ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קניין חצר בחצר מושכרת ;">

בית מדרש גמרא גיטין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"ד

קניין חצר בחצר מושכרת

גיטין דף עז



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

הגמרא שואלת כיצד בעל יכול לגרש אשתו על ידי שמניח הגט בחצרה, הרי מה שקנתה אשה קנה בעלה, ורבא מתרץ שגיטה וידה באין כאחד. התוס' (ד"ה מה) מבארים את שאלת הגמרא שבחצר כזו "אינה יכולה לקנות על ידו מה שבתוכו", כלומר, המניעה כאן היא שחצר ברמת בעלות כזו אינה יכולה לקנות, ומשמע שאין כאן דין מיוחד בגט אלא דין השייך גם בקניית מטלטלין בקנין חצר. בהמשך נעמוד על דברי רש"י, שיתכן שפירש באופן אחר.
התוס' מביאים שתי דעות ביחס לרמת הבעלות הנדרשת עבור קניין חצר. לדעת ר"י האשה אינה קונה משום שהפירות בנכסי מילוג שייכים לבעל, ובעלות על הגוף ללא פירות אינה מספיקה לקניין חצר. וכן רש"י , על קושיית הגמרא שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה, ביאר שקנה "לפירות". והתקשה ר"י מכך שכאשר בעל נותן מתנה לאשתו היא קונה גם את הפירות, ותירץ שכאן מדובר שלא נתן במתנה גמורה אלא רק השאיל לה את הקרקע, ובהשאלה לא אומרים שהתכוון לתת לה גם את הפירות. לעומתו, ר"ת מכח קושיא זו ביאר שרמת הבעלות הנצרכת לקניין חצר היא שתהא זכאות לבעל החצר למכור את החצר לאחר, ולכן אפילו אשה שגם הגוף וגם הפירות שייכים לה, מכל מקום מאחר שאינה זכאית למכור השדה אינה יכולה לקנות על ידה בקניין חצר.
יש להשוות סוגיא זו לסוגיות נוספות וכן לדברי הפוסקים הדנים בשאלה מיהו הזכאי לקנות בקניין חצר בחצר מושכרת ושאולה, האם המשכיר או השוכר.
בהמשך הגמרא אצלנו מסופר על אדם שזרק גט לאשתו ונפל בפיסלא, נאמר שם שמדובר שהשאיל לה מקום, ומוכח מכך שגם בחצר שאולה קונה הגט ומתגרשת. וכן בקידושין כז ע"א מסופר על רבן גמליאל והזקנים שהיו בספינה ואמר רבן גמליאל "עישור שאני עתיד למוד נתון לו ליהושע ומקומו מושכר לו", משמע ששוכר יכול לקנות בקניין חצר. לעומת זאת, בב"מ קב ע"א נאמר בגמרא: "ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד. במאי עסקינן? אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר, ותורי דשוכר - אמאי של בעל הבית? אלא בחצר דלא אגירא לשוכר, ותורי דמשכיר - פשיטא! - לא צריכא, בחצר דמשכיר, ותורי דאתו מעלמא קמו בה. מסייע ליה לרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו". משמע בפשטות שהמשכיר זוכה ולא השוכר. אולם בפירוש גמרא זו נחלקו הראשונים והפוסקים. הרמב"ם (שכירות ו, ה) מבאר שמדובר בחצר של משכיר שמשכירה לשוכר ובכל זאת זוכה המשכיר, ואילו הראב"ד ורש"י פירשו שמדובר בחצר שלא השכירה אך כשמשכירה זוכה השוכר.
השו"ע והש"ך (סי' שיג סע' ג) פסקו כרמב"ם. הבית יוסף התקשה מדוע הדין כך הרי מבואר בב"מ נו ע"ב ששכירות ליומא ממכר הוא. הש"ך מיישב על פי דברי התוס' שם שכלל זה נאמר רק לגבי אונאה, אולם לשאר העניינים אינו נחשב כמכר, וכן מיישב על פי דברי הנמוקי יוסף שם שכלל זה נאמר רק לגבי ההנאה והשימוש של הדבר המושכר ולא לעניין גופו.
