ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
מעוז נריה בן הדס
וְהַחֵלֶק הָרְבִיעִי — הֵם הַדִּינִים שֶׁתִּקְנוּ הַנְּבִיאִים וְהַחֲכָמִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג וְגֶדֶר לַתּוֹרָה, וַעֲלֵיהֶם צִוָּה הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לַעֲשׂוֹתָם. וְהוּא מַה שֶׁאָמַר בְּמַאֲמָר כְּלָלִי: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יח ל), וּבָאָה בּוֹ הַקַּבָּלָה: "עָשׂוּ מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי" (יבמות כא א). וְהַחֲכָמִים יִקְרְאוּ אוֹתָם: 'גְּזֵרוֹת'. וְלִפְעָמִים תִּפֹּל בָּהֶם מַחֲלֹקֶת — לְפִי שֶׁחָכָם אֶחָד רָאָה• לִגְזֹר כָּךְ, וְלֹא יַסְכִּים עָלָיו חָכָם אַחֵר. וְזֶה הַרְבֵּה בַּתַּלְמוּד שֶׁאוֹמְרִים: רַבִּי פְּלוֹנִי גָּזַר כָּךְ מִשּׁוּם כָּךְ וְכָךְ, וְרַבִּי פְּלוֹנִי לֹא גָּזַר. וְזֶה כְּמוֹ כֵן סִבָּה מִסִּבּוֹת הַמַּחֲלוֹקוֹת. שֶׁהֲרֵי בָּשָׂר עוֹף בְּחָלָב הוּא גְּזֵרָה מִדְרַבָּנָן, כְּדֵי לְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵרָה, וְלֹא נֶאְסַר בַּתּוֹרָה אֶלָּא בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אֲבָל אָסְרוּ חֲכָמִים בְּשַׂר עוֹף — כְּדֵי לְהַרְחִיק מִן הָאִסּוּר. וְיֵשׁ מֵהֵם מִי שֶׁלֹּא יִגְזֹר גְּזֵרָה זוֹ: שֶׁרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָיָה מַתִּיר בְּשַׂר עוֹף בֶּחָלָב, וְכָל אַנְשֵׁי עִירוֹ הָיוּ אוֹכְלִים אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְפַּרְסֵם בַּתַּלְמוּד (שבת קל א). וּכְשֶׁתִּפֹּל הַסְכָּמָה עַל אַחַת מִן הַגְּזֵרוֹת — אֵין חוֹלְקִין עָלֶיהָ בְּשׁוּם פָּנִים. וּכְשֶׁיִּהְיֶה אִסּוּרָהּ פָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאֵל — אֵין לַחֲלֹק עַל הַגְּזֵרָה הַהִיא. וַאֲפִלּוּ הַנְּבִיאִים בְּעַצְמָם לֹא הָיוּ רַשַּׁאִים לְבַטֵּל אוֹתָהּ. וְכֵן אָמְרוּ בַּתַּלְמוּד: שֶׁאֱלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, לֹא הָיָה יָכֹל לְבַטֵּל אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה עָשָׂר דָּבָר שֶׁגָּזְרוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. וְהֵבִיאוּ טַעַם עַל זֶה: "לְפִי שֶׁאִסּוּרָם פָּשַׁט בְּכָל יִשְׂרָאֵל" (עבודה זרה לו א).
