ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
וְאַל תַּקְשֶׁה* עָלַי מִמַּה שֶּׁהִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת: "גָּדוֹל הַמְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה", וְאָמְרוּ בְּ"קִדּוּשִׁין" (שם) בְּ"דָמָא בֶּן נְתִינָה": "וּמָה מִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה כָּךְ*, מִי שֶׁמְּצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה", כִּי בְּזֶה הַמַּאֲמָר אֶצְלִי שָׁלֹשׁ טְעָנוֹת –
הופעת היצר אחרי הציווי
הָאַחַת: שֶׁמִּן הַיָּדוּעַ כִּי כְּגֹדֶל הַצַּעַר אֲשֶׁר יַגִּיעֵנוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ יִגְדַּל שְׂכָרֵנוּ •, כְּבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות פ"ה מכ"ה): "לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא*", וְיָדוּעַ, כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה לֹא יִתְקְפֵהוּ הַיֵּצֶר שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה – אַחֲרֵי שֶׁלֹּא צֻוָּה בּוֹ – כַּאֲשֶׁר יִתְקְפֵהוּ לְמִי שֶׁנִּצְטַוָּה. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה אָמְרוּ בְּ"יוֹמָא*" (סו ב): "מִירוּשָׁלַיִם וְעַד צוּק תִּשְׁעִים רִיס, שִׁבְעָה וּמֶחֱצָה לְכָל מִיל וָמִיל, וְעַל כָּל סֻכָּה וְסֻכָּה אוֹמְרִים לוֹ הֲרֵי מָזוֹן וַהֲרֵי מַיִם", וְהָיוּ עוֹשִׂים זֶה לְהַשְׁקִיט תַּאֲוָתוֹ [אַחַר שֶׁאֵינוֹ מִתְעַנֶּה] בְּהֶכְרֵחַ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא (שם סז א): "תָּנָא מֵעוֹלָם לֹא נִצְרַךְ* אָדָם לְכָךְ, אֶלָּא אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ* לְמִי שֶׁאֵין לוֹ". וּלְפִיכָךְ, הַמְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה אֲשֶׁר יִתְקְפֵהוּ יִצְרוֹ וְאַף עַל פִּי כֵן יִתְגַּבֵּר עָלָיו וְיַכְנִיעֵהוּ, יִגְדַּל שְׂכָרוֹ מֵאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה אֲשֶׁר לֹא צֻוָּה בְּהִזְדַּמֵּן אֵלָיו, וִיבַטְּלֶנָּה כַּאֲשֶׁר יַחְפֹּץ. אֲבָל מַה שֶּׁהִסְכִּימוּ עָלָיו חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה שָׁב* אֶצְלֵנוּ וְאֶצְלָם אַחַר הַסְכָּמָתָם כַּמִּצְווֹת הַמְפֹרָשׁוֹת בַּתּוֹרָה, וְשַׁבְנוּ אָנוּ מְצֻוִּים וְעוֹשִׂים*.
עניין המצווה בדבר מסוים
וְהַטַּעֲנָה הַשֵּׁנִית: שֶׁיֵּשׁ מִן הַמִּצְווֹת הַרְבֵּה דְּבֵקוֹת בְּמִינִים* וּמְיֻחָדוֹת בָּהֶם, כְּגוֹן: מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ, וּמִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהֶן הַכֹּהֲנִים וְלֹא נִצְטַוִּינוּ אֲנַחְנוּ בָּהֶן. וּלְפִיכָךְ, מִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה לֹא יִגְדַּל שְׂכָרוֹ, כִּי אֶפְשָׁר שֶׁאֵין רָצוֹן בּוֹ וּבְמִינוֹ אַחֲרֵי* שֶׁלֹּא צֻוָּה בּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם" (משלי ג יז), אֶפְשָׁר כִּי יֵשׁ בַּמִּצְווֹת טְעָמִים שֶׁנִּתְיַחֲדָה בָּהֶם בְּמִי שֶׁמְּצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה. וּכְבָר נִתְבָּרֵר בְּדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַמְקַיֵּם אֶת הַשַּׁבָּת יִגְדַּל שְׂכָרוֹ (שבת קיח ב), וְגוֹי שֶׁשָּׁבַת* חַיָּב* מִיתָה (סנהדרין נח ב). וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִלְמֹד* כֵּן בִּשְׁאָר הַמִּצְווֹת אֶלָּא עַל מַה שֶּׁבָּאָה הַמְּנִיעָה מֵהֶם, שֶׁאִלּוּ כֵּן, הָיָה אָסוּר לְמִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְווֹת חָלִילָה, מִכָּל מָקוֹם נִלְמֹד לִשְׁאָר הַמִּצְווֹת שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִשְׁלַם כַּוָּנַת הַמִּצְוָה* וְסוֹדָהּ בְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה בָּהּ • כַּאֲשֶׁר תִּשְׁלַם* בְּמִי שֶׁצִּוָּהוּ ה' יִתְבָּרַךְ, אֲבָל כַּאֲשֶׁר יִגְזְרוּ הַחֲכָמִים הַדָּבָר, כְּבָר הִסְכִּים בּוֹ ה' יִתְבָּרַךְ וְצִוָּה עַל כָּל מַה שֶּׁיִּגְזְרוּ בּוֹ, וְיָדוּעַ שֶׁתִּשְׁלַם כַּוָּנָתוֹ בָּנוּ.
רצה הקב"ה לזכות את ישראל
וְהַטַּעֲנָה הַשְּׁלִישִׁית: שֶׁאִלּוּ הָיָה מַגִּיעַ לַה' יִתְבָּרַךְ תּוֹעֶלֶת* כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם מִן הַמִּצְווֹת, הָיָה רָאוּי שֶׁיְּקַבֵּל שָׂכָר מִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה כְּמִי שֶׁמְּצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה, וְיוֹתֵר מִמֶּנּוּ, אַךְ אַחֲרֵי שֶׁאֵין לַה' יִתְבָּרַךְ תּוֹעֶלֶת בַּמִּצְווֹת וְלֹא נֵזֶק בַּעֲבֵרוֹת, נִמְצָא שֶׁכָּל הַתּוֹרָה הִיא כְּדֵי לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן – גָּדוֹל הַמְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה, שֶׁזֶּה רָצָה ה' יִתְבָּרַךְ לְזַכּוֹתוֹ וְזֶה לֹא זִכָּהוּ, אֲבָל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּבָר זִכָּנוּ בָּהֶם ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁצִוָּנוּ בָּהֶם עַל דֶּרֶךְ הַכְּלָל*. נִמְצָא שֶׁכָּל הַטְּעָנוֹת בְּרִבּוּי הַשָּׂכָר שֶׁיֵּשׁ לַמְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה כֻּלָּן הֵן בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וּלְפִיכָךְ יִגְדַּל שָׂכָר* בְּדִבְרֵיהֶם מִדִּבְרֵי תוֹרָה מִן הַטַּעֲנָה שֶׁהִזְכַּרְנוּ.
___________________________________
וְאַל תַּקְשֶׁה וכו' – לעיל כתב שמקבלים שכר גדול על דינים דרבנן יותר מדינים מהתורה שעליהם נצטוו בעל כורחם. מִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה כָּךְ – גוי המכבד אב ואם שכרו גדול. לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא – לפי מידת הצער מקבלים שכר. בְּ"יוֹמָא" – לגבי האיש שלוקח ביום הכיפורים את השעיר לעזאזל למדבר, ובדרך ישנם סוכות עם אוכל ושתיה. מֵעוֹלָם לֹא נִצְרַךְ – אף פעם לא השתמש האיש שלוקח את השעיר באוכל שבסוכות. פַּת בְּסַלּוֹ – עצם האפשרות לאכול עוזרת לאדם שבכל זאת החליט לצום. שָׁב – הפך להיות. מְצֻוִּים וְעוֹשִׂים – וממילא יש לנו גם במצוות דרבנן צער. בְּמִינִים – בסוג מסוים של אנשים או מקומות וכד'. אַחֲרֵי – שהרי. שֶׁשָּׁבַת – שמר שבת. חַיָּב - נענש. שֶׁלֹּא נִלְמֹד וכו' – אין לומר בכל מצווה שמי שלא נצטווה אסור לעשותה, אלא רק במה שקבעו חז"ל (כדוגמת גוי ששבת). כַּוָּנַת הַמִּצְוָה – מטרת המצווה. כַּאֲשֶׁר תִּשְׁלַם – כמו שתשלם. לַה' יִתְבָּרַךְ תּוֹעֶלֶת –אילו המצוות נעשות לצורך הקב"ה. דֶּרֶךְ הַכְּלָל – בציוויו הכללי: לא תסור. יִגְדַּל שָׂכָר – משום שמצוות דרבנן קיבלו ישראל על עצמם מרצונם.
ביאורים
כמעט כל אחד מאיתנו שקורא את מאמר חז"ל: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", תמה עליו. אנו רגילים תמיד להוקיר דווקא את מי שעושה דברים חיוביים בהתנדבות, הרבה יותר ממי שמחויב בהם, וכאן, לכאורה כתוב להיפך, שדווקא מי שחייב גדול ממי שאינו חייב. לפי הר"ן התמיהה גדילה מכיוון שהוא הדגיש את הייחודיות שבתקנות חז"ל, ואת השכר הגדול המגיע לעם ישראל שקיבלו אותם מרצונם, ללא שהקב"ה חייב אותם לעשות זאת, ואילו במאמר חז"ל זה, כתוב לכאורה להיפך.
הר"ן נותן שלש תשובות המסבירות מדוע גדול המצֻווה, וממילא מדוע דברי חז"ל הללו אינם סותרים את ההנחה שיש מעלה גדולה דווקא בגזירות שקיבלו ישראל על עצמם. התשובה הראשונה קשורה למאמץ שעושה האדם כדי לקיים את המצווה. על אף שאדם העושה דבר שהוא מחויב בו, אינו נחשב כמתנדב מרצונו לקיימו, בכל זאת הוא עומד בניסיון גדול יותר. שהרי אדם שמתנדב לעשות פעולה מסוימת עושה זאת בהרגשה טובה שעשה דבר טוב מרצונו האישי, ואין לו 'יצר הרע' גדול להימנע מלעשותו. דבר זה שייך גם בתקנות חז"ל, שהרי הן מחייבות את האדם, ואם הוא הצליח להתגבר על יצרו ומקיימן, הוא זוכה לשכר גדול. התשובה השנייה היא שלכל מצווה יש תנאים לקיומה. למשל, יש מצוות שמתקיימות רק בארץ ישראל ואינן יכולות להתקיים בלעדי קדושתה של ארץ ישראל. בדומה לכך, יש מצוות שנצטוו בהן רק אנשים מסוימים. מצווה שהאדם נצטווה בה מתאימה לו, וכאשר הוא מקיים אותה, מושגת מטרת המצווה. לעומת זאת, כאשר אדם מקיים מצווה שלא נצטווה בה, ייתכן שמטרת המצווה אינה מושגת בשלמות. והתשובה השלישית היא שאילו היו המצוות, חלילה, צורך של ה', היה העושה בהתנדבות שווה למי שמחויב ואולי אף גדול ממנו, אך כיון שה' נתן את המצות כדי לזָכות את ישראל, חלק עיקרי בתועלת המצוות נובע מהזכות שזיכה ה' את האדם להיות מחוייב במצווה. רק מי שמחויב במצווה נבחר לקבל זכות זו, ולא מי שאינו מחויב. גם שתי מעלות אלו שבשתי התשובות האחרונות, שייכות בתקנות דרבנן, מכיוון שלאחר שתוקנו מצוות אלו, יש להן תוקף של מצוות ה' המחייבות כל אדם.
הרחבות
•לפום צערא אגרא
כְּגֹדֶל הַצַּעַר אֲשֶׁר יַגִּיעֵנוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ יִגְדַּל שְׂכָרֵנוּ. בתוספות יום טוב כתב: "וזה בשכר הצער והטורח עצמו, שאם הוא מרובה – שכרו מרובה. אבל שכר מצות עצמן – אי אתה יודע שכרן" [אבות ה כג]. לפי דבריו, הטורח אינו חלק מהמצווה, אלא עניין נוסף, משני. אולם הרשב"ץ כתב: "אמרו, 'אגרא דפרקא – רהטא (שכרו של מי שבא לשמוע את דרשת החכם –- הריצה אליה), אגרא דכלה – דוחקא' (שכרו של הבא ללמוד את הלכות החג בשבת שלפניו – הדוחק), לומר כי עיקר השכר הוא מפני הצער" [מגן אבות שם]. אם כן, הצער מקבל מקום הרבה יותר מרכזי, כעיקר הרווח הרוחני, כלומר השכר, היוצא מקיום המצווה.
•שורש האמונה ושורש הכפירה
אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִשְׁלַם כַּוָּנַת הַמִּצְוָה וְסוֹדָהּ בְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה בָּהּ. את הציות לקב"ה כסיבת קיום המצוות, ממשיל רבי יהודה הלוי לכסיל שהוציא לחולים תרופות מארונו של הרופא, בלי שקיבל הכשרה לכך. כתוצאה ממעשיו, בני אדם מעטים ניצלו, אך רבים אחרים מתו מפני שקיבלו סם שהזיק להם. הנמשל הוא בני האדם שלפני מתן תורה, שהיו "מתפתים למשפטי הכוכבים והטבעים, ועוברים ממשפט למשפט ומאלוה לאלוה, ופעמים מחזיקים ברבים מהם, ושוכחים מנהיגם וּמְנַהֲלָם, ושמים אותם סבה לתועלות, והם בעצמם סבה לנזקים, לפי ההכנה והנטיה. