ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
מרת צילה בת יחיאל צבי וצביה גולדה ע"ה
וְזֶהוּ אֶצְלִי פֵּרוּשׁ (בראשית ב יז): "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", כִּי זֶה הַמַּאֲמָר אֵינֶנּוּ עֹנֶשׁ עַל הַמֶּרִי*, כִּי אִלּוּ הָיָה כֵּן אֵינֶנּוּ רָאוּי שֶׁיְּקֻלַּל עוֹד בְּחֶטְאוֹ*, אֲבָל* שֶׁיֵּעָנֵשׁ בָּעֹנֶשׁ הַנִּגְזָר עָלָיו אִם יַעֲבֹר עַל הַמִּצְוָה, וְהוּא: שֶׁיִּהְיֶה בֶּן מָוֶת, לֹא דָּבָר אַחֵר, וּמַדּוּעַ יְקַלֵּל עוֹד מַעֲשֵׂה יָדָיו וְשֶׁתִּהְיֶה הָאֲדָמָה אֲרוּרָה בַּעֲדוֹ. אֲבָל סוֹד הָעִנְיָן כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ: כִּי כָּל שְׁלֵמוּת מִזְגוֹ וֶהֱיוֹתוֹ שׁוֹכֵן בְּמִבְחַר הַמְּקוֹמוֹת* לֹא יַסְפִּיק כָּל זֶה לִהְיוֹתוֹ חַי לָעַד לְעוֹלָם אִם לֹא מִצַּד תִּגְבֹּרֶת הַנֶּפֶשׁ וְכֹחָהּ, וְיָדוּעַ שֶׁהַנֶּפֶשׁ תִּגְבַּר כְּפִי מַה שֶּׁיַּרְבֶּה הָאָדָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמֻּשְׂכָּלוֹת וִימַעֵט מֵהַבִּיט בַּמְפֻרְסָמוֹת*, וְיָדוּעַ שֶׁזֶּה הָעֵץ* אֵיזֶה שֶׁיִּהְיֶה, הָיָה מִטִּבְעוֹ לְהָעִיר הָאָדָם וּלְהַמְשִׁיכוֹ אֶל הַמְפֻרְסָמוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "חִטָּה הָיְתָה, שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לִקְרֹא אַבָּא וְאִמָּא עַד שֶׁטּוֹעֵם טַעַם דָּגָן", וּמִפְּנֵי זֶה אָמַר לוֹ ה' יִתְבָּרַךְ: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ", כִּי הִנְנִי מוֹדִיעֲךָ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ תִּהְיֶה בֶּן מָוֶת, כִּי יִתְחַזְּקוּ כֹּחוֹת הַגּוּף וְתֵחָלֵשׁ נַפְשְׁךָ, וְאַתָּה מִצַּד גּוּפְךָ אֵינְךָ רָאוּי לְחַיִּים. הִנֵּה אִם כֵּן, בְּזֶה הַפָּסוּק בָּאָה אֵלָיו הָאַזְהָרָה וְטַעֲמָהּ, לֹא עָנְשָׁהּ* כְּלָל•.
טעות האישה
וְהָאִשָּׁה לֹא יָרְדָה לְסוֹד הָעִנְיָן וְטַעֲמוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁהָאָדָם גַּם כֵּן לֹא הֱבִינוֹ, וּמִפְּנֵי זֶה הָאִשָּׁה לָקְחָה הַדְּבָרִים כִּפְשָׁטָם – שֶׁיִּהְיֶה טֶבַע הָעֵץ הַהוּא מַשְׁחִית* אֶת הַגּוּף בְּטִבְעוֹ, וְזֶהוּ אָמְרוֹ (בראשית ג ו): "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל" וגו', הֶאֱרִיךְ הַכָּתוּב בָּזֶה לְהוֹדִיעֵנוּ טָעוּת הָאִשָּׁה מֶה הָיָה•, כִּי לְפִי מַחֲשַׁבְתָּהּ לְדִבְרֵי ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁטֶּבַע הָעֵץ לְהַשְׁחִית הַגּוּף מִצַּד מֶזֶג הַגּוּף, רָאֲתָה שֶׁזֶּה אִי אֶפְשָׁר, כִּי כְּבָר כָּתְבוּ הַחֲכָמִים כֻּלָּם שֶׁהוּא מִן הַנִּמְנָע* שֶׁהַסַּמִּים הַמְמִיתִים יִהְיֶה רֵיחָם וְטַעֲמָם וְקֻרְבָתָם נָאוֹת* לַגּוּף, וְכָל מַה שֶּׁיִּמָּצֵא שֶׁיִּהְיֶה עָרֵב בְּטַעֲמוֹ וְנָאוֹת בְּרֵיחוֹ אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה מִכְּלַל סַמֵּי הַמָּוֶת, וּמִפְּנֵי זֶה בִּרְאוֹת הָאִשָּׁה הַפְּרִי הַהוּא וּתְכוּנוֹתָיו וְרֵיחוֹ וְתָאֳרוֹ*, שֶׁהוּא מִתְיַחֵס אֶל הַמֶּזֶג הָאֱנוֹשִׁי, שָׁפְטָה בִּסְבָרָתָהּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה זֶה מֵמִית וְלֹא מְקַצֵּר חַיִּים. וְאֵין סָפֵק, שֶׁמִּשְׁפָּטָהּ* הָיָה צוֹדֵק כְּפִי טֶבַע הַפְּרִי וּמֶזֶג הַגּוּף, שֶׁלֹּא הָיָה מַחֲלִישׁ הַגּוּף וּמְחַסְּרוֹ, אֲבָל* הָיָה מְחַזֵּק הַגּוּף וְכֹחוֹתָיו, אֶלָּא שֶׁמִּצַּד שֶׁהָיָה מְחַזֵּק אוֹתוֹ הָיָה מַחֲלִישׁ הַנֶּפֶשׁ עַד שֶׁלֹּא הָיָה אֶפְשָׁר לָהּ לְקַיֵּם הַגּוּף אֶלָּא הַקִּיּוּם הָרָאוּי אֵלָיו כְּפִי מִזְגוֹ וְטִבְעוֹ. וּמִפְּנֵי זֶה הָיָה רָאוּי שֶׁיֵּעָנֵשׁ הָאָדָם בְּעָבְרוֹ מִצְוַת ה' יִתְבָּרַךְ, כִּי הֱיוֹתוֹ בֶּן מָוֶת לֹא הָיָה עֹנֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, אֲבָל הָיָה עָנְשׁוֹ, שֶׁכַּאֲשֶׁר בָּחַר תַּאֲוַת הָעִנְיָנִים הַמְפֻרְסָמִים, כֵּן יִהְיֶה עַל כָּרְחוֹ צָרִיךְ אֲלֵיהֶם יוֹתֵר* וְנִשְׁקָע אֲלֵיהֶם, שֶׁיָּדוּעַ, כִּי כַּאֲשֶׁר יִמְצָא הָאָדָם הַמִּצְטָרֵךְ אֵלָיו בִּנְקַלָּה*, לֹא יִצְטָרֵךְ לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת רַבּוֹת וְלִהְיוֹתוֹ נִשְׁקָע בַּמְפֻרְסָמוֹת, אֲבָל כַּאֲשֶׁר יִזְרַע וְהָאֲדָמָה תַּצְמִיחַ קוֹץ וְדַרְדַּר, יִכְלֶה זְמַנּוֹ בְּנֵזֶק וּבֶהָלָה בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּחַר בָּהּ, עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ אֵלָיו קִנְיָן חָשׁוּב, כִּי אִם – "עִנְיָן", כְּלוֹמַר: הִתְעַסְּקוּת בִּלְתִּי בַּעַל תַּכְלִית*, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר קֹהֶלֶת (ב כו): "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס", רָצָה לוֹמַר: שֶׁלֹּא תַגִּיעַ אֵלָיו רַק טִרְדָּה וּמַחְשָׁבָה וְהִתְעַסְּקוּת לְבַד. וּלְכָךְ גֹּרַשׁ מִגַּן עֵדֶן וְהוּשַׂם בְּמַחֲשַׁכֵּי הָאֲדָמָה לַחְשֹׁב בָּהּ מַחֲשָׁבוֹת.
___________________________________
הַמֶּרִי – העבירה על דבר ה'. שֶׁיְּקֻלַּל עוֹד בְּחֶטְאוֹ – שייענש עונש נוסף. אֲבָל – אלא. בְּמִבְחַר הַמְּקוֹמוֹת – גן עדן, המעולה שבמקומות. בַּמְפֻרְסָמוֹת – בעניינים הגשמיים. הָעֵץ – עץ הדעת טוב ורע. לֹא עָנְשָׁהּ – אינו בבחינת עונש אלא טעם לאיסור. מַשְׁחִית – מזיק ולכן מביא למיתה. מִן הַנִּמְנָע – לא יתכן. נָאוֹת – ראוי. וְתָאֳרוֹ – מראהו. שֶׁמִּשְׁפָּטָהּ – מסקנתה ההגיונית. אֲבָל – אלא. צָרִיךְ אֲלֵיהֶם יוֹתֵר וכו' – ישתעבד בעמל רב לעסוק בענייני גשמיות. בִּנְקַלָּה – בקלות. בִּלְתִּי בַּעַל תַּכְלִית – שלא מגיעה למטרתה.
ביאורים
חטא האדם הראשון ועונשו מעלים שאלות רבות. ראשית, מדוע נענש האדם בעונש כה חמור על מעשה שנראה לכאורה קטן ושולי? כמו כן, מדוע נענש יותר ממה שנאמר לו, שהרי ה' אמר לו שאם יאכל מעץ הדעת יענש במיתה, אם כן מדוע קילל ה' גם את האדמה אשר מכאן ואילך "קוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" [בראשית ג, יח]? הר"ן מבאר פרשייה זו בביאור מעמיק.
האדם יכול לחיות לעולם. יש בתוכו איזון עדין בין כוחות הגוף אשר יכול להחזיק מעמד לנצח. אלא שעל מנת לשמור על איזון זה על האדם לא להימשך אחר תאוותיו ולא לנטות אחר אחד מכוחות הגוף. אם לא יעשה כן, האיזון ייפגם ויגרום למיתתו. האפשרות שלא לצאת מהאיזון קיימת רק אם נפשו של האדם תהיה הדומיננטית בדרך חייו. דבר זה יקרה כאשר האדם יהיה עסוק במושכלות, דהיינו יעסוק בעניינים רוחניים ולא בסיפוק תאוותיו. רק בדרך זו יחיה לנצח. כאשר האדם אכל מעץ הדעת בגלל שנטה אחרי תאוות גופו הוא הפך מיד לבן מוות. "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" [בראשית ב, יז] זהו אינו עונש אלא תוצאה ישירה של מעשה האדם.
הטעות הגדולה של האישה הייתה שהיא חשבה שעץ זה הוא מורעל והאוכל ממנו מת. היא הבינה שה' אמר שלא לאכול מהעץ כי הוא מזיק לגוף. ישנו חוק טבע מופלא אשר קובע שכל מאכל או משקה שאינם ראויים למאכל אדם, דוחים את האדם במראם ובריחם. כשהתקרבה האשה לעץ, היא הריחה את ריחו הטוב וראתה את המראה הנעים לעיניים של פירותיו. היא שיערה שאלו פירות טעימים וטובים וממילא חשבה שצו ה' אינו נכון, חלילה, וחטאה באכילתו. לאמתו של דבר, היא צדקה. העץ אכן היה טוב לגוף וחיזק את הכוחות הפיזיים, בין אם נאמר שהוא היה חיטה או גפן, כדעות השונות המופיעות בחז"ל [סנהדרין ע:]. אולם היא לא הבינה את צו ה' לאשורו, אשר רצה למנוע מהאדם לאכול מפירותיו הטובים של העץ מכיוון שהם ימשכוהו אחר התאווה ויביאוהו למיתה.
בנוסף להפיכתו לבן מוות, האדם נענש בעבודת אדמה קשה ומאומצת. מידה כנגד מידה למעשהו. האדמה נתנה לו את מזונו בקלות וזה גרם לו לנטות אחרי התאווה. אם כן, מכאן ואילך הוא יעבוד קשה כדי להפיק מזון מהאדמה, ואולי כך לא יימשך אחרי תאוות גופו.
הרחבות
•העונשים – התערבות ה' או תוצאה ישירה מהחטא
לֹא עָנְשָׁהּ כְּלָל. הר"ן מסביר שהקללה שנתקלל אדם הראשון היא עונשו, אולם העובדה שנהיה בן-מוות אינה עונש אלא תוצאה ישירה ממעשיו. נראה מכך שהוא חולק על הקביעה של רבי חיים מוולוז'ין שהעונשים של הקב"ה כולם תוצאות ישירות ממעשינו ולא עונשים חיצוניים: "אינו על דרך העונש ונקימה חס ושלום. רק 'חטאים תרדף רעה', שהחטא עצמו הוא עונשו... שכל מעשיו וענייניו נרשמים מאליהם כל אחד במקורו ושרשו והוא מוכרח לקבל דינו" [נפש החיים א, יב]. אולם אין הכרח שהדברים סותרים. מדברי נפש החיים עולה שהוא מדבר על עונשים לעולם הבא, שהרי הוא עוסק במה שמעשיו נרשמים ב'מקורם ושורשם' והיינו בשמיים. אולם בעולמנו החומרי לא באים עונשים רוחניים באופן מידי, אלא רק בהתערבות מיוחדת של ה', כמו הקללה שקיבל אדם הראשון (ולכן הדגיש הר"ן שעונש המוות היה יוצא דופן, שאף על פי שהוא בעולם הזה הוא היה תוצאה מידית ממעשיהם).
•שורש החטאים – טעויות בהבנה שלנו
טָעוּת הָאִשָּׁה מֶה הָיָה. הר"ן מסביר כי חטא האישה התחיל מטעות, ועל כן אפשר להחשיבה כקרובה לשוגג. בדרך דומה כתב אור החיים : "אין כל כך אשמה על חוה, כי לא חשבה שיש בריה בעולם שבראה ה' להבחין בה (לנסות בה) אהבת ברואיו שהוא הנחש שנתלבש בו השטן" [בראשית ג, ו]. חטא חוה הוא שורש לכל החטאים, ועל כן מדברי הר"ן ואור החיים עלינו להבין כי כל החטאים שלנו נובעים מבלבול, ומחוסר יכולת לראות את המציאות האמתית ולקרוא את נפשנו נכונה.
שאלות לדיון
במציאות שאנו מכירים נראה שדווקא העוסקים במושכלות הם אנשים חלשים יותר. האם זה מסתדר עם דברי הר"ן?
האם לפי דברי הר"ן מטרתנו "להשמיד" את הגוף?
לעילוי נשמת מרת צילה בת יחיאל צבי וצביה גולדה ע"ה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
