ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
רש"י סובר שהקושר פטור לגמרי, הואיל ולא נתקל אדם בבורו אלא ניזק מכח הבהמה, ולכן הבינה הגמרא שרב הונא שחייב את הקושר ודאי לא מוסב על המשנה אלא עסק בבור. ואילו התוס' (ד"ה וכי) והרא"ש סוברים שגם הקושר חייב וגם בעל התרנגול, וטעם החיוב של הקושר הוא מטעם אש, שהרי כמו שהמניח אבן בראש גגו ונפלה ברוח מצויה חייב מטעם אש הואיל וכח אחר מעורב בו, כך הקושר חבל והתרנגול הזיק על ידו, נחשב התרנגול כרוח מצויה וככח אחר המעורב בו ויש לחייב את הקושר מטעם אש, והסיבה שאי אפשר לומר שרב הונא מוסב על המשנה היא שבדברי רב הונא משמע שהקושר חייב בכל ואינו משתתף עם בעל התרנגול. הרא"ש מבאר שנחשבים כשותפים לנזק ולכן בעל התרנגול משלם רבע נזק הואיל והזיק בצרורות והקושר חייב שלושה רבעים הואיל וחיובו מטעם אש ולולא השותפות היה חייב נזק שלם. התוס' הקשו על רש"י מה ההבדל בין קושר דליל לבהמה לבין המניח אבנו בראש גגו, הרי בשניהם כח אחר מצוי המשיך וגרם לנזק.
יישוב על פי המהר"ם
בדף ו ע"א לגבי בור המתגלגל ברגלי אדם או בהמה, רש"י (ד"ה בהדי) כתב שאין לגרוס שהזיק תוך כדי הליכתם, וכשהביאוהו התוס' (ד"ה לאתויי) הוסיפו על כך שבאופן כזה גם אין לחייב את בעל התקלה מטעם אדם המזיק אלא רק מטעם אש משום שנחשב כרוח מצויה. המהר"ם שם (ד"ה לאתויי) כותב שהתוס' כתבו כך רק בגלל שזו דעתם, אבל רש"י ודאי סבר שפטור גם מטעם אש, כי אחרת היה לרש"י לגרוס "בהדי דקא אזלי קא מזקי אשו הוא", ומוסיף טעם בדעתו, שסבר שזו רוח שאינה מצויה.
לאור זאת נראה שגם בסוגייתנו לגבי תרנגול רש"י יסבור שזו רוח שאינה מצויה. ואמנם התוס' הוכיחו שנחשב רוח מצויה מדברי הגמרא שאם בעל החבל לא הצניעו פושע הוא ויש לחייבו, אך יש לדחות ששם הגמרא עוסקת במקרה שהנזק היה מטעם בור – התרנגול הזיז את החבל ונפלו עליו, ויש לחלק שדווקא זה מצוי, אולם שהתרנגול יצליף עם החבל אינו מצוי.
יישוב הנחלת דוד
הנחלת דוד מיישב את רש"י ומחלק בין אש שהיא המזיק עצמו והרוח רק מזיזה אותה למקום אחר, וכך גם באבן כובד האבן עצמה הוא גורם ההיזק וכן בסכין חדות הסכין היא המזיק, אולם בדליל הדליל עצמו אינו מזיק אלא הכח והעוצמה שהתרנגול הזיז בהם את הדליל. נראה לחדד ולהוסיף על דבריו, שאם האבן הייתה מונחת על הקרקע והרוח הייתה מגלגלת אותה בחוזקה על כלי, באופן שכובד האבן לבד לא היה שוברה, לא היינו אומרים שהאבן היא הגורם המזיק, אך אבן המונחת בראש הגג מכילה בקרבה את פוטנציאל ההזקה, ורק הגג מונע ממנה מליפול ולהזיק וכשהרוח מסיטה אותה מעט מהגג נופלת ומזיקה1. הנחלת דוד הקשה על שיטת הרא"ש מעגלה המושכת בקרון. רבא (יז ע"ב) אומר שם "כל שבזב טמא - בנזקין משלם נזק שלם", ומבארת הגמרא שבא לחדש שבעגלה המושכת בקרון חייב נזק שלם ואינו נחשב צרורות. וקשה על התוס', שהרי אם בכל מקרה שבהמה גוררת חפץ של אדם ומזיקה על ידו יש לחייב את בעל החפץ מטעם אש, אין בדברי רבא חידוש, שהרי גם אם יש לפוטרו מנזק שלם מטעם צרורות מכל מקום יש לחייבו מטעם אש.