אולם יש סתירה בדברי השו"ע מסי' רס סע' ד, ששם כתב לגבי צבי שבור שאם ראובן דר יחד עם שמעון ושוכר ממנו מקום בדירתו שניהם זוכים, משמע שבחצי ששוכר ממנו החצר זוכה עבור השוכר. כמו כן יש ליישב לשיטת הרמב"ם והשו"ע את הגמרא אצלנו לגבי נפל בפיסלא וכן את הגמרא בקידושין מהן עולה כי השוכר זוכה.
הקצות (שיג ס"ק א) מיישב שגם לדעת הרמב"ם בדרך כלל השוכר הוא הזוכה, כמוכח מדברי הרמב"ם (גירושין ה, א) שכתב שיכול לתת הגט בחצר שאולה או שכורה, אלא שלגבי גללי בהמה המשכיר זוכה משום ששם המשכיר התכוון לא לתת לו זכות זו, שהרי נאמר שהמשכיר חצר לא השכיר את הרפת שבה, וכך אינו מתכוון להשכיר את הזכות לגללים שהם שבח רפת אלא מתכוון לזכות בהם לעצמו.
הנתיבות בהקדמה לסי' ר מיישב שהשוכר יכול לקנות חפץ אם הוא יודע שהוא מונח שם, אך אם אינו יודע, החצר לא קונה לו שלא מדעתו, משום שהחצר נחשבת יד בעל הבית והשוכר שוכר את יד בעל הבית, ואם כן דינו כשוכר פועל לכל מלאכה שיצטרך, שמציאתו לעצמו משום שלא לכך שכרו, אך אם בעל הבית מבקש ממנו ללקט מציאות - זכה בעל הבית. בסי' רס מדובר בצבי שבור, וכתב הסמ"ע שבצבי שבור צריך שיאמר בעל הבית שתקנה לו שדו, ואם כן מדובר בשוכר שיודע ורוצה לקנות ולכן קונה.
בסימן קצב (ס"ק ו) מעלה אפשרות נוספת ליישב, המתבססת על דברי המחנה אפרים ששכירות נקנית בתשמיש. על פי זה מיישב שבסי' שיג מדובר שעשה בחצר קניין תשמיש בלבד ולכן זכה רק בשימוש ולא בגוף החצר ולכן אינו יכול לקנות את הגללים על ידה בקניין חצר, ואילו בסי' רס מדובר שלצורך השכירות עשה קניין בגוף החצר כגון נעל, גדר ופרץ, ולפיכך זכה גם בגוף החצר לעניין השכירות ולכן יכול לזכות בצבי השבור.
הש"ך (שיג) אינו מיישב את הסתירה בשו"ע אך מיישב את הרמב"ם (שפוסק כמותו) מהגמרא בקידושין. בתירוצו הראשון מיישב ששוכר אינו קונה מהפקר אך כן קונה כשיש דעת אחרת מקנה. הסברו טעון הבנה, מה הסברא לחלק, הרי אם נחשב בעלים על הקרקע צריך לקנות גם מהפקר ואם לא מה תועיל דעת אחרת מקנה, וכי כשיש דעת אחרת מקנה מספיק לעשות מעשה קניין חלש יותר, וכי מספיק להגביה טפח אחד במקום שלושה?! נראה להסבירו שסובר שגם המשכיר וגם השוכר נחשבים בעלים אלא שבעלותו של המשכיר גדולה יותר, ולכן בחפץ של הפקר הואיל ובעלות המשכיר חזקה יותר הוא זוכה בחפץ, אולם כשדעת אחרת מקנה חפץ לשוכר אין בעיה לשוכר לזכות. לפי זה מסתבר שאם המשכיר יסכים אכן יוכל השוכר לזכות בחפץ מושכר שנכנס לחצר.
בתירוצו השני מיישב הש"ך, שאמנם בדרך כלל המשכיר הוא הזוכה בקניין חצר, אולם כאשר רוצה להקנות חפץ לשוכר ולהשכיר לו עבור כך חצר יכול השוכר לזכות.
נחזור למחלוקת ר"י ור"ת. ר"י סובר שהאשה לא יכולה לקנות הגט משום שאין לה פירות. לכאורה יש להסתפק לשיטתו אם הזכות לקניין חצר תלויה לגמרי בבעלות על הפירות או שמצריך שתהיה בעלות גם על הגוף וגם על הפירות. בפשטות מוכח כאפשרות הראשונה מכך שר"י מעמיד סוגייתנו במשאיל לה את החצר, ואם כן לאחר חידוש הגמרא שאומרים "גיטה וידה באין כאחד" נמצא שיכולה להתגרש אף בחצר שאולה. שיטתו עולה בקנה אחד עם המשך סוגייתנו לגבי פיסלא וכן עם הסוגיא בקידושין לגבי רבן גמליאל, ואת הגמרא בב"מ לגבי גללי בהמה יוכל לפרש כראב"ד או שיחלק כתירוץ הקצות או הנתיבות 1 .
