בסוף פרשת חיי שרה עוסקת התורה בצאצאיו של אברהם אבינו שהיה "לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית י"ז ד, ה). ביחס לבני הפלגשים, התורה מדגישה שם:
"וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם (כ"ה ה-ו).
פסוקים אלה מצטרפים למעשיו של אברהם ביחס לישמעאל המופיעים כבר בפרשת וירא:
"וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק:... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:... וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ ..." (בראשית כ"א י-יד).
כדי למנע כל ספק, חוזרת ומכריזה התורה בראש פרשת תולדות, את מה שכבר היה ידוע לנו:
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (שם, שם יט).
מי שממשיך את שלשלת הסגולה הוא יצחק ולא אף אחד אחר מצאצאיו של אברהם.
פסוק זה משמש גם ככותרת לשאלה היותר קשה - הוויכוח בין עשיו ויעקב על ברכתו של יצחק, שבו עוסקת פרשתנו. מאבק זה מסתיים רק בסופו של הליך מאוד מסובך. המסקנה שאינה מוטלת בספק מופיעה בסוף פרשתנו. יצחק נותן ליעקב את ברכת אברהם ומאשר אותה גם לאחר שמתברר לו כיצד הושגה. יצחק מכריז: "וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (שם כ"ז לג).
הכרעה זו שהתקבלה לא בדרך של קבלת החלטות המבוססת על הגיון והכרעות שכליות, היא שהפכה את בני יעקב ורק אותם לעם סגולה ויש לבחון אותה רק בדרך זו.
כאן המקום להדגיש כי אין מדובר בהכרעה על אנשים פרטיים. אין עדיפות לאף יהודי באשר הוא יהודי על אף אדם אחר. בחירה זו איננה מקנה זכויות יתר או רשות לאף יהודי לפגע בזכויותיו הפרטיות של אף אדם אחר על פני האדמה. יש בבחירה זו משמעות אדירה להיותו של עם ישראל כעם, העם הנבחר. סגולת ישראל באה לידי ביטוי במישור הלאומי בלבד. אין מדובר בקניית זכויות אלא בקבלת חובות. המצוות, החובה לשומרן והחיוב לחיות כעם שמקדש את שמו של הקב"ה בעולם, מוטלים אך ורק על האומה הישראלית, בניו של יעקב. עם ישראל לא ביקש מעולם זכויות יתר והשתדל תמיד להעמיד סטנדרטים יותר גבוהים של מוסריות.
נבהיר את דברינו באמצעות הסברו של מו"ר הרב שלמה פישר המופיע בספריו "בית ישי". על הפסוק:
"לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב" (שם, כ"ז ט)
מעיר המדרש: "ר' חלבו אמר טובים לך שעל ידן את[ה] נוטל את הברכות, וטובים לבניך שעל ידן הוא מתכפר להם ביום הכפורים" (בראשית רבה תולדות פרשה סה). מסביר הרב פישר כי הגורל על שני הגדיים=שני השעירים, שהם שווים ודומים זה לזה, שקובע מי הוא הנבחר ומי הוא העם שעוונותיו (בין אדם למקום) מתכפרים לו, חוזר מדי שנה בשנה ומאשר את בחירתו של יעקב ודחייתו של עשיו. הרב פישר משתמש במושגים הלכתיים והוא מגדיר את ישמעאל כמי שהיה "דחוי מעיקרו" ולעומתו את עשיו הוא מגדיר כמי שהיה "ראוי ונדחה". לכן, היסטורית הוויכוח עם הנצרות על שאלת העם הנבחר, היתה מרה וקשה יותר מאשר זאת עם האיסלם.

ננצל הזדמנות זו לחזור ולהדגיש, כי הקמתה של מדינת ישראל היא זו שסתמה את הגולל על טיעוניהם של הנוצרים ובכך התברר מחדש כי יעקב הוא שנבחר לקבל את ברכות אברהם ויצחק.
הבה נתפלל כי נהיה ראויים לבחירה זו גם במעשינו כעם ולא נצטרך לסמוך על סגולתנו בלבד.