^ 1 הפרשה עוסקת בשלוש קדושות, נפש זמן ומקום, נפש –כהונה, שאנו מצווים לקדשו, עד דרגת הכהן הגדול מאחיו, ונקדשתי בתוך בני ישראל, המלמד על קדושת ישראל. זמן – מועדות, שבת תחילה למקראי קודש, ג' רגלים, ויש בה אף רמז לחנוכה, במצוות עריכת הנרות, ולפורים במצוות עריכת לחם הפנים, שמרמז לפורים שיש בו מצוות סעודה. מקום – קדושת המחנה, ולכן וינצו במחנה, ונגזר עליו "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה".
^ 2 שמות רבה (שנאן) פרשה א "ולא עוד אלא שבא על אשתו של דתן ולכך הוא חייב הריגה, שנאמר: מות יומת הנאף והנאפת (ויקרא כ), והיינו דכתיב: ויפן כה וכה (/שמות/ ב'). שמות רבה (שנאן) פרשה א ד"ה א, כט "ניצים - זה דתן ואבירם. קראם נצים על שם סופן. הם שאמרו דבר זה, הם שהותירו את המן, הם שאמרו: נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד), הם שהמרו על ים סוף".
^ 3 כך משמע במדרש שהמקלל התכוון למשה, ויקרא רבה (וילנא) פרשה לב "ד"א גם במדעך מלך אל תקלל זה משה דכתיב (שם /דברים/ לג) ויהי בישורון מלך ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר זה משה ומהיכן העשיר משה א"ר חנין מחצב של סנפירינון ברא לו הקב"ה בתוך אהלו ומשם העשיר הה"ד פסל לך הפסולת שלך באותה שעה אמר משה (משלי י) ברכת ה' היא תעשיר, כי עוף השמים שטס כעוף ועלה לשמים ובעל כנפים יגיד דבר שהוגד למשה מסיני הוצא את המקלל".
^ 4 עיין דעת זקנים מבעלי התוספות
^ 5 רש"י ויקרא פרק כד שלמית - דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל:
בת דברי - דברנית היתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה: ובמדרש מובא שקדמה שלום לאותו מצרי ולכן מחד אותה לו.
כאשר השלום יוצא מגבולותיו הנכונות, זה שלום שמביא מריבה, שמביא זרים לתוך גבולו.
^ 6 כך מובא במדרש רבה שמות.
^ 7 שולחן ערוך אבן העזר סימן ב "כל המשפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהם לכתחלה, ואעפ"כ אם ראית ב' משפחות שמתגרות זו בזו תמיד (או שני בני אדם שמתגרים זה בזה) (בפ"י יוחסין), או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכל ועז פנים ביותר, חוששין להם וראוי להתרחק מהם, שאלו סימני פסלות הם. וכן כל הפוסל אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהם ממזרים, חוששין לו שמא ממזר הוא. ואם אומר להם שהם עבדים, חוששים לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל במומו פוסל. וכן מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששים לו ביותר שמא גבעוני הוא".
^ 8 עיין תוספות (מסכת בבא בתרא דף קיט עמוד ב) "נראה לרשב"א דסבר לה כמ"ד (שבת דף צו:) צלפחד היינו מקושש ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים".
לפי זה ההגבלה היא נגודית, המקושש לשם שמים התכוון להחדיר אמונה בשבת, וע"י זה אמונה שהקב"ה שהוא זן את העולם, ובכך לתקן את חטא המרגלים שפחדו להכנס לארץ מבעית אמונה בקב"ה שיזון אותם בארץ..
^ 9 הפעם התשעה עשרה שנאמר "כאשר צוה ה' את משה היא בשמות פרק לח "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ידוד את משה: (כג) ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן"
^ 10 פרשה נראה בפסח שני שבו אמרו הטמאים לנפש אדם "למה נגרע" וקבלו "פסח שני", הואיל ושאלו כהוגן, אבל כאן שהמקלל התריס כנגד מעלה התחייב בנפשו.