בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • סוכות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

אני והו הושיעה נא

undefined

הרב ש. יוסף וייצן

13 דק' קריאה

זמן שמחתנו
בתפילה אנו מזכירים את חג הסוכות כחג שהוא זמן שמחתנו. בפסח המהות של הזמן היא החירות, בשבועות המהות היא היותו יום מתן תורה. בסוכות המהות היא השמחה.
חז"ל למדו זאת מן התורה שבכתב שכתבה בשלושה מקומות את חיוב השמחה לגבי חג סוכות.
כתוב בספר ויקרא 1 :
"אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג יהוה שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני יהוה אלהיכם שבעת ימים."

וכתב על כך האבן עזרא:
וטעם אך - בעבור שהזכיר בפרשה שהיא קודם זאת ענוי הנפש אסר להתענות בחג הסכות כי בו כתובות ושמחת ושמחתם והיית אך שמח.

השמחה בחג הסוכות עומדת בסימן של מצב הפכי למצב העינוי והצער שהיה ביום הכיפורים.
ביום הכיפורים אין אנו ודאים בכך שהננו רצויים לפני המקום לאחר החטא. מצב זה גורם ליום שכל כולו תפילה בכדי להביא לכלל ישועה. אולם לאחר שאנו שמענו את סליחתו של הקב"ה שאומר לנו "סלחתי כדבריך" הזעקה לישועה הופכת להודאה גדולה על הגאולה .
השמחה בחג הסוכות הינה שמחה כפולה. על העולם הזה ועל העולם הבא. על העולם הזה שהרי אנו עומדים בעת האסיף. אנו מודים לקב"ה על כל הטוב שנתן לנו הקב"ה בשנה זו. ועל העולם הבא שהרי עברו חודשים רבים בהם הרגשנו רחוקים מהקב"ה ולא שרתה שכינה בתוכנו. מפני חטאינו נתרחקה שכינה משכון בתוכינו. והנה עתה לאחר יום הכיפורים נתבשרנו שה' שוכן איתנו למרות חטאינו. זוהי שמחת התשובה והשיבה של השכינה בקרבינו.
השמחה הראשונה הוזכרה בפירוש הרא"ש על ספר דברים 2 :
היית אך שמח. גבי סוכות כתי' שלשה שמחות ושמחת בחגך אך שמח ושמחתם לפני ה' אלהיכם בפ' אמור אל הכהנים וגבי שבועות לא כתי' אלא א' וגבי פסח לא איכא שמחה כלל לפי שעדיין בפסח לא נלקטו הפירות ולא התבואה ובשבועות כבר נלקטו הפירות ואיכא חד שמחה כי עדיין לא נלקטה התבואה ולא נאספה לבית אבל בחג הסוכות איכא הכל שנלקטו הפירות והתבואות וגם הכל נאסף לבית אז שמחה שלימה ולכך כתיב ביה ג' שמחות. א"ך שמח. גימ' דימי קריאת ההלל כ"א ימים:

על השמחה השניה שמחת השראת שכינה שאינה תלויה בדבר אנו מוצאים בדברי המשך חכמה בפרשת אמור.
(כז) אך בעשור לחודש וכו' אך בחמשה עשר יום כו' - לפלא מדוע כתוב אך בהני תרי, ועיין תו"כ (פ' קעט, קצא) מה שדרשו ע"ז. ויתכן לענ"ד, דזכרון תרועה ברה"ש כמו שפירש רמב"ם (ה' תשובה ג-ד) עורו ישינים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם כו', וכאשר ישוב בעשרה ימים ויטהר מכל חטאיו, אז יוהכ"פ מכפר, וכאשר יוהכ"פ מכפר עליו אז שמח בחג הסוכות בארבעה מינים, כמו שדרשו (ירושלמי סוכה ג, יא) ושמחתם כו' בלולב, לכן קאמר, דאין לדון אחרי דרכיו הגבוהים, כי אף אם לא שב בעשרה ימים שקודם יוהכ"פ, יוהכ"פ אסור במלאכה ותענית (ע' ר"ה לא סע"ב) וכן אף אם לא כפר יוהכ"פ ולא הלבין חוט השני ג"כ חייבין בסוכות בלולבין ולשמוח, וכאומר אך בעשור לחודש כו' בלי הבטה כלל על רה"ש, ואך בחמשה עשר כו' ולקחתם לכם ושמחתם בלא הבטה אל יוהכ"פ אם כפר עליהן, ודו"ק.

