^ 1.. בעל תבואות שור בפירושו למס' פסחים פקפק במכירה שהיא הערמה. והב"ח, א"ר ומחה"ש לסימן תמ"ח כתבו שאין לסמוך על המכירה אלא במקום הדחק למנוע הפסד מרובה. ובמעשה רב לגר"א כתוב שאין למכור חמץ גמור אלא מכירה מוחלטת לתמיד, ואחר הפסח החמיר שלא לקנות חמץ שנמכר במכירה הרגילה. וכן נהג רע"א. אמנם במשך הזמן נפתרו חלק מטענות המפקפקים על ידי הוספת דקדוקים במכירה. למשל, הבכור שור טען שהגוי הקונה אינו מבין כלל בענייני הקניין, וכיום מוכרים לגוי משכיל שמבין שמבחינה משפטית המכירה תקפה. וכן טענו שמוכרים את החמץ בסכום סמלי כפי שכתב בשו"ע תמח, ג. והקשו שאין דעת המוכר מסכמת לכך. וענו, שכדי להנצל מאיסור חמץ אף במחיר מועט היהודי מסכים למכור, וכ"כ בחק יעקב. וכיום נוהגים למכור בשווי המלא כמבואר במ"ב תמח, יט, ובבאו"ה, וממילא אין פקפוק.
^ 2.. אי אפשר לפרט את כל המסכימים למכירה כי רבים הם, ורק נזכיר כמה מהם: נודע ביהודה קמא ח; חתם סופר או"ח סב וקיג; עונג יו"ט כח; ובשדי חמד ח"ח סימן ט', האריך בתשובה על העירעורים כנגד המכירה. עוד עי' בס' המועדים בהלכה לרב זוין בפרק על מכירת חמץ והשתלשלותה. ובאג"מ או"ח ב, צא, כתב שהמכירה מועילה גם כשהמוכר אינו שומר מצוות. על הצורך למכור לכתחילה את המקום שעליו החמץ, כתב במ"ב תמח, יב. ויש מעדיפים להשכיר, מפני שיש ששוכרים את בתיהם, וממילא אינם יכולים למוכרו. עוד, כתב באבנ"ז שמה, שנוהגים להשכיר, שכך זה נראה פחות הערמה, שהרי ודאי אינו רוצה למכור את ביתו.
^ 3.. עי' לעיל ג, ג, 5, שלענ"ד העיקר כדעת הסוברים שמי שאין לו יכולת הכרעה בנעשה בחברה, אינו נחשב שותף בה אלא רק בעל חוב, ואינו צריך למכור את חלקו. אבל יש מחמירים וגם מצד זה טוב להשתתף במכירת חמץ. ועי' לעיל ד, יא, שנחלקו הפוסקים אם אפשר להיפטר לגמרי מבדיקת חמץ על ידי מכירת הבית לנכרי, אבל אם הוא משאיר לעצמו חדר שבו יקיים את מצוות הבדיקה, אפשר לכתחילה להיפטר מהבדיקה בשאר החדרים ע"י מכירה.
בס' בדיקת חמץ וביעורו ח, יז; כב, כתב שבנוסף לביטול, טוב למכור את כל החמץ שברשותו, שאם נעלמה מעיניו חתיכת חמץ ולא ביטל כראוי את החמץ, אזי מכירת חמץ תציל אותו מהאיסור. ונלענ"ד שאין נכון לנהוג כן, מפני שמכירה זו נראית כהערמה, ואין בה שווי (שלא כמניות שבמידה וישנן, יש להן שווי). ועבור חמץ שנעלם ממנו תקנו חכמים ביטול ולא מכירה.
^ 4.. יש מורים שרק לצורך גדול של בעלי עסקים גדולים נכון למכור, ושאר האנשים צריכים להזהר עד כמה שאפשר מלמכור חמץ גמור, ורק ספק חמץ ימכרו (הלח"ב י, 14; ס' בדיקת חמץ וביעורו ח, ט; ולכך נטה ספ"כ יא, טז; ועי' בפס"ת תמח, י). אמנם מדינא כל אחד יכול לסמוך על המכירה, שכן דעת רוב הפוסקים, ואף אם המוכר חושב שזו הערמה, בפועל אם הגוי ירצה - יוכל ליטול את חמצו בבית הדין, וממילא מוכח שהחמץ שלו. ועוד, שיש אומרים שהואיל וכל אדם מבטל את חמצו, ואחר הביטול שוב אין איסור חמץ מהתורה, ורק מדברי חכמים בנוסף לביטול צריך לבער או למכור, וא"כ אפשר לסמוך על המקילים בספק דרבנן.
^ 5.. עי' בספ"כ יא, ז-י. מי שנאנס ולא מכר, בשעת הדחק יכול חבירו למכור עבורו בלא רשותו, מפני שזכין לאדם שלא בפניו (סדפ"כ יא, יא; פס"ת תמח, כא).
עי' בסידור פסח כהלכתו יא, ז-ח ובהערות. וכתב שם, יב, שאפשר לחתום על מכירת חמץ אצל כמה רבנים, אף שכל אחד מהם מוכר לגוי אחר, והראשון שימכור מכירתו חלה. ולכתחילה לא יעשה כן, מפני שבכך המכירה נראית כהערמה, ורק אם חושש שבמקום אחד אולי לא ימכרו בשמו יבטח את עצמו בעוד מקום. ועי' בפס"ת תמח, ו.
^ 6.. למכור את הכלים עצמם לגוי לא כדאי, מפני שאחר הפסח יצטרכו לטובלם, כדין כלי מאכל שנקנו מגוי, וכ"כ חת"ס או"ח קט, וכן דעת רוה"פ. (אמנם בערוה"ש יו"ד קח, נב, הקל בזה). והאמת שאין בזה צורך, מפני שאחר שמבטלים את החמץ אין בזה שום חשש. ואפילו כשיש ממשות חמץ על הכלים, כל זמן שאין שם חמץ בשיעור כזית לדעת רוה"פ אין צריך לבערו, כמבואר בשועה"ר תמו, קונ"א א' (לעיל ד, 5). אלא צריך להניח את כלי החמץ במקום סגור, ואחר הפסח צריך להסיר מהם ממשות חמץ לפני שישתמשו בהם. ולכתחילה כדי לצאת גם ידי הסוברים שצריך לבער פחות מכזית (מ"א תמב, יב), צריך להסיר מהכלים לפני פסח כל ממשות חמץ, או לפוגמו על ידי חומרי ניקוי, עד שלא יהיה ראוי למאכל כלב, ואזי אפילו אם ישאר בו שיעור כזית אין צריך לבערו. לכן אין צורך למכור את החמץ שעל הכלים וק"ו שאין למכור את הבלוע בכלים.
^ 7.. בשו"ת עונג יו"ט לו, כתב שהולכים אחר מקום החמץ. ורבים חלקו עליו וסוברים שהאיסור חל לפי המקום של בעל החמץ, וכ"כ חסד לאברהם קמא לה, ארץ צבי א, פג, ועוד פוסקים. לכתחילה חוששים לשתי השיטות והולכים לפי הזמן המוקדם יותר, וכ"כ באג"מ או"ח ד, צד-צה. העצה לבן חו"ל שמשפחתו נותרה באמריקה, שיפקיר את חמצו, הובאה בספ"כ יא, יד.
בן חו"ל שנמצא בארץ ומכר בארץ, יתכוון שלא לקנות בחזרה את החמץ עד מוצאי יו"ט שני של גלויות. וגם אם לא כוון, כתב בספ"כ יא, 35, שמסתמא אינו רוצה לקנותו ולכן אינו קונה. ובמקראי קודש פסח א, עו, כתב, שאף אם זכה בחמץ ביו"ט שני של גלויות, אינו אסור אחר הפסח באכילה, הואיל ויש פוסקים שסוברים שכל בן חו"ל שנמצא בארץ אינו מחויב בשני ימים טובים של גלויות (עי' פנה"ל מועדים ט, ח), ובספק בחמץ שעבר עליו הפסח שהוא מדרבנן הולכים אחר המיקל.
^ 8.. עי' בספ"כ יא, יג, כג; ועי' פס"ת תמח, כ. ועי' בהערה 1 שם נמנו דעות המחמירים ובראשם הגר"א שנמנע מלאכול חמץ שנמכר. ובהערה 2 דעות המקילים שהם הרוב. ועי' בפס"ת תמח, י, ובהע' 46, במנהג לאכול דווקא מחמץ שנמכר להראות שהמכירה כשרה.