. רש"א מוסיף להוכיח זאת, מזה שהתוס' לא אמרו שאפשר לתת את הגט גם בקניין חזקה או שטר. לגבי קניין חזקה, הקה"י דוחה, משום שיש בעיה של טלי גיטך מע"ג קרקע, אך בקניין שטר אכן לכאורה אין שום בעיה, וא"כ מוכח שפיר שלדעת התוס' צריך לתת בידה ולא מספיקה הקנאה.
אך לפי מה שדקדקנו לעיל, אין ראיה מהתוס', מכיוון שהם באו להסביר את הגמרא שאמרה דשקיל ליה ויהיב ניהלה, שמשמעותו הוא שהבעל נותן לה את העציץ בפועל, ולכן לא שייך להעמיד את הגמרא בנתינה בשטר או חזקה.
אלא שמ"מ, הגם שאין להוכיח זאת מהתוס' והר"ן, לכאורה ניתן להוכיח כן מהגמרא. מדוע הגמ' אומרת דשקיל ליה ויהיב ניהלה? לכאורה אין אפשרות אחרת לתת וצריך דווקא בנתינה! אבל אולי אפשר לומר שהגמ' באה רק לאפוקי את קציצת העלה או את שבירת העציץ, כמו שדקדקו הראשונים בראיותיהם לגבי קציצה בתלוש אם היא הפסק או לא, ולא באה לומר שבקניין המועיל ללא נתינה א"א לגרשה.
האם צריך קניין בנתינת גט
בסוגיא הקודמת עמדנו על שיטת הקצות (ר סק"ה), שסובר שבגט אי"צ קניין בנתינתו, אלא די בנתינה מעשית. וזוהי גם דעת הגרש"ש (גיטין סימן ה), שסובר שגם נתינה בפועל בדרך שאינה מועילה בקניינם, מועילה בקניין שטר משום שהשטר שהוא ראייה טפל לדבר הנקנה, ונקנה עימו. וכן סובר ההפלאה (בגט דווקא ולא בשטרות).
מסוגייתנו קשה על דיעות אלו, משום שבתוס' ור"ן מבואר שא"א לתת גט שנכתב על עלה של עציץ נקוב בדרך שא"א לקנות אותו בקניין, ולכן הם מצריכים לתת את הגט דווקא בהפסקת יניקה. אכן האמרי בינה (קונטרס הקניינים סימן ז) מביא את ההפלאה דלעיל, וחולק עליו, ומקשה עליו מהתוס' בסוגייתנו.
בהמשך דבריו שם בדיונו בסוגיא, הוא גם דן בדברי התורת גיטין שהבאנו לעיל שחלק על הב"ש בעניין נתינת גט על עציץ נקוב בדרך של חזקה משום בעיית מחובר, ומביא את הריטב"א (הכוונה לרבנו קרשקש) שמוכח שסובר כמו הב"ש שבדין ונתן בידה, הכוונה היא שאפשר יהיה לתת את הגט בפועל בידה, אבל אי"צ שיהיה תלוש ברמה ההלכתית. יש להעיר שלעניין זה מוכח מרש"א והקה"י דלעיל, שהם ג"כ סוברים כב"ש, שאין בעיית מחובר בעציץ נקוב, אלא שמשום שצריך גם נתינה ביד הם לא מסתפקים בהקנאה.
ביחס לשאלה מדוע אין כאן בעיה של טלי גיטך מע"ג קרקע, הוא מבאר שמכיוון שהבעל נותן לה את הגט והיא רק עושה חזקה, זה לא גרע מ"עריק לה חרציה" (גיטין עח ע"א) שג"כ מועיל.
יש להעיר, שעפ"י הסברו נמצא שאין הכרח לומר שהב"ש סובר כרש"י שאפשר לתת גט רק בהקנאה, אלא אפשר לומר שצריך גם הקנאה וגם נתינה בידה, ובקניין חזקה באופן זה שהבעל נותן בידה והיא עושה חזקה כדי לקנות, מתבצעות בעצם שתי הפעולות.
^ 1.יש להעיר שהרמב"ן לא אמר זאת בשיטת התוס' אלא בשיטת רב האי כדלקמן, אבל מ"מ זו יכולה להיות דרך להגדרת שיטה זו.
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הלכות שטיפת כלים בשבת
האם מותר לפנות למקובלים?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
הקשר בין ניצבים לראש השנה
מה המשמעות הנחת תפילין?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
שלושה שותפים באדם
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