הרשב"א בבבא בתרא (כו ע"א ד"ה אבל) כותב ממש את אותו החילוק כדי ליישב בין הסוגיא של רקתא, שנביאה בהמשך, לבין סוגיית אבנו וסכינו. אבן האזל (נזקי ממון ב, י ס"ק ז) מסכים עם דברי הנחלת דוד בסוגייתנו ומביא סיוע לדבריו מדברי הרשב"א.
יישוב התוס' רי"ד
התוס' רי"ד (ד"ה אלא) הולך בדרכו של רש"י, והוא לא מתייחס בפירוש לסוגיא של אבנו וסכינו, ומכל מקום הוא מנמק את הדין אצלנו: "כיון דשני עביד מעשה בטלה הגרמתו של ראשון". כלומר, מעשה הבהמה גורם לחצוץ בין התוצאה למעשה הראשון ולבטל את יחס ה"גורם-נגרם" שביניהם.
נראה לבאר דבריו, שיש לחלק בין רוח שהיא דבר טבעי שאין לה כח בחירה עצמי, לבין אדם או בהמה שיש להם כח בחירה עצמי ולכן אם הנזק נעשה על ידיהם הם מבטלים את מעשה הראשון ומעתה כל הנזק מיוחס אליהם, ואין להחשיבם ככח אחר המעורב וממשיך את מעשה הראשון.
סברא דומה מצאנו גם בתוס' בדף ו ע"א (ד"ה לאתויי). התוס' הסוברים שאם בהמה הזיזה את התקלה והזיקה עימו עדיין יש לחייב את בעל החפץ המזיק משום אש מודים שאם בא אדם ובעט בשוגג בחפץ והחפץ התגלגל והזיק חייב המגלגל בכל הנזק ובעל החפץ לא משתתף עימו. הם מנמקים שיש לחלק בין בהמה שאין בה דעה לאדם שיש בו דעה. הסברא בכך היא שמעשה של אדם בעל דעה גורם לחצוץ ולבטל את הקשר בין מעשה הראשון לתוצאה. לדעת התוס' רי"ד החילוק דומה אלא שאינו בין אדם לבהמה אלא בין אדם ובהמה שיש להם בחירה לכוחות בטבע שאינם בעלי בחירה2.
לכאורה קשה לפי התוס' רי"ד, מדוע כאשר התרנגול לקח את הדליל למקום אחר ושם נתקלה בו בהמה חייב בעל הדליל משום בור, הרי גם כאן מעשה הבהמה ניתק את הנזק ממעשה בעל הדליל?!
אפשר לומר שהתוס' רי"ד מודה לחילוקו של הנחלת דוד, אלא שלפי התוס' רי"ד נדרשים שני תנאים כדי לפטור את הראשון, גם שהוא לא ייצר דבר שכבר יש לו שם מזיק וגם שהשני יהיה בעל בחירה, אולם אם הראשון יצר כבר מזיק או שלשני אין בחירה – הראשון לא התנתק מאחריותו וחייב.
