בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • דרשות הר"ן
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

ג' אדר ב' תשע"ד

הדרוש הראשון חלק ד

undefined

בשביל הנשמה

ג' אדר ב' תשע"ד
5 דק' קריאה
רצון דור הפלגה
וּבָעֵת הַהִיא – הָיְתָה כָּל הָאָרֶץ שָֹפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים, וְהִסְכִּימוּ לִהְיוֹת לָעוֹלָם כֻּלּוֹ רֹאשׁ אֶחָד מַנְהִיג וּמוֹשֵׁל, וְשֶׁלֹּא יִהְיוּ נְפוֹצִים וְנֶחְלָקִים בְּמֶמְשְׁלוֹתָם, וְלָזֶה בָּחֲרוּ בִּקְעָה אֲשֶׁר מָצְאוּ לָהֶם רַחֲבַת יָדַיִם, שֶׁאֵין סָפֵק שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם יִבְחֲרוּ לִהְיוֹתָם קְרוֹבִים לְפִי כֹּחָם אֶל רֹאשׁ מֶמְשַׁלְתָּם, וְלָזֶה גַּם כֵּן הִסְכִּימוּ לִבְנוֹת (שם ד) "מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם"•, כְּלוֹמַר: גָּבוֹהַּ מֻפְלָג כְּפִי הָאֶפְשָׁרוּת*, כַּאֲשֶׁר בָּא פָּסוּק אַחֵר* עִם זֶה בְּשָׁוֶה (דברים ט א): "עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם", כִּי כֵן הָיָה רָאוּי לְמִי שֶׁנִּבְחַר לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בָּעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, שֶׁיִּהְיֶה אַרְמוֹנוֹ וּמִגְדָּלוֹ גָּדוֹל, עַד שֶׁבִּרְאִיַּת הַמִּגְדָּל יִתְלַבֵּשׁ כָּל רוֹאֵהוּ פַּחַד וּמוֹרָא, וְשֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה מֵרָחוֹק.

