ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
וְכֵן הָיְתָה קִלְלַת הָאִשָּׁה וְהַנָּחָשׁ שָׁוֶה* לְמַה שֶּׁמָּרוּ בּוֹ, כִּי כַּוָּנָתַם הָיְתָה לְחַזֵּק כֹּחוֹת גּוּפָם• בַּאֲכִילַת הַפְּרִי וּכְמוֹ שֶׁהִנַּחְנוּ*, וְלָכֵן הָיְתָה קִלְלָתָם בְּהֶפְסֵד כֹּחוֹתֵיהֶם. הִנֵּה אֶל הָאִשָּׁה אָמַר (בראשית ג טז): "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", וְהִנֵּה אִם כֵּן, נִרְאֶה שֶׁקֹּדֶם שֶׁנִּתְקַלְלָה, מִצַּד טוּב מִזְגָּהּ וְכֹחוֹתֶיהָ הָיָה עִנְיַן הַלֵּדָה וְהַהֵרָיוֹן קַל אֵלֶיהָ, סוֹבֶלֶת אוֹתָהּ בְּלִי עֶצֶב, וְכַאֲשֶׁר מָשְׁלָה בְּאִישָׁהּ• וּפִתְּתָה אוֹתוֹ נִתְקַלְלָה לִהְיוֹת הוּא* מוֹשֵׁל בָּהּ, כְּאָמְרוֹ (בראשית שם): "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ".
קללת הנחש
וְכֵן קִלְלַת הַנָּחָשׁ הָיְתָה בְּהֶפְסֵד כֹּחוֹתָיו, וְהוּא סִבַּת הָאֵיבָה אֲשֶׁר בֵּין הַנָּחָשׁ וְהָאָדָם. וּבָזֶה יִתְבָּאֵר עִנְיָן סָתוּם מְאֹד, וְהוּא: מֶה הָיְתָה קְלָלָה לַנָּחָשׁ בָּאֵיבָה אֲשֶׁר הִיא בֵּינֵינוּ וּבֵינוֹ, כִּי אֵין סָפֵק שֶׁאֲנַחְנוּ בִּבְחִירָתֵנוּ לֹא נִרְדֹּף אַחֲרֵי הַנְּחָשִׁים לְהַזִּיקָם וְלַהֲמִיתָם, אֲבָל* נִבְרַח מֵהֶם בְּכֹחֵנוּ, מִי יִתֵּן שֶׁלֹּא נִפְגֹּשׁ אוֹתָם לְעוֹלָם, וְאִם כֵּן, הָאֵיבָה הַזֹּאת קְלָלָה לָאָדָם, לֹא לַנָּחָשׁ. אֲבָל הָעִנְיָן הַזֶּה כֻּלּוֹ הָיָה, כִּי כַּאֲשֶׁר הָיָה הַנָּחָשׁ סִבָּה לְהַפְסִיד מֶזֶג הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי וְכֹחוֹתָיו, כֵּן הֻפְסַד מִזְגּוֹ וְכֹחוֹ בְּתַכְלִית* הַהֶפְסֵד, וּכְבָר פֵּרֵשׁ רַבִּי אַבְרָהָם, כִּי אָמְרוֹ (בראשית ג יד): "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה", רָצָה בָּזֶה: קִצּוּר חַיָּיו. וְנִרְאֶה שֶׁכָּל קִלְלָתוֹ הוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּתַכְלִית הָרֹחַק מִמֶּזֶג הָאָדָם, וְכַאֲשֶׁר נוֹדַע שֶׁמֶּזֶג הָאָדָם הַמְשֻׁבָּח שְׁבַּמְּזָגִים, יִתְחַיֵּב שֶׁמַּה שֶּׁהוּא בְּתַכְלִית הָרֹחַק מִמֶּנּוּ יִהְיֶה הַיּוֹתֵר רַע וְהַיּוֹתֵר חָסֵר.
קרבת הנחש והעפר
וּבָאוּ כָּל סִימָנֵי הַקְּלָלָה עַל זֶה*, וְהוּא שֶׁאָמַר (בראשית ג יד): "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל", וְהִנֵּה יָדוּעַ, כִּי אֵין בְּבַעֲלֵי חַיִּים כֻּלָּם נִצַּב הַקּוֹמָה כִּי אִם הָאָדָם, וְיֶתֶר בַּעֲלֵי הַחַיִּים כֻּלָּם אֵינָם כֵּן, וְאָמְנָם, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם בְּתַכְלִית הַהֶפֶךְ לַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, יֵשׁ לָהֶם רַגְלַיִם מַצִּיבִים אוֹתָם מֵעַל הָאֲדָמָה וְאֵינָם דְּבֵקִים עִמָּהּ, וְכֵן נִרְאֶה שֶׁהָיָה עִנְיַן הַנָּחָשׁ בִּתְחִלָּה, וְאַחַר שֶׁנִּתְקַלֵּל נִתְרַחֵק מִיַּחַס הַחַיִּים הַטּוֹבִים כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְבַעַל חַי לְהִתְרַחֵק, וְנִדְבַּק לָאֲדָמָה שֶׁהִיא גַּם כֵּן מִזֶּה הַטֶּבַע יוֹתֵר מִכָּל הַיְסוֹדוֹת. ְהוּא אָמְרוֹ גַּם כֵּן: "וְעָפָר תֹּאכַל", וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמַסֶּכֶת "יוֹמָא" (עה א): "רַבִּי אָמִי וְרַבִּי אָסִי, חַד אָמַר: אֲפִלּוּ אוֹכֵל כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם יִטְעֹם טַעַם עָפָר, וְחַד אָמַר: אֲפִלּוּ אוֹכֵל כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם אֵין דַּעְתּוֹ מִתְיַשֶּׁבֶת עָלָיו עַד שֶׁאוֹכֵל עָפָר". וּשְׁנֵי הַדְּבָרִים אֲמִתִּיִּים טִבְעִיִּים, כִּי לְקֻרְבָתוֹ לְטֶבַע הֶעָפָר אֵין רָאוּי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ כִּי אִם בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹמֶה וּמִתְיַחֵס אֵלָיו בְּיוֹתֵר, וְגַם כֵּן רָאוּי שֶׁאֲפִלּוּ יֹאכַל כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם יִטְעַם טַעַם עָפָר, כִּי כֵּן יִקְרֶה לְבַעֲלֵי הַמְּזָגִים הָרָעִים, כִּי מִי שֶׁתִּגְבַּר עָלָיו הָאֲדָמָה*, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מָרָה יִמְצָא הַיֵּינוֹת הַטּוֹבִים מָרִים. וּבְסִבָּה זוֹ הִיא הָאֵיבָה אֲשֶׁר בֵּין הַנָּחָשׁ וְהַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, כִּי כְּפִי אַהֲבָתוֹ הֶעָפָר מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרוֹב לְמִזְגּוֹ, רָאוּי שֶׁיִּשְׂנָא הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, בִּהְיוֹתוֹ יוֹתֵר רָחוֹק מִמִּזְגּוֹ.
___________________________________
שָׁוֶה – מתאימה, מידה כנגד מידה. שֶׁהִנַּחְנוּ – שנתבאר לעיל. הוּא – האיש. אֲבָל – אלא. בְּתַכְלִית – בשיא. זֶה – הנחש. הָאֲדָמָה – סוג חולי.
ביאורים
חטא עץ הדעת סימל את הנטייה אחרי התאוות, מיעוט השפעת הנפש והיציאה מהאיזון הגופני. דבר זה הביא על האדם את המוות. האישה קוללה גם כן באותו עניין. גופה, שהיה חזק ואיתן לפני החטא בגלל שליטת הנפש והאיזון הבריא שהיה בין כוחותיה, נחלש. וממילא ההיריון והלידה אשר מתחוללים בגוף, הפכו לקשים מאוד. כמו כן, לפני החטא היא "משלה" על האדם וגרמה לו לאכול. כוח השפעתה של האשה על האדם, הביא לנזק עצום, ועל כן הוא צריך להתמעט. מכאן ואילך "הוּא יִמְשָׁל בָּךְ" [בראשית ג, טז].
גם הנחש קולל באותו אופן. כל כוחות הגוף שלו הושפלו וירדו. הוא יזחל שפוף על הקרקע ולא יזכה ללכת בראש מורם על גביה. הוא יאכל עפר ולא אוכל אמיתי. הסבר זה של הר"ן מבאר את דברי ה' לנחש: "אֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ" [בראשית ג, טו]. אנו לא רואים מלחמה תמידית בין האדם לנחש. האדם אינו עסוק בלרדוף אחרי הנחשים ולהכותם אלא ההפך הוא הנכון. האדם בורח מהנחשים ולא רוצה בקרבתם, אפילו כדי להורגם. הר"ן מבאר קללה זו באופן מעמיק.
האדם והנחש, לאחר החטא, הם שונים לגמרי. הטבע הגופני של האדם הוא המובחר ביותר מבין בעלי החיים. ממילא מי שגרם לו לחטוא וערער את שליטת נפשו ואיזון כוחות גופו, חייב ללכת לקצה האחרון של הטבע הגופני. האדם אוכל מאכלים עדינים וחוש הטעם שלו מפותח. הוא יכול ליהנות ממגוון של מאכלים ערבים. לעומתו, לנחש אין כלל חוש טעם, בין אם הוא אוכל עפר ובין אם טועם מאכל אמיתי, הטעם שהוא מרגיש הוא של עפר. האדם הולך על שתיים וראשו השמימה. הוא מתרחק מהטבע הגס של האדמה ויכול ליצור ולחשוב. לעומתו, הנחש גוחן על האדמה וממש הופך לחלק ממנה. שוני זה גורם לאיבה. רגשות אהבה ושנאה נוצרים מיחסי קירבה וריחוק. כאשר שני אנשים קרובים זה לזה בדעותיהם ובדרך חייהם יש ביניהם אהבה. אך ככל שיש שוני גדול יותר - גדלה האיבה. השנאה והאיבה בין הנחש לאדם הם ביטוי להבדל העצום הקיים ביניהם. לא חייבים להיות לכך ביטויים מעשיים, אך זה מלמד על הריחוק הרב שנוצר בין המין האנושי לבין הנחש.
הרחבות
•מהי אשמת האישה
לְחַזֵּק כֹּחוֹת גּוּפָם. יש לשאול: הרי לפי הר"ן האישה חשבה שגם הנפש תתחזק מהאכילה, כך שחיזוק הגוף לא הייתה כוונתה היחידה, ומדוע נענשה על כוונה זו? יתכן שמשמים הקפידו על שמטרת חיזוק הגוף תפסה מקום גדול יותר מהתועלת שתבוא גם לנפש (ונטייה יתירה זו לחומריות היא זו שהביאה אותה לעבור על ציווי ה').
•הפגם בעיתוי
לְחַזֵּק כֹּחוֹת גּוּפָם... וְכַאֲשֶׁר מָשְׁלָה בְּאִישָׁהּ. הפגם לא היה בעצם הפנייה אל החומר וברצון האישה להוביל את אדם, אלא באופן ובזמן שהדברים נעשו. ואכן לעתיד לבוא שניהם ייעשו בצורה רצויה. החומר עתיד להיות מתוקן על ידנו באופן שלא יעמוד בניגוד לקודש אלא להיפך, יחזק אותו. וכפי שכתב הרב קוק : "בכלל לא טובה היא המלחמה בין החול ובין הקודש. הכרח הוא שנמצא איזה דרך-שלום, שהחול והקודש, אף על פי שהם נראים כאילו הם מתנגדים זה לזה בחיים, מכל מקום כל אחד ילך במסילתו המיוחדת לו... (ו)יוסיפו אומץ זה לזה" [מאמרי הראיה עמ' 407]. וכמו כן תפקיד האישה עתיד להשתנות באחרית הימים, וכפי שכתב בעל התניא : "וזה שנאמר: 'מהרה ישמע... קול כלה...' [שבע ברכות], כי עתה בגלות נאמר 'נאלמתי דומיה' [תהילים לט, ג], שהיא בחינת שתיקה, 'וכאילם לא יפתח פיו' [שם לח, יד] כו'. ולכך החתן הוא אומר: 'הרי את מקודשת לי' והכלה שותקת. אבל לעתיד, כשתתעלה מעלה מעלה, אז תהיה גם כן משפעת ונקרא 'קול כלה'" [אור תורה סוף פרשת ויגש].
שאלות לדיון
"וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". סוגיית מעמד האישה עברה בדורות האחרונים שינויים רבים ממשמעות הפסוק. האם זה חיובי?
במציאות, הנחש אינו אוכל עפר, אלא עכברים ושאר מזונות. האם הדבר עומד בסתירה אל קללתו?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה האזינו - שבת שובה תשפז
מה הטעם שיום הכיפורים הוא דווקא בעשירי בחודש תשרי. מה הטעם שבשירת הַאֲזִינוּ שמו של משה רבינו לא נזכר בפירוש. היכן בכל אופן רמוז שמו של משה רבינו בפרשה. מה הטעם שחכמים נתנו סימן 'הַזִּיו לָךְ' להפסקות בפרשה זו יותר משאר פרשיות שבתורה.
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