על השמחה הראשונה אנו מצווים במצוות ד' מינים. ועל השמחה השניה אנו מצווים במצוות הסוכה.

בחג נידונים על המים
למרות השמחה היתרה בחג הסוכות אנו רואים שחג זה מלווה בריבוי של תפילות ובקשות. האם אין בריבוי התפילות דבר המעיב על השמחה? האם אין בזעקה להושענא דבר הממשיך את אוירת יום הכיפורים? כיצד אנו מקיימים את הציווי של התורה "אך" שחג סוכות אינו דומה ליום הכיפורים ואינו זמן של זעקה ותפילה?
הסיבה לכאורה בריבוי התפילות זה משום שבחג נידונים על המים.
במסכת ראש השנה 3 :
בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר "היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם" 4 . ובחג נדונין על המים:

אולם עדיין יש לעיין שהרי לא רק בחג נידונים, בכל רגל אנו נידונים על דבר אחר. ובכל אופן לא מצאנו שבגלל הדין אנו מרבים בתפילות וממעטים את שמחת החג. אנו לא מתעלמים מהיות פסח זמן של דין על התבואה ואנו מתייחסים לכך גם בעבודת בית המקדש.
מסכת ראש השנה 5 :
תניא אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה? בשופר!

אולם עבודת ה' בחג הפסח לא נהפכת להיות עבודת ה' של ימים נוראים. אנו זוכים בדין על ידי כך שאנו עובדים את ה' בפסח ויוצאים לחירות. מתוך כך, בדרך של ממילא, אנו זוכים בדין על התבואה. הרבה דרכים למקום וסיעתא דשמיא. וברגלים דווקא עבודת השמחה של הרגלים היא זו שמזכה אותנו בדין. ואם כך הדבר בחג הפסח לכאורה כל שכן בחג הסוכות שמהותו הוא שמחה שנזכה גם בדין על המים על ידי עבודת השמחה. מה נשתנה סוכות מפסח ושבועות?
ועוד צריך לברר, שהרי לא רק שיש ריבוי תפילות בחג הסוכות אלא שדווקא בשיא של השמחה אנו מקדישים יום שלם לתפילה עד כדי כך שנקרא יום זה יום הושענא רבה. לכאורה ככל שעוברים הימים בחג הסוכות כך השמחה הולכת ומתרבה. ודווקא בשיא השמחה אנו שוב חוזרים לאוירת יום הכיפורים?
המקור לכך אינו מאוחר אלא הוא נמצא כבר בדברי המשנה המתארת את יום שביעי של חג.
מסכת סוכה 6 :
מצות ערבה כיצד, מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מרביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח תקעו והרעיו ותקעו בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעא נא, אנא ה' הצליחה נא רבי יהודה אומר אני והו הושיעא נא. ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים בשעת פטירתן מה הן אומרים, יפי לך מזבח יפי לך מזבח, ר' אליעזר אומר ליה ולך מזבח ליה ולך מזבח.