מנהגים
וְהַחֵלֶק הַחֲמִישִׁי — הֵם הַדִּינִים הָעֲשׂוּיִים עַל דֶּרֶךְ הַחֲקִירָה וְהַהַסְכָּמָה• בִּדְבָרִים הַנּוֹהֲגִים בֵּין בְּנֵי אָדָם, שֶׁאֵין בָּם תּוֹסֶפֶת בַּמִּצְוָה וְלֹא גֵּרָעוֹן, אוֹ בִדְבָרִים שֶׁהֵם תּוֹעֶלֶת לִבְנֵי אָדָם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וְקָרְאוּ אוֹתָם: 'תַּקָּנוֹת וּמִנְהָגִים', וְאָסוּר לַעֲבוֹר עֲלֵיהֶם. וּכְבָר אָמַר שְׁלֹמֹה, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, עַל הָעוֹבֵר עֲלֵיהֶם: "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ" (קהלת י ח). וְאֵלּוּ הַתַּקָּנוֹת רַבּוֹת מְאֹד וְנִזְכָּרוֹת בַּתַּלְמוּד וּבַמִּשְׁנָה: מֵהֶן — בְּעִנְיָן אִסּוּר וְהֶתֵּר, וּמֵהֶן — בְּעִנְיָן הַמָּמוֹנוֹת, וּמֵהֶן — תַּקָּנוֹת שֶׁתִּקְנוּ נְבִיאִים, כְּמוֹ תַּקָּנוֹת מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְעֶזְרָא, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: "מֹשֶׁה תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹאֲלִים וְדוֹרְשִׁים בְּהִלְכוֹת פֶּסַח בְּפֶסַח" (מגילה ד א). וְאָמְרוּ: "מֹשֶׁה תִּקֵּן 'הַזַּן' בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד הַמָּן לְיִשְׂרָאֵל" (ברכות מח ב). אֲבָל תַּקָּנוֹת יְהוֹשֻׁעַ וְעֶזְרָא הֵן רַבּוֹת. וּמֵהֶן — תַּקָּנוֹת מְיֻחָסוֹת לִיחִידִים מִן הַחֲכָמִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: "הִתְקִין הִלֵּל פּרוֹזְבּוּל" (שביעית י ג), "הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן" (גיטין לד ב), "הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי" (ראש השנה ל ב). וְהַרְבֵּה בַּתַּלְמוּד: 'הִתְקִין רַבִּי פְּלוֹנִי', 'הִתְקִין רַבִּי פְּלוֹנִי'. וְיֵשׁ מֵהֶן תַּקָּנוֹת מְיֻחָסוֹת לְהָמוֹן הַחֲכָמִים כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: 'בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ', אוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: 'תִּקְנוּ חֲכָמִים', אוֹ 'תַּקָּנוֹת חֲכָמִים', וְכַדּוֹמֶה לְזֶה הַרְבֵּה.
כל הדינים מאלו החמש
אִם כֵּן, כָּל הַדִּינִים הַנִּזְכָּרִים בַּמִּשְׁנָה נֶחֱלָקִים עַל אֵלּוּ הַחֲמִשָּׁה חֲלָקִים: מֵהֵם — פֵּרוּשִׁים מְקֻבָּלִים מִפִּי מֹשֶׁה וְיֵשׁ לָהֶם רֶמֶז בַּכָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת סוֹבְרִים עֲלֵיהֶם סְבָרָא. וּמֵהֵם — הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, וּמֵהֵם — מַה שֶׁהוֹצִיאוּ בְּדֶרֶךְ הֶקֵּשׁ וּסְבָרָא, וּבוֹ נָפְלָה הַמַּחֲלֹקֶת, וּמֵהֵם – גְּזֵרוֹת, וּמֵהֵם — תַּקָּנוֹת.
___________________________________
רָאָה – סובר. דֶּרֶךְ הַחֲקִירָה וְהַהַסְכָּמָה – חכמים חקרו והגיעו למסקנות שיש צורך לתקן תקנה.
ביאורים
ישנם שני חלקים נוספים בחלקי המצוות בתורה שבעל פה.
א. גזרות - אלו סייגים שחכמים הוסיפו במהלך הדורות על מצוות התורה כדי לשמור את העם שלא יפלו באיסורי תורה. לעומת מצוות התורה, שהן נצחיות לעולמי עד, סייגים אלו הם איסורים שחכמים הוסיפו במהלך הדורות. חכמי ישראל ראו שהמצב הרוחני של העם יכול להוביל להדרדרות מוסרית ולכן הרחיבו את איסורי התורה. התורה אסרה לאכול בשר בהמה בחלב ואילו חכמים הוסיפו גם איסור לאכול בשר עוף בחלב כדי שלא יטעו ויכשלו באיסורי תורה. בגזרות אלו תתכן מחלוקת. אך אם גזירה זו מוסכמת בין כל החכמים וכן אם התקבלה בכל ישראל - יש לה תוקף מחייב לכלל האומה ולא ניתן לחלוק עליה לאחר מכן. רק אם יעמוד בית דין הגדול בחכמה ובמנין, אשר מבין שמצב הדור תוקן ואין צורך בגזירה, ניתן יהיה לבטל את אותה הגזירה.
ב. תקנות - אלו מצוות שחכמים הוסיפו לא כדי לעשות סייג לתורה אלא כדי לחזק את ערכי האמונה והתורה. למשל מקרא מגילה או הדלקת נר חנוכה. תקנות אלו הם בתחומים נוספים כמו תקנת משה ללמוד הלכות הפסח לפני הפסח כדי שיהיו מוכנים לחג הפסח, הפרוזבול של הלל הזקן שבא לפתור מצוקה כלכלית שהיתה בשנת השמיטה.
המיוחד בחלקי מצוות אלו הוא הכוח שניתן לחכמים בקביעת המצוות. לכן חלקים אלו שונים משלושת החלקים הקודמים מכיוון שהתוקף שלהם הוא רק מדרבנן . אך חשוב לזכור שהכוח של חכמים נובע מן התורה בעצמה! דהיינו שהקב"ה ציוה עליהם 'עשו משמרת למשמרתי'. אין הוספת מצוות אלו נחשבת כהוספה על התורה מכיוון שחכמים אינם אומרים שהוספת מצוות אלו היא מן התורה אלא מדרבנן.
הרחבות
משמעותן של גזירות חז"ל
עָשׂוּ מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי. באופן פשוט כוונת הפסוק היא שהתורה ציוותה על חכמים לאסור דברים שיש להם קשר אל האיסור אף שכשלעצמם הם מותרים, כדי לדאוג לכך שאף אחד לא יגיע לחטוא באיסור עצמו. אך הרב קוק [מוסר אביך א, ה] מסביר שהסיבה שהתורה אמרה לעשות סייג לתורה היא שגם הדברים שיש להם קשר לעבירה, יש בהם קצת מהתוכן השלילי שיש בעבירה עצמה, ולכן הם שליליים מצד עצמם.
תוקפן של מצוות דרבנן
וְאָסוּר לַעֲבוֹר עֲלֵיהֶם. הרמב"ם כתב בהלכות ממרים [א, ב] שכל המקיים תקנות חכמים קִיים מצוות עשה מהתורה "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" [דברים יז, יא] והמבטל דבריהם עובר בלאו "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" [שם]. הרמב"ם לומד זאת מהגמרא [ברכות יט.] שאומרת: "כל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור" (כל דברי רבנן הסמיכו אותם על לאו של 'לא תסור'). אמנם הרמב"ן [השגות על ספר המצוות שורש א] כותב שכל מצוות דרבנן אין להן שורש מדאורייתא, והגמרא מתכוונת לומר שהפסוק "לא תסור" הוא אסמכתא בעלמא לכל מצוות דרבנן.
גם הרמב"ם עצמו מודה שגדר תקנות חכמים עצמם שונה מגדרם של מצוות דאורייתא (למשל – בספק דרבנן מקילים ובדאורייתא מחמירים), אך מכל מקום הוא סובר שהמבטל דברי חכמים ביטל מצווה מהתורה.
שאלות לדיון
האם מי שעובר על איסור שחכמים הטילו, בעצם מבטל את צו התורה "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי"?
מהו ההבדל בין תקנה ומנהג לאיסור מדרבנן? האם יש הבדל גם ברמת הציווי שבו מצוּוה כל אחד מישראל?
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