יש מקום לומר שכוונת התוס' רי"ד שונה מכפי שהסברנו, והוא מחלק בין מקרה שנכנס אדם אחר שיש לו אחריות לנזק, כמו בבהמה שבאה ומזיקה על ידי החפץ, שאז בעליה אחראי לנזק בכך שלא שמר עליה, ולכן כניסתו מנתקת את הראשון מהנזק, לבין מקרה של רוח, שאין כאן גורם חדש בעל אחריות שנכנס תחת הראשון לחיוב. גם כאן צריך לומר, שאם הבהמה רק הזיזה את הבור אין זה נחשב שנכנס אדם חדש שיש לו אחריות לנזק, כי הוא רק הזיז את הנזק הקיים. אפשר להוסיף על כך ולומר, שכאשר נכנס אחריו אדם אחר שאחראי לנזק, מבחינת הראשון זה לא מוגדר כרוח מצויה, שהרי היה מצופה שהשני ישמור על בהמתו.
הנפקא מינה בין ההסברים תהיה במקרה שהגיע תרנגול שאין לו בעלים ועשה את הנזק, שלפי ההסבר הראשון בעל הדליל פטור ולפי השני חייב. מהלשון "כיון דשני עבד מעשה בטלה הגרמתו של ראשון" משמע יותר כהסבר הראשון, שאין זה תלוי באחריות אחרת שנכנסה לכאן אלא במעשה אחר שגורם לחצוץ בין התוצאה למעשה הראשון ולבטל את יחס ה"גורם-נגרם" שביניהם, אולם לפי התוספת שהוספנו על ההסבר השני, תובן לשונו, כי נעשה כאן מעשה על ידי בהמתו של השני, שהראשון לא היה צריך לצפות שיקרה ולכן מעשה זה מבטל הגרמתו של ראשון.
כלב שנטל חררה
הגמרא בדף כג ע"א אומרת שבמקרה שכלב נטל חררה והדליק גדיש גם בעל החררה חייב אם לא שמר עליה כראוי. לכאורה מוכך מכאן כתוס'. לפי חילוק הנחלת דוד מיושב, שהרי לגחלת יש שם מזיק, אולם לפי התוס' רי"ד שנכנסה כאן כלב בעל בחירה (לפי הסברנו הראשון) וכן יש לו בעלים, לכאורה יש לפטור את הראשון. אולם למעלה תירצנו את הדין של תרנגול שהזיז את החבל ונתקל בו אדם, שאם הראשון כבר יצר את כל הנזק והשני רק הזיזו, גם התוס' רי"ד מודה שהראשון חייב, ולפיכך גם סוגייתנו מיושבת.
רקתא
הגמרא בב"ב מביאה את דעת רבינא שהמנפץ כותנה ועפה ברוח ומזיקה אינו חייב להרחיק משום שהרוח מוליכתם ולא נחשב גירי דיליה, ומבאר רש"י שלדעתו אין לדמות להלכות שבת ששם חייבים על זורה ואינו נחשב גרמא משום שאין לדמות דיני נזיקין להלכות שבת. כאמור לעיל, הרשב"א שם שואל מדוע אינו חייב מטעם אש, ובמה שונה ממניח אבנו וסכינו בראש גגו שאם רוח הפילתם והזיקו חייב מטעם אש לפי שכח אחר מעורב בו. ומשיב שבאש האש עצמה מזיקה והרוח רק מוליכתה למקום אחר וכן באבנו כובד האבן מזיק אולם ברקתא היא עצמה אינה מזיקה אלא ש"הרוח מסער אותה ומכה בה על פני העוברים".
והנה בדעת הרשב"א לכאורה ישנה סתירה, שהרי בסוגייתנו (ד"ה אלא) לגבי דליל הביא את שיטת רש"י ולאחר מכן את שיטת התוס' וקושייתם, ולא טרח לתרצה, ונראה מכך שמסכים עם שיטת התוס', ואם כן הוא סובר שבקשר דליל לתרנגול והלך התרנגול והזיק בצרורות יש לחייב את הקושר מטעם אש, והרי שם לא ניזק מכובד החבל אלא מעוצמת ההכאה על ידי התרנגול. ואולי ניתן לומר שרק הביא את שתי השיטות ולא הכריע ביניהם למרות שלא טרח ליישב את קושיית התוס'.
החזון איש (ב"ק סי' ב ס"ק ד ד"ה בש"מ) מיישב את הרשב"א מסוגייתנו שבדליל משתתף גם כובד הדליל בגרימת הנזק יחד עם הכאת התרנגול. אך יש להקשות, שהרי הרשב"א הביא את קושיית התוס' על רש"י, מדוע פוטר את הקושר ואינו מחייבו מטעם אש, ואם טעמם הוא שכובד הדליל שותף בנזק, מסתבר שאין זה בכל דליל אלא רק בדליל כבד במיוחד ואם כן אי אפשר להקשות על רש"י שהרי יתכן שהוא עסק בדליל רגיל, וצריך לפרש את דברי החזון איש שבדרך כלל בדליל גם כובדו שותף בנזק, ומחלוקתם עם ביאור הנחלת דוד ואבן האזל ברש"י היא האם כדי לחייב את הראשון צריך שהחפץ שלו יהיה עיקר המזיק או שמספיק שיהיה לחפץ שלו שותפות משמעותית ביצירת הנזק, בשונה מרקתא שאין לרקתא כמעט שום שותפות ורואים רק את הרוח כמי שיצרה את הנזק.
התוס' בסוגיא בבבא בתרא מחלקים בין רקתא לבין אבנו שבראש הגג, שלא חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש לבדו בלא סיוע הרוח ואחר כך הולכת על ידי רוח מצויה, אך ברקתא הוא לא עשה לבדו כל עיקר אלא על ידי הרוח שהרי לולא הרוח לא הייתה הרקתא הולכת כלל ודומה לליבה וליבתו הרוח שפטור. נראה שכוונתם כדברי הרשב"א, שבאש וכן באבנו האש והאבן הם המזיקים והרוח רק הזיזה אותם למקום הנזק, אך ברקתא ללא הרוח אין לכך כלל שם נזק, וכך בליבוי רוח, לולא הליבוי אין כאן אש וממילא לא הוא יצר את המזיק אלא הרוח, ועל כך אין חיוב מטעם אש. ואף שהתוס' אצלנו ביארו לגבי דליל שחייב מטעם אש, יש ליישבו כדברי החזון איש, שגם בדליל כובדו שותף בנזק ודי בשותפות כדי לחייבו.
לפי התוס' רי"ד, לפי שתי הדרכים שביארנוהו, צריך עיון כיצד אכן יתרץ את הסוגיא של רקתא, הרי שם לא מדובר בבעל חיים שיש לו בחירה וגם אין בעלים לרוח שאחריותו תגרום לבטל את הגרמתו של הראשון, וכפי שנכתב לעיל בדעתו, זקוקים לשני תנאים כדי לפטור את הראשון, גם שלא הוא ייצור את המזיק וגם שהשני יהיה בעל בחירה.
בהמה ההולכת בשליף
על שיטת התוס' מקשים האחרונים מדוע בבהמה ההולכת עם שליף שעליה ומזיקה נחשב רגל ופטור ברשות הרבים, הרי אם השליף של בעל הבית יש לחייבו גם מטעם אש, ואם כן יהיה חייב אף ברשות הרבים. החזון איש (ב"ק סי' יא ס"ק יד) עונה שבעצם בכל רגל היה ניתן לחייב גם מטעם אש, אלא ודאי גזירת מלך היא שלא לחייב רגל משום אש, ולכן בכל תולדה של רגל פטור ברשות הרבים ולא מחייבים מטעם אש. אם חילוק התוס' הוא אכן כחילוק הרשב"א, יש ליישב באופן אחר ולומר שלשליף שעל גבי בהמה אין שם מזיק כמו אבן בראש הגג ודליל אלא דומה לרקתא. אך עדיין קשה קושיית הנחלת דוד מקרון, ואין לתרץ שהקרון מונח על הארץ ואינו זז מעצמו ואם כן אין לו שם מזיק, כי ודאי לא גרע מכובדו של דליל שנחשב כמזיק.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (נזקי ממון ב, י-יא) כותב: "התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק, במה דברים אמורים בשקשרו אדם אבל אם נקשר על רגליהן מאליו בעל התרנגולין פטור, ואם היו לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל: הצניע בעל החוט את החוט והתרנגולים דרסו עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלים אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא".