אולם ר"ת סובר שאינה יכולה לקנות משום שאין ביכולתה להקנות את החצר לאחר, ולכאורה לדבריו גם שוכר ושואל אינם יכולים לקנות, וצריך עיון מהמשך הסוגיא לגבי פיסלא ומהסוגיא בקידושין. ר"ת עצמו עונה על כך, כמובא ב תוס' בב"ב (נא ע"ב ד"ה במתנה), וכותב שגדול כוחם של השואל והשוכר מאשה, לפי שאפילו כשמתים נשאר המקום מושכר ליורשיהם עד סוף זמן השכירות או השאלה, ואילו אשה בעלה יורשה כשמתה ואם מכרה לאחר בעלה מוציא מהלקוחות מיד כשמתה 2 .
נותר ליישב את דעת הרמב"ם הסובר שהמשכיר קונה, מדוע גרעה האשה ממשכיר שאין לו פירות ובכל זאת זוכה. ואפילו לדברי הקצות שבדרך כלל השוכר קונה, מכל מקום רשאי המשכיר לשייר לעצמו זכות זו, ואם כן בסוגייתנו שהאשה רוצה להתגרש מדוע לא תשייר לעצמה זכות זו וכך תוכל להתגרש? לפי תירוץ הנתיבות בסי' ר שהדבר תלוי אם השוכר יודע מהימצאות המציאה בחצרו לכאורה מיושב, כי משמע שהדבר תלוי ברצונו של השוכר ולא אומרים שהוא הדין להפך - וגם אם המשכיר יודע יכול המשכיר לזכות – שהרי בסי' רס מדובר שגם המשכיר וגם השוכר יודעים, ובכל זאת השוכר זוכה בחלקו למרות שודאי היה רוצה המשכיר לזכות בכל, ואם כן גם אצלנו הדבר אינו תלוי ברצונה של האשה ולכן אינה מגורשת. אך באמת גם לשיטת הנתיבות יש להקשות, שהרי כאן הבעל רוצה לגרשה ורוצה לתת לה זכות זו, ויש לדמות לגללי בהמה שבמקרה שהשוכר אינו יודע מהם זוכה המשכיר, וכל שכן שאם יודע אך מעוניין שיזכה בהם המשכיר שיוכל המשכיר לזכות, וכך היה צריך לומר אצלנו שכשהבעל רוצה תוכל האשה לזכות.
אמנם גם לשיטת הקצות וגם לשיטת הנתיבות נראה שהחילוק פשוט, שהרי דווקא במשכיר ושוכר יכול המשכיר לשייר פירות מסויימים לעצמו, וביניהם את זכות הקניין, אך בבעל ואשה זכות זו אינה תלויה בדעתם שהרי זו תקנת חז"ל שהפירות שייכים לבעל, ואם כן הכל תלוי בתקנה, וצריך לומר שתיקנו שגם זכות זו שייכת לבעל, ויובן במיוחד לפי שיטת הקצות הסובר שבדרך כלל זכות זו שייכת לשוכר.
עוד יש ליישב שיטת הרמב"ם על פי חילוקו של ר"ת, שכוחה ובעלותה של האשה על גוף החצר גרע אפילו מבעלותה של שוכר הואיל ואינה יכולה למכור לאחרים, ולפי זה משכיר שרשאי למכור השדה ודאי עדיף ובעלותו על הגוף גדולה יותר. כך נצטרך ליישב לדעת הש"ך הסובר שקניין חצר אינו כאחד מפירות הקרקע אלא תלוי בבעלות על הקרקע.