דור הפלגה לא חטאו אך ממעשיהם נמשך דבר רע
וְהִנֵּה אֵלֶּה הָאֲנָשִׁים בָּעֵת הַהִיא לֹא חָטְאוּ בְּדָבָר בְּמַעֲשֶׂה וְלֹא בְּמַחְשָׁבָה, אֲבָל ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא צוֹפֶה וּמַבִּיט לְמֵרָחוֹק, יָרַד לְמַה שֶּׁיִּמָּשֵׁךְ* מִקִּבּוּץ הָאֲנָשִׁים הָרָעִים, וְהוּא אָמְרוֹ (בראשית יא ה): "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר" וגו', כְּלוֹמַר: יָרַד וְהִשְׁגִּיחַ לְמַה שֶּׁיִּמָּשֵׁךְ מִמֶּנּוּ, וְאִם לְעֵת עַתָּה אֵין רַע, אָמְנָם הַכִּנּוּס הָיָה רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. וְהוּא: שֶׁכֻּלָּם הָיוּ מַסְכִּימִים עַל עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַבִּקְעָה הַהִיא גַּם כֵּן אֲשֶׁר בָּחֲרוּ לָהֶם הָיָה אֶרֶץ שִׁנְעָר, הָיָה רֹאשָׁהּ וּמַלְכָּהּ נִמְרוֹד אֲשֶׁר הָיָה רֹאשׁ לַעֲבוֹדָה זָרָה, עַד שֶׁהֵצִיק לְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּחָלְקוֹ עָלֶיהָ* כְּמוֹ שֶׁנּוֹדַע, לָכֵן אָמַר: "הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת", כְּלוֹמַר: אִם יִמָּשֵׁךְ זֶה, לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת בָּעֵת הָרִאשׁוֹן וְלֹא יָכֹלוּ, עַתָּה לֹא יִמָּנַע מֵהֶם, כִּי אֵין סָפֵק שֶׁהַדּוֹרוֹת הָהֵם הָיוּ מִשְׁתַּדְּלִים לְרוֹמֵם עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם וּלְהַשְׁכִּיחַ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא עָלָה בְּיָדָם מִפְּנֵי חִלּוּק הַמֶּמְשָׁלוֹת וְהָאֲרָצוֹת, כִּי הָיָה לְעוֹבְדֵי ה' יִתְבָּרַךְ מִפְלָט, מַה שֶּׁלֹּא יִהְיֶה כֵּן אִם תִּמָּשֵׁךְ הַסְכָּמָתָּם, כִּי כַּאֲשֶׁר בָּרַח אַבְרָהָם מִפְּנֵי נִמְרוֹד לָלֶכֶת אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן, לוּ הָיָה נִמְרוֹד מוֹשֵׁל בְּכָל הָעוֹלָם אָנָה יֵלֵךְ מֵרוּחוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ בְּ"פֶּסַח שֵׁנִי*" (פסחים פז ב): "אֲמַר לֵיהּ* הַהוּא מִינָאָה: אֲנָן מַעֲלִינָן מִינַּיְיכוּ, דִּכְתִיב (מ"א יא טז): 'כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם', וְאִלּוּ אַתּוּן יָתְבִיתוּ גַּבָּן לָא עָבְדִינַן לְכוּ וְלָא מִידִי, אֲמַר לֵיהּ: הֵיכִי תַּעַבְדוּ, תְּכַלִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ, לֵיתַנְהוּ גַּבַּיְיכוּ, לְהָנֵי דְּאִיתַּנְהוּ, קַרוּ לְכוּ מַלְכוּתָא קְטִיעָא, אֲמַר לֵיהּ: גַּפָּא דְּרוֹמִי, בְּהָא נָחֲתִינַן וּבְהָא סָלְקִינַן". הִנֵּה הוֹרָה, כִּי סִבַּת הָשִׁיב חֲמָתָם מֵהַשְׁחִית אֵינֶנּוּ רַק* לִהְיוֹת מֶמְשַׁלְתָּם בִּלְתִּי כּוֹלֶלֶת*. וְלָכֵן, בִּהְיוֹת מַחֲשֶׁבֶת הַדּוֹר הַהוּא בָּעֵת הַהִיא אֵינֶנָּה לְרָעָה, אֲבָל כִּי רָאָה ה' יִתְבָּרַךְ הָרַע שֶׁיִּמָּשֵׁךְ מִמֶּנָּה, לֹא עֲנָשָׁם, כִּי לֹא הָיוּ רְאוּיִים לְעֹנֶשׁ, אֲבָל סִכֵּל עֲצָתָם וּבִלְבֵּל לְשׁוֹנָם, כִּי גַּם בְּבִלְבּוּל הַלָּשׁוֹן וְהֶעְלֵם קְצָתוֹ אֶל קְצָתוֹ* תּוֹעֶלֶת בָּזֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: רָאָה קִבּוּץ הָרְשָׁעִים הַהוּא רַע, בִּהְיוֹתָם כֻּלָּם מַסְכִּימִים עַל תְּכוּנָה אַחַת רָעָה, כִּי אִי אֶפְשָׁר לִכְלָל מְקֻבָּץ מִפְּרָטִים בַּעֲלֵי תְּכוּנָה אַחַת רָעָה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַכְּלָל רַע מִמֶּנּוּ* אוֹ כָּמוֹהוּ.