מדברי הרמב"ם, שאם היה חוט קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק, משמע שהגדיר מקרה זה כצרורות, ומסתבר שהבין שבכך עסקה הגמרא שהרי אין דרכו להוסיף הלכות מעצמו. לפי זה קשה מדוע כשהיו לחוט בעלים הוא מחייב רק את בעל החוט. אבן האזל (ס"ק ח) מיישבו עם הגמרא, שבשונה מרש"י והתוס' שביארו שבתחילה הבינה הגמרא שגם המשנה וגם רב הונא עסקו בבור ולמסקנה המשנה עוסקת בצרורות ורב הונא בבור, להבנת הרמב"ם למסקנה גם רב הונא עוסק בצרורות ובכל זאת חייב הקושר. כאמור, לדעת רש"י בצרורות אין לחייב כלל את הקושר ואילו לדעת התוס' והרא"ש יש לחייבו מטעם אש ויתחלק עם בעל התרנגול בתשלום. אולם הרמב"ם מחדש כאן הבנה חדשה ולדעתו חייב הקושר חצי נזק ואילו בעל התרנגול פטור. אבן האזל מנמקו, שחיוב הקושר אינו מטעם אש אלא כיוון שהפך את התרנגול למזיק הוא אחראי למעשיו ועומד במקום בעליו. לכן אם התרנגול מזיק באופן של צרורות, חייב הקושר מדין צרורות, ואילו בעל התרנגול פטור.
^ 1.
יש לעיין במקרה שהאבן מונחת על הקרקע והרוח הגביהה אותה וחזרה ונפלה על כלי. ונראה שאפילו בכך יש לומר שהאבן נחשבת למזיק, כי הרוח רק עשתה את הפעולה המקדימה שהגביהה אותה והפכה אותה לפוטנציאל של מזיקה, אך בשלב זה, כעת אנו רואים את האבן כמזיק.^ 2.
התוס' מוסיפים ביאור בדברי רש"י שם וכותבים שגם את בעל התקלה אין לחייב משום אדם המזיק אלא משום אש, אולם רש"י עצמו לא כתב כך, ודבריהם מתאימים לשיטתם ולא לשיטת רש"י, וכן העיר המהר"ם שם.
יש לעיין במקרה שהאבן מונחת על הקרקע והרוח הגביהה אותה וחזרה ונפלה על כלי. ונראה שאפילו בכך יש לומר שהאבן נחשבת למזיק, כי הרוח רק עשתה את הפעולה המקדימה שהגביהה אותה והפכה אותה לפוטנציאל של מזיקה, אך בשלב זה, כעת אנו רואים את האבן כמזיק.^ 2.
התוס' מוסיפים ביאור בדברי רש"י שם וכותבים שגם את בעל התקלה אין לחייב משום אדם המזיק אלא משום אש, אולם רש"י עצמו לא כתב כך, ודבריהם מתאימים לשיטתם ולא לשיטת רש"י, וכן העיר המהר"ם שם.
הלכות קבלת שבת מוקדמת
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
האם מותר לטייל במקום בלי מניין?
קשה עליי פרידתכם
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
שימוש בתנור אחד לחלב ובשר
ענייני כשרות המצויים
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
איך עושים קידוש?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