עסקנו עד כה בהשוואה בין סוגייתנו לסוגיות השונות העוסקות במשכיר ושוכר לפי שיטתם של התוס' שכתבו שהמניעה של האשה להתגרש בסוגייתנו היא שאינה קונה את הגט משום שבחצר כזו אינה זכאית לקנות בקניין חצר, אולם בדברי רש"י ניתן להבין שהבעיה שונה. על דברי הגמרא שאינה יכולה להתגרש משום שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה מבאר רש"י (עז ע"א ד"ה קנה בעלה) שהואיל וקנה בעלה את הפירות "אכתי לא נפיק גט מידיה דבעל". ואמנם הקצות (שיג ס"ק א) הבין דבריו כדברי התוס', שאינה יכולה לקנות את הגט ולכן נשאר בידי הבעל, אולם המגיה לאבני מילואים (סי' קלח ס"ק א), הגר"א שפירא זצ"ל (גיטין שיעור עשירי ד"ה רש"י) והמנחת אשר (גיטין סי' סה) דקדקו מלשונו שהבעיה היא מצד כריתות, שאף אם האשה קנתה הגט מכל מקום נחשב עדיין אגיד גביה דבעל ולכן אינה מגורשת. לדרך זו לכאורה אין להשוות כלל בין סוגייתנו לשאר הסוגיות שאינן עוסקות בגט, אלא שניתן לדייק מרש"י שהאשה קנתה את הגט והבעיה היא רק מצד כריתות, ואם כן שוב יש להשוות ולהקשות מדוע האשה קנתה, הרי רש"י עצמו סובר בב"מ שהשוכר בעל הפירות קונה ולא המשכיר. יש ליישב על דרך הש"ך והקצות שכאן הואיל והבעל רוצה להקנות לה הם מתכוונים לשייר זכות זו לאשה, וכאמור, יש בכך חידוש משום שכאן תקנת הפירות נעשתה על ידי חז"ל ולא על ידם 3 .

הזכות לקניין חצר – מפירות הקרקע או תוצאה מהבעלות על הגוף?
נראה שיש חילוק יסודי בין תירוצי האחרונים בהבנה מתי חצר יכולה לזכות. מדברי הנתיבות בסי' קצב משמע שזכות הקניין שייכת למחזיק בבעלות על גוף הקרקע, ולכן בשכירות יש לברר מי נחשב יותר בעלים על הגוף, ובמקרה שהשוכר קנה את הגוף לעניין השכירות הוא נחשב לבעלים המשמעותי והעיקרי על הגוף יותר מהמשכיר.
לעומת זאת, מדברי הקצות עולה כי הדבר תלוי ברצון המשכיר אם לתת זכות זו או לא, ולפי זה נראה שהזכות לקניין חצר היא אחת מפירות הקרקע, ולכן כשם שיכול להגדיר אלו תשמישים משכיר ואלו לא, כך יכול להגדיר אם לתת את הזכות לקניין חצר, ואף יכול לחלק ולהגדיר לאלו חפצים נותן לו את הזכות לקנות ולאלו לא 4 .
דרכו של הקצות קשה מאוד מסברא, שכן בפשטות מעשי הקניין אינם סתם מעשים שרירותיים אלא מעשים שיש מאחוריהם היגיון וביטוי של בעלות, והסיבה שקניין חצר מהווה מעשה קניין היא שהוא מכניס את החפץ לרשותו. אם כן יש לברר מי באמת נחשב בעל הרשות, ולא שייך למכור זכות זו לאחר, וכל שכן שלא שייך למכור לחצאין באופן שלעניין קניית חלק מהחפצים הזכות תהא של השוכר ולעניין חפצים אחרים של המשכיר. יתירה מזאת, לדרכו של הקצות לכאורה יהיה ניתן למכור לחברו רק את הזכות לקנות בקניין חצר בחצרו בלי למכור לו או להשכיר לו כלל שום חלק בחצר, וזה ודאי לא מסתבר. אולם אכן מצאנו בריטב"א שחידוש זה אינו מופקע כלל. הגמרא בב"מ ט ע"ב נשארת בספק בדין לגבי אדם המקנה לחברו בהמה לקנות חפצים שעליה, ומבאר הריטב"א שהספק הוא אם ניתן להקנות חצר רק לעניין קניין חצר. אם כן הריטב"א ודאי הבין, לכל הפחות לפי אחד הצדדים, שאכן קניין חצר הוא אחד מפירות הקרקע, ומועיל אפילו אם מקנה לו רק זכות זו אף שלכאורה אין שום ביטוי של בעלות בהכנסה לרשות כזו. וכן מצאנו בדברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל המדייק כן מרש"י אצלנו. רש"י (עז ע"ב ד"ה דאושלה) לגבי הסיפור של נפל בפיסלא כותב: "דאושלה מקום בחצרו לקנות בו גט". מדייק הגרי"ש אלישיב (קובץ הערות גיטין) שהשאיל לה מקום רק לעניין קניית הגט. ואמנם נראה שאין דיוקו מוכרח כלל, שכן יתכן שכוונת רש"י רק להסביר שמגמת ההשאלה הייתה לצורך הקנאת הגט, אך מכל מקום הגרי"ש אלישיב סבר שאין קושי לומר שניתן להקנות חצר רק לעניין קניין חצר.