דברי קהלת - בחסרונות מסכימים
וְזֹאת הִיא הַטַּעֲנָה אֲשֶׁר אִמֵּת בָּהּ קֹהֶלֶת הַפְּסַק דִּין שֶׁנָּתַן לִהְיוֹת הַמֻּרְכָּבִים כֻּלָּם הֶבֶל וּבִלְתִּי בַּעֲלֵי קִיּוּם – בִּהְיוֹתָם מְקֻבָּצִים וּמֻרְכָּבִים מִפְּרָטִים מַסְכִּימִים עַל זֶה הַחִסָּרוֹן בְּעַצְמוֹ. אֲבָל לֹא תִמָּשֵׁךְ זֹאת הַגְּזֵרָה עַד שֶׁיִּתְחַיֵּב מִמֶּנָּה שֶׁכָּל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁהֵם בַּפְּשׁוּטִים יִמָּצְאוּ בַּמֻּרְכָּבִים, אֲבָל יִתְחַיֵּב שֶׁהַחֶסְרוֹנוֹת הַמִּתְנַגְּדִים בַּפְּשׁוּטִים יִמָּזְגוּ וְיֻכְלְלוּ לִשְׁלֵמוּת וּמַעֲלָה בַּמֻּרְכָּב הַמְקֻבָּץ מֵהֶם. וְזֶה הוּא מַעֲלַת הַמְקֻבָּץ מִפְּרָטִים, כִּי שְׁלֵמֻיּוֹת הַפְּרָטִים נִמְצָאוֹת בַּכְּלָל, וְאֵיזֶה חִסָּרוֹן שֶׁיִּהְיֶה בַּפְּרָטִים לֹא יִמָּצֵא בַּכְּלָל, אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁחִסָּרוֹן אֶחָד מִן הַפְּרָטִים יוֹצִיא הַשְּׁלֵמֻיּוֹת שֶׁבְּיֶתֶר הַפְּרָטִים מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל.
___________________________________
גָּבוֹהַּ מֻפְלָג כְּפִי הָאֶפְשָׁרוּת – גבוה ביותר כפי יכולתם. פָּסוּק אַחֵר וכו' – גם שם המילה "שמים" מתפרשת כגבוה מאד. שֶּׁיִּמָּשֵׁךְ – שעלול להתפתח. בְּחָלְקוֹ עָלֶיהָ – כשחלק אברהם על העבודה זרה. בְּ"פֶּסַח שֵׁנִי" – החלק השני של מסכת פסחים. אֲמַר לֵיהּ וכו' – אמר לו מין אחד (לר' חנינא): אנחנו מעולים (ומוסריים) מכם שהרי יואב הכרית באדום כל זכר, ואילו אתם יושבים אצלנו (בגלות) ואנחנו הגויים לא עושים לכם כלום. ענה לו (הסיבה שאינכם הורגים אותנו היא) איך תעשו? להרוג את כל היהודים אין ביכולתכם, כי חלקם אינם בארצכם. ואם תהרגו רק את היהודים שבארצכם, יקראו לכם "מלכות קטיעא". נשבע הגוי באליל לו הוא סוגד שזו מחשבתם התמידית. רַק – אלא. בִּלְתִּי כּוֹלֶלֶת – חלקית ולא על כל העולם. וְהֶעְלֵם קְצָתוֹ אֶל קְצָתוֹ – חלק מהאנשים אינם מבינם את דברי חלק אחר מהאוכלוסייה. מִמֶּנּוּ – יותר מהפרט בעל התכונה הרעה.


ביאורים
דור הפלגה העמידו הזדמנות נדירה לאחדות האנושות כולה. "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" [בראשית יא, א]. הייתה שפה משותפת לכל האנושות ("שָׂפָה אֶחָת"), ואף רצון משותף ("דְבָרִים אֲחָדִים"). דור שלם היה חפץ בהנהגה אחת מרכזית אשר למרותה יסורו כל באי עולם. לצורך מימוש הרעיון הם חיפשו מקום רחב ידיים שיוכל להכיל, לפחות בשלב הראשון, את כל האנושות. ולכן הם חיפשו "וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" [שם ב]. השלב השני במימוש התוכנית הוא: "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" [שם ד]. נבנה עיר שלטון מרכזית ובתוכה ישב המלך. מרכזו של בית המלוכה יהיה מגדל גבוה מאוד. מטרת הגבהתו היא כדי שהוא יראה למרחוק וידעו הכל שיש לאנושות שלטון מרכזי, וכמו כן גובהו יפיל אימה על כל מי שחושב להמרות את פיו. כל הדברים הללו הם לכאורה חיוביים. אין שום דבר שלילי ברצון לאחד את האנושות.
אך הקב"ה צופה ומביט למרחוק, ומזהה שהאחדות הזאת בעייתית. כאשר מתאחדים יחד כמה אנשים בעלי אותה תכונה ואותה שאיפת חיים – נוצר ציבור בעל כוח עצום אשר יכול לממש את אותה שאיפה. דבר זה נכון לטובה ואף לשלילה. באותם ימים הרוב המוחלט של האנושות נטה אחרי עבודה זרה. אין ספק שהמדינה שיקימו תעצים את הנטייה הזו ותמסד אותה כחוק מלכותי אשר כל הממרה אותו כמורד במלכות. כמו כן, ראה הקב"ה שהאנושות בחרה דווקא את בקעת שנער כבסיס לעיר שאותה רוצים להקים. במקום זה מלך נמרוד אשר היה "גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'. וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל... בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר" [בראשית י, ט-י]. אם כן, מלך האנושות היה צריך להיות נמרוד, אשר בגלוי נלחם נגד ה' ונגד נושאי דברו. השילוב של נטיית הנפש של האנושות לעבודה זרה, ומינוי מלך רשע כמו נמרוד בראשה, היו יוצרים מלחמה אדירה נגד עובדי ה' שהיו מתי מספר.
לכן הקב"ה פיזר אותם כדי לסכל את מחשבתם. עצם הרצון לאחדות הוא חיובי, אפילו אצל אנשים רשעים, אך האחדות יכולה ליצור דברים טובים רק כאשר הקלקולים הם מגוונים. כאשר יש לאחד נטייה לכעס, לשני לגאווה, לשלישי לעבודה זרה ולרביעי לשפיכות דמים. כל חיסרון משלים ומאזן את החסרונות האחרים וכלל החברה הוא חיובי. אך כאשר ישנו חיסרון זהה – האחדות הופכת לאגרוף עוצמתי של רוע שצריך לפזרו ולבטלו.

הרחבות
•למה בנו את מגדל בבל?
הִסְכִּימוּ לִבְנוֹת "מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם". הר"ן ביאר שאנשי דור הפלגה בנו את המגדל במטרה לחזק את מעמדו של מלכם ועל ידי זה יהיו מאוחדים. חטאם היה שהתאחדו לשם עבודה זרה (וכן כתב גם הכלי יקר).
לעומת זאת ביאר אור החיים , שבניגוד לרצון ה' שבני האדם יתיישבו ברחבי העולם, אנשי דור הפלגה חטאו וביקשו לרכז את היישוב במקום אחד. לשם כך הם בנו את המגדל שיסמן את מרכז היישוב וסביבו יגורו כולם, וכן כדי שהיוצא מהעיר יוכל לזהות את מקומה מרחוק [אור החיים, בראשית יא, א].
על פי שני פירושים אלה, מחשבת בניית המגדל לא היוותה חטא 'עצמי' אלא רק כלי עזר לקיום מחשבתם הרעה. לעומת זאת מובא בגמרא שהמגדל עצמו נעשה במטרה לעבוד בו עבודה זרה [סנהדרין קט.]. בדומה לכך נתבאר במדרש שאמרו: "בואו ונעשה לנו מגדל ונעשה עבודת כוכבים בראשו ונתן חרב בידה ותהי נראית כאלו עושה עמו (עם הקב"ה) מלחמה" [בראשית רבה לח, ו].

שאלות לדיון
הקב"ה פיזר את דור הפלגה מחשש שמא ישכיחו את שמו בעולם. מה היה קורה אם לא היה עושה זאת? האם באמת ישנה אפשרות לשכוח את שמו של הקב"ה?
אמנם בסיפור עם המין הוכח כי גם המינים הם אכזריים. אלא שזה עדיין לא פוטר אותנו מקושיה האם גם אנחנו כאלה? מה ההבדל בינינו?

לזרע של קימא עבור יוחנן אוריאל בן לאה מרלן ורבקה ג'ואן בת ג'וסלין שמחה הי"ו
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il