יתכן שהדין על המים הינו גדול יותר שהרי המים היא מקור חיותו של האדם ולכן יש להרבות בתפילות בנוגע למים.
המשנה ברורה 7 כותב:
כמו ביוה"כ - לפי שבחג נידונין על המים וכל חיי האדם תלויין במים והכל הולך אחר החיתום:

אולם עדיין הדברים לא מיושבים בלבנו שהרי ניתן לזכות בדין על המים גם מתוך ריבוי שמחה.
את המגמה להמשיך את תפילות יום הכיפורים עד ליום הושענא רבה ניתן לראות גם במנהג לומר פרק כ"ז בתהילים לא רק בימים הנוראים אלא עד יום הושענא רבה. ומצאו רמז לכך אנא ה' הושיע נ"א - נא בגימטריה חמישים ואחד, מנין הימים מר"ח אלול עד ליום הושענא רבה.
שאלה זו שאנו שואלים נכונה גם בנוגע להבנת פרקי ההלל. יש ימים מיוחדים שבהם מתגלה ההנהגה הניסית אלוקית במציאות. בימים אלו אנו אומרים הלל. מכל פרקי ההלל בחרו את הלל המצרי כהלל המעיד על הנהגתו הניסית של הקב"ה, הנהגה שיכולה לשחרר את האדם משעבוד ולתת לו תחושה של חירות גאולה וישועה. בימים אלו הדופק של האדם הינו דופק של הודאה. ובכל אופן ימים אלו אין אנו אומרים פרקים בהלל שכל כולם סימן של הודאה. אין אנו אומרים בימים אלו הלל הגדול המבוסס כל כולו על אמירת כי לעולם חסדו. דווקא אנו בוחרים בפרקי הלל המצרי שבהם משיירים מקום לצעקה ותפלה להמשך ישועה "אנא ה' הושיעא נא". וכי לא מתאים בימים של הנהגה ניסית וגאולה לבטא זאת בפרקים שכל כולם הודאה.

הבטחון המביא לחיפוש
בכדי להבין זאת ראשית נתבונן במהלך הימים הנוראים וכפי מה שעולה מתוך עיון בפרק כ"ז בתהילים:
א. לדוד יהוה אורי וישעי ממי אירא יהוה מעוז חיי ממי אפחד:
ב. בקרב עלי מרעים לאכל את בשרי צרי ואֹיבי לי המה כשלו ונפלו:
ג. אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח:
ד.אחת שאלתי מאת יהוה אותה אבקש שבתי בבית יהוה כל ימי חיי לחזות בנעם יהוה ולבקר בהיכלו:
ה. כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתרני בסתר אהלו בצור ירוממני:
ו. ועתה ירום ראשי על איבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה ליהוה:
ז. שמע יהוה קולי אקרא וחנני וענני:
ח. לך אמר לבי בקשו פני את פניך יהוה אבקש:
ט. אל תסתר פניך ממני אל תט באף עבדך עזרתי היית אל תטשני ואל תעזבני אלהי ישעי:
י. כי אבי ואמי עזבוני ויהוה יאספני:
יא. הורני יהוה דרכך ונחני בארח מישור למען שוררי:
יב. אל תתנני בנפש צרי כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס:
יג. לולא האמנתי לראות בטוב יהוה בארץ חיים:
יד. קוה אל יהוה חזק ויאמץ לבך וקוה אל יהוה:


בעיון בפרק זה עולה שאלה מרכזית. הפרק לכאורה מחולק לשני חלקים. פס' א-ו ופס' ז-יד.
בחלק הראשון יש תאור של צרה הבאה על האדם. אדם נסוך בטחון, כאילו מזלזל בצרה. מרוב בטחונו בה' אפילו בזמן שבאה עליו הצרה הוא מסיח דעתו ממנה ועסוק בחלומותיו ושאיפתו לקרבת ה' [ע"פ הרד"ק]. בטחונו בה' מוכיח את עצמו ובאמת ה' מביא לו ישועה גמורה. ישועה זו מביא את האדם בצל סוכתו של ה' שם הוא פותח בשיר הודאה לה' על הצלתו.
בחלק השני מתואר אדם שנמצא בצרה ומתחיל לזעוק לה' מתוך צרה. האדם כלל לא בטוח בישועתו והוא זועק לה' לאחר שהוא חש שכל קרוביו אפילו אביו ואימו עזבוהו ורק ה' נשאר לו כמפלט אחרון לישועה. האדם נאחז בתפילה כדבר היחיד שמונע ממנו ליפול ליאוש מוחלט. הפרק לא מסתיים בתאור הישועה אלא במצב קבוע של תפילות חוזרות ונשנות אל ה' לישועה. אין בחלק זה תור של הישועה האלוקית.
לכאורה אם הסדר בפרק זה היה הפוך היה ניתן לבאר את הפרק שהוא מתחיל מהמצב שבו האדם לא בטוח בישועתו ונמצא בצרה גדולה. אולם ככל שחולף הזמן האדם מתחזק בבטחונו בה' עד כדי שינוי מצבו הנפשי שהוא זה שמביא את הישועה והשירה. אולם בצורה שנכתב הפרק יש כאן דבר שאינו מבורר. כיצד הדמות של האדם בחלק הראשון של הפרק שהיא הדמות של האדם הבוטח של האדם שיש לו תשובה לכל דבר נהפך לאחר מכן לאדם הספקני שאינו בטוח כלל בישועתו.
בהתבוננות מעמיקה ניתן לומר שיש הגיון פנימי גם למהלך נפשי כפי מה שמתאר הפרק.
לאדם יש התמודדויות רבות שבפניהם הוא ניצב. יש התמודדויות הבאות עליו מבחוץ. הם התמודדויות גלויות וברורות. אולם יש התמודדויות שאינם גלויות אולם הם התמודדויות קשות יותר. הם ההתמודדויות שבאות לאדם מתוך תוכו בדברים הנסתרים מעיני כל.
ראש לכל, האדם צריך להתמודד עם ההתמודדויות הבאות עליו מבחוץ. אדם שאין לו מקום, אדם שאינו שייך לתנועה מסוימת, לתנועה שנותנת לו איזו יציבות בסיסית, יהיה אדם שאין לו חוט שידרה עד כדי כך שלא יוכל כלל לתפקד. ראש לכל אדם צריך לומר לעצמו אני שייך. יש לי על מה להישען. דווקא מצב זה הוא המצב שמאפשר לאחר מכן לשאול שאלות עמוקות יותר. דווקא מצב זה מאפשר לשאול שאלות על הדברים שכביכול ברורים וידועים.[זהו המשל לאביו ואימי עזבוני בחינת מסורת האבות שגם עליה לפעמים שואלים שאלות] רק אדם שיש לו יסודות איתנים של בטחון בסיסי בה' בהוא האדם שיכול להתמודד עם שאלות עומק.
זהו הסדר הפנימי של הפרק שבו מתוארת הצרה הראשונה כצרה שבאה על האדם מבחוץ. התגובה של האדם הינה תגובה בריאה של אדם, שיחסית לאחרים המנותקים מחיבור לה', האדם מרגיש בטוח וללא מורא הוא מתמודד עם הבאים עליו מבחוץ. החלק השני מתאר את האדם שיש בו צמאון פנימי של חיפוש קירבה נוספת לקב"ה. "לך אמר ליבי בקשו פני" כאן כבר יש תהליך ארוך של חיפוש. כאן הגענו למדרגות אין סופיות של מרחק וקירבה הבאה והולכת בבחינת רצוא ושוב.
יתכן שהתכלית של החלק השני היא עצם העמידה בפני הקב"ה, עצם המצב של התפילה בה האדם מקוה אל ה' כשאין לו רגע אחד את התחושה שהוא נמצא כבר בפיסגה. התכלית היא להיות במצב של צמאון לאל חי צמאון שאינו נגמר.

אורי וישעי
חז"ל אמרו לנו שהביטויים אורי וישעי הינם רומזים לעבודת ה' בימים הנוראים. הדגם לעבודת ה' בבחינת אורי זוהי עבודת ה' בראש השנה ואילו הדגם לעבודת ה' מתוך ישעי זוהי עבודת ה' ביום הכיפורים.
מדרש רבה ויקרא 8 :
רבנן פתרין קרא בראש השנה ויום הכפורים אורי בר"ה וישעי ביום הכפורים ממי אירא עזי וזמרת יה בקרוב עלי מרעים אלו שרי אומות העולם לאכול את בשרי לפי ששרי אומות העולם באין ומקטרגין על ישראל לפני הקב"ה ואומרים לפניו רבש"ע אלו עובדי ע"ז ואלו עובדי ע"ז אלו מגלי עריות ואלו מגלי עריות אלו שופכי דמים ואלו שופכי דמים מפני מה אלו יורדין לגיהנם ואלו אינן יורדין לגיהנם צרי ואויבי לי בימות החמה שס"ה יום השטן גימטריא שס"ד שכל ימות השנה השטן מקטרג וביום הכפורים אינו מקטרג אמרו ישראל לפני הקב"ה אם תחנה עלי מחנה של סמא"ל לא יירא לבי שהבטחתני בזאת יבא אהרן אל הקדש:

מה כוונת חז"ל בדבריהם?
יתכן שניתן לבאר שהחלק הראשון של הפרק הוא דגם לעבודת ה' של "אורי". החלק השני של הפרק היא דגם לעבודת ה' של "ישעי".
בראש השנה אנו נידונים על המעשים החיצוניים שלנו. זוהי אופיה של מידת הדין שדנה בדברים בצד המעשי שלהם ללא בחינת המניעים הפנימיים שהובילו אליהם. אדם שבפועל חטא על כך הוא נידון. בראש השנה אין לנו פתחון פה בנוגע להתייחסות פנימית למעשינו. לכן אין אנו מזכירים את החטאים. מה שיש לנו לומר בראש השנה היא שבראיה כוללת אנו שייכים אל ה'.
אנו מכריזים על היותנו נאמנים למלכות ה' ומקבלים זאת עלינו במלכויות. אני מזכירים את הברית והחבור שיש לנו לאבות. ואנו מזכירים בשופרות את האמונה שלנו בדגלים אלו ועל הבטחון שיש לנו בגאולה שתבוא.
האמירה הזאת של ראש השנה היא מספיקה בכדי להציב אותנו במקום שונה ממה שאומות העולם נמצאים. אומות האומות נשארים במידת הדין וישראל כבר עוברים למדור אחר. הם עוברים למדור של בירור פנימי יותר בנוגע למעשינו. בראש השנה עבודתנו היא עבודת האור. אנו באופן כללי בטוחים בשייכות הכללית שלנו לי"ג עיקרי אמונה.
ביום הכיפורים אנו מסיימים תהליך ארוך של בירורים פנימיים ונוקבים בנוגע למידת הדבקות שלנו בה'. גם לאחר כל מאמצינו לנקות את עצמנו אנו נשארים בתחושה שמצדנו אנו באופן קבוע נשאר במצב של מרחק. יום הכיפורים יעמיק בנו את התחושה שהנה אנחנו כלים שבורים. ללא ההתגלות של מידת הרחמים אנו נשארים באופן קבוע במצב של קוה אל ה'. אולם מידת הרחמים היא זו שמושיעה אותנו מהמצב הלא פטור הזה והיא זו שמחזירה אותנו למצב של הבטחון הבסיסי בה' ובישועתו.

ארבעה עשר כבשים
חג הסוכות נקרא חג האסיף. ואמרו גדולי החסידות שהאסיף בחג הסוכות אינו רק האסיף של התבואה אלא חג הסוכות אוסף אל תוכו את כל האורות וההשגות של כל המועדים הטובים. כך ניתן לבאר בפרשת אמור את כתיבת מצוות הסוכה כמצווה המסכמת את כל פרשת המועדים. ודאי שניתן לראות בחג הסוכות חג שיכול להכיל בקרבו גם את האור של ראש השנה וגם את הישועה של יום הכיפורים.
נראה שהסוכה המעידה על הבטחון הגדול שיש לנו בכך שאנו חוסים בצל קורתו של הקב"ה היא הארה של ראש השנה, היא בחינת אור מקיף. ואילו הלולב עם כל מה שנלווה לו באמירת ההלל ואמירת ההושענא הוא הארה של יום הכיפורים. לא במקרה אנו אומרים את הפיוט של הושענא רבה כבר בתפילת נעילה. סוף יום הכיפורים נעוץ בתחילתו של חג הסוכות.
בהתבוננות נוספת ניתן לומר שחג הסוכות אוסף אל קרבו גם את השמחה המצטברת משלשת הרגלים. והוא גם אוסף אל קרבו את היראה שזכינו לה בימים הנוראים.
מערכת כפולה זו היא באה לידי ביטוי בכך שקורבנות חג הסכות כפולים הם. אם בכל הימים הטובים אנו מקריבים רק שבעה כבשים. כאן בסוכות אנו מקריבים ארבעה עשר כבשים.

יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי
אולם כשהיסודות האלו מגיעים אל חג הסוכות הם מוארים באור חדש ושונה. גם האהבה מוארת באור של שמחה וגם היראה מוארת באור של שמחה.
במשך כל השנה יש סתירה נפשית בין המהלך הנפשי של האהבה והשמחה ומהלך של היראה והתפילה. השמחה היא מצב של הרחבת הנפש וכך גם האהבה. ואילו התפילה, יש בה מהלך של הרגשת ריחוק, צמצום וחיסרון. הגודל של חג הסוכות הוא בכך שאין בו סתירה בין התפילה לשמחה. לא רק שאין סתירה ביניהם אלא כל אחד מאמץ ומגדיל את השני. באותם המים, עליהם מתפללים ואומרים את כל התפילות, אנו מקיימים את מצוות השמחה, ומי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.
התפילה בסוכות אינה תפילה המבטאת מרחק מה'. להיפך, דווקא במצב בו אנו מרגישים קרובים ורצויים בפני המקום אנו רואים לנכון לבטא את קירבתנו לקב"ה בכך שאנו מבקשים ומתפללים. אמירת הודו לה' כי טוב אינה סותרת את אמירת אנא ה' הושיעא נא.
מחשבות חרוץ 9 :
גמר כל ההלול ושבחי ה' יתברך דמקבל שפע ושמחה חדשה מזה שזכה לקלס לפני מלך הכבוד אחר כל הדלות והנפילה, ושהוא בריה שפלה אפילה בדעת מעוטה ועם כל זה זוכין להודות ולהלל לה' יתברך שעל ידי זה יגיע היראה והפחד מה' יתברך הבא ממורא גדול דגילוי שכינה שבלב שעל זה איתא (תנא דבי אליהו רבא ריש פרק ג) אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי, והא בהא תליא כפי הרגשת היראה בלב כך הוא פתיחת השפתים להגיד תהלתו יתברך, וכך הוא השמחה הנמשכת ללב אחר כך על ידי השגת הלב מבוקשה דישמח לב מבקשי ה'.

כאן יתכן שיש תאור שדווקא המצב המתואר בפסוק האחרון של פרק כ"ז מצב של דלות ותפילה קבועה בפני ה' הוא המצב שיכול להביא את האדם לשמחה. מה שבדרך כלל מפריע לשמחה, הם הנגיעות האישיות שיש לאדם. האדם מלא ציפיות ורגשות אישיים, כשאדם מתנתק מרגשותיו הפרטיים, אזי מתאפשר לאדם לשמוח בה' לבדו.
השמחה בסוכות היא על מה שלמרות דלותינו הקב"ה מביא אותנו אל סוכתו מקרב אותנו ומקש מאיתנו שנתפלל לפניו על צורכינו.
ובספר קול מבשר מתואר בצורה ציורית מצב זה כתאור לצדיק נסתר שאינו רק נסתר מעיני אחרים אחרים אלא הוא נסתר גם עיני עצמו.
ספר קול מבשר חלק ב:
עוד אמר דוד המלך ע"ה, אני, יראתי מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי (תדבא"ר תחילת פרק ג). היינו, כי היראה לא היתה יראת העונש, [לפי] שאין בה שמחה. וכן לא היתה השמחה לתועלתו, [לפי] שאין בה יראה. רק היה יראת הרוממות, שמזה בא לשמחה שלימה, כמעט שיוצא מדעתו. וכמו ששמעתי מכ"ק מרן אדמו"ר מפרשיסחא ז"ל, שאמר על עצמו, ששה שבועות אינו יודע אם הוא בבית, ושיש לו אשה ובנים, ואינו יודע אם הוא רבי כלל, ואפילו שהוא משיב לכל אחד דבר דבור על אופניו. עד כאן. [זאת אמר] מחמת גודל התלהבות יראת הרוממות. [רמתים צופים, בתדבא"ר פ"ג אות א]:

הדגש בתפילתנו בסוכות הינו על הושענא למענך אלוקינו למענך בוראנו וכו'. כביכול אין לנו עניין אישי בישועה . כל מה שאנו מבקשים אנו מבקשים לשם שמים.

אני והו הושיעה נא
אולם נראה שיותר ממה שאנו יכולים לאפיין את השמחה שבאה מתוך דלות וביטול עצמי ניתן לראות את השמחה דווקא מתוך הרגשת שלמות והתאחדות של שותפות עם הקב"ה.
נוסח התפילה באמירת הושענא הוא נוסח תפילה מיוחד "אני והו הושיעא נא". מה פירוש נוסח זה?
כותב הרמב"ם בפירושו למשנה 10 :
מצות ערבה כיצד כו' - אני משמות הש"י וכמו כן והו. כך אמרו המפרשים לגמרא, ואני אומר שהוא קורא, ורומז למה שאומר ראו עתה כי אני אני הוא, שזה הפסוק בא בשמירת ישראל וישועתם, וכאילו אמר אתה שאמרת ראו עתה כי אני אני הוא הושיעה נא כמו שהבטחתנו, ומקצת הגאונים אמרו שהוא רוצה בו מי שאני והוא בצרה הושיעה נא, וזה על דרך הפשט והוא אמרו יתעלה עמו אנכי בצרה:

בפירוש הראשון מציע הרמב"ם שנוסח זה בא לרמוז על פרשת האזינו שבא בשלב האחרון. אנו מגיעים להכרה במלכות ה' ומתוך הכרה זו זוכים לישועה. למדרגה זו אנו צריכים להתרומם בחג הסוכות.
בפירוש השני מביא בשם הגאונים שהפירוש כפשוטו שאנו באים ומתפללים לקב"ה שיושיע אותנו משום שישועתנו היא ישועתו. "עימו אנוכי בצרה". לאחר יום הכיפורים אנו מרגישים כל כך מאוחדים עם הקב"ה עד כדי כך שאין הבדל בין תפילה על צורכנו לבין תפילה על צרכי גבוה.
יש לשים לב שגם בהלל הבקשה שלנו וישועה אינה עומדת בפני עצמה. מיד אנו מצרפים לה בקשה נוספת "אנא ה' הצליחה נא". אנו מבקשים שהישועה שלנו לא תהיה בדרך נס. אנו מבקשים שהקב"ה יושיע אותנו על ידי שתהיה סיעתא דשמיא בעשיתנו ומכוח הצלחה זו נוַשֵע.
התפילה בסוכות אינה בקשה כעני בפתח. הבקשה בסוכות באה מתוך הכרה בגודל נשמתינו ובכך שהקב"ה רוצה בנו. אנו מתפללים שהקב"ה יטיל עלינו הרבה משימות, הרבה שליחויות מתוך בטחון שאת כל המשימות אנו עושים כשותפים עם הקב"ה. ועל שותפות זו אנו שמחים בחג סוכות.




^ 1.. כ"ג, לט- מ.
^ 2.. טז, טו.
^ 3.. פ"א מ"ב.
^ 4.. תהילים לג.
^ 5.. טז, א.
^ 6.. פ"ד מ"ח.
^ 7.. ס' תרס"ד, ז.
^ 8.. פרשה כא, ד.
^ 9.. אות ט.
^ 10.. שם בסוכה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il