גם לפי שיטת הנתיבות בסי' ר משמע שזכות זו היא כאחד מפירות הקרקע, ולכן אינה שייכת באופן קבוע למי שנחשב כבעל הגוף, אלא תלויה באם ידע השוכר מהימצאות המציאה בחצר והתכוון לשכור זכות זו או לא. אך לכאורה שיטתו תמוהה, שהרי אם זכות זו היא אחד מהפירות, בעל הזכות צריך להיקבע בשעת ההשכרה ואין הדבר תלוי בכל מציאה ומציאה ברגע הימצאותה בחצר, ואין לדמות לגמרי לפועל, משום שבפועל העיסקה היא בינו לפועל ובשעת העיסקה שכרו לכל מה שיבקש ממנו ולכן אם כעת רואה מציאות ומבקש ממנו לעבוד בכך רשאי, ואם לא מבקש הפועל הוא ישות עצמאית ויכול להגביה לעצמו, אך בחצר העיסקה היא בינו לבין המשכיר בלבד ולכן בשעת השכירות שמסכם על העיסקה מול המשכיר צריך להגדיר אם שוכרו גם למציאות או לא, ולכאורה לא שייך לתלות זאת במה שיאמר בשעת היכנסות המציאה לחצר. עוד יש לתמוה, מדוע כאשר גם המשכיר וגם השוכר מעוניינים בזכות זו יד השוכר על העליונה, הרי המשכיר לא רוצה להשכיר לו זכות זו. על כך יש לענות, שכבר בשעת השכירות נקבע שיש לשוכר זכות זו אם יממשה, ומשויירת למשכיר הזכות לקנות באם השוכר לא יממש זכותו.
מדברי הש"ך (שיג ס"ק א) על פי הנמוקי יוסף משמע כשיטת הנתיבות בסי' קצב שזכות הקניין שייכת למחזיק בגוף הקרקע, שהרי הנמוקי יוסף כתב שהכלל "ממכר ליומיה" נאמר רק לגבי השימוש ולא לגבי הגוף ועל פי זה כתב הש"ך שאינו משליך לגבי קניין חצר. כלומר, קניין חצר תלוי בבעלות על הגוף. אך קשה כי מאידך תירץ (בתירוצו השני) את הקושיא על הרמב"ם מהגמרא בקידושין, שאמנם בדרך כלל זכות הקניין שייכת למשכיר, אך אם המשכיר רוצה יכול להקנות לשוכר על ידי חצר זו, ובכך יישב את הקושייא מרבן גמליאל בקידושין. וצריך עיון, הרי אם לשיטתו זכות זו היא תוצאה של הבעלות על הגוף והבעלות היא של המשכיר, כיצד יועיל רצונו של המשכיר לתת זכות זו לשוכר, הרי סוף סוף השוכר אינו הבעלים על הגוף.
ונראה ליישב על פי היסוד שראינו למעלה בדברי הנתיבות בסימן קצב, שאפשר לשכור את השדה באופן שהשוכר קונה את השימושים בלבד ואפשר לקנות באופן המקנה גם משהו מהגוף, למרות שבפועל הוא רק שוכר את השימושים, ואם כן אפשר לומר גם בדעת הש"ך שאמנם הזכות לקניין חצר תלויה בגוף, אך בכל זאת יש אפשרות להקנות את השדה כולל הזכות לקנין חצר. במקרה כזה המשמעות אינה שהוא משכיר ומקנה את פירות השדה בצירוף זכות מסויימת, אלא שהוא מקנה ברמה מסויימת גם חלק מגוף השדה, ובכך הוא מעביר לו את הזכות לקניין חצר. מעבר ליישוב הסתירה בש"ך, נרוויח מהסבר זה גם שלא נצטרך לומר גם בש"ך שהלך בשיטת הקצות הטעונה הבנה מסברא.
בקצות לא נוכל לפרש בדרך זו, שהרי לשיטתו ניתן להקנות את הזכות לקניין חצר עבור חפצים מסויימים ויחד עם זאת לשייר את הזכות לקניית חפצים אחרים, ולפי תירוצנו בש"ך ודאי לא נוכל לחלק כך, שהרי או שהמשכיר הקנה לו חלק בגוף הקרקע או שלא, אך לא ניתן לחלק ולומר שהקנה לו באופן חלקי.
לכאורה תלויה בכך גם מחלוקת ר"י ור"ת. ר"ת סובר שאפילו אם יש לאשה גם את הגוף וגם את הפירות עדיין אין לה את הזכות לקניין חצר הואיל ואינה זכאית למכור את החצר לאדם אחר. לדבריו ודאי הזכות לקניין חצר אינה אחד מתשמישיה ומפירותיה של הקרקע כדעת הקצות, שהרי אפילו כשהפירות שלה אינה יכולה לקנות בקניין חצר, אלא זו זכות שנובעת מהבעלות על גוף הקרקע. ולגבי שוכר ושואל צריך לומר, שאף שיש בידם רק פירות ולא את גוף הקרקע מכל מקום בעלות ברמה כזו על הפירות נחשבת כבעלות על הקרקע (כעין דעת ר' יוחנן שקניין פירות כקניין הגוף דמי), אך לאשה הואיל ובעלותה על הפירות מוגבל יותר ותלותי בעת מותה, אין בעלות זו מחשיבה אותה כבעלים על גוף הקרקע 5 .
לעומתו, לדעת ר"י הזכות לקניין תלויה בפירות, ואם כן ניתן לומר כקצות שזכות זו היא אחד משימושי ופירות החצר ולפיכך בעל הפירות זכאי גם בזכות זו, אלא אם שייר המשכיר פרי זה לעצמו. אולם ניתן לפרש את דעתו גם לפי הבנת הנתיבות בסי' קצב שזכות הקניין נובעת מהבעלות על גוף החצר אלא שהבעלים על הפירות נחשב כבעלים העיקרי על החצר, וכפי שביארנו בר"ת כעין "קניין פירות כקניין הגוף".




^ 1.אולם כפי שיבואר בשיטת ר"ת גם אם שוכר ושואל קונים אין מכאן ראיה שפירות מספיקים, אך באופן פשוט הדברים תלויים זה בזה, ולכן בדעת ר"י מסתבר לומר כך.
^ 2.צריך עיון מה החילוק ומה בכך שבעת מותה מסתיימת זכותה, הרי גם זכות השוכר והשואל מוגבלים לזמן, ואם כן מדוע אשה גרעה משואלת עד יום מותה? ונראה שהעובדה שאינה יכולה להקנות או להשאיל עד לאחר מותה היא עצמה מעידה על כך שיש חיסרון בבעלותה, לעומת שכירות ושאלה שיש אפשרות לשאול אף לזמן שיתמשך לאחר מות השואל.
^ 3.עוד יש ליישב על פי רש"י בעמוד הבא, שהעמיד שמדובר בקניין אגב ולא בקניין חצר, ואם כן יש לומר שגם כאן הבין שמדובר בקניין אגב ולכן הגט מוקנה לה אלא שעדיין כדי שלא יהא חיסרון מצד כריתות צריך שהחצר תיחשב כרשותה לגמרי ולכן צריך שגם פירות החצר יהיו שלה. אך דחוק לתרץ כך, משום שכאן בפשטות מדובר על חצר שהייתה מראש שלה ולא על חצר שהבעל מקנה לה כעת לצורך הגירושין, ואם כן לא שייך כאן קניין אגב.
^ 4.שוב ראיתי שהחתם סופר (בשו"ת או"ח סי' קיז) התבטא ממש בלשון זו וכתב שקניין חצר הוא אחד מפירות הקרקע.
^ 5.אין לומר שגם לשיטתו זכות הקניין היא אחד מהפירות ובכל זאת לאשה אין זכות זו הואיל וזכותה על הפירות מוגבל, משום שההגבלה היא בכך שאין בעלותה נצחית אך בכל משך הבעלות הפירות לגמרי שלה, ואם כן ודאי אין כאן חיסרון בבעלותה על הפירות אלא רק בבעלותה על הגוף.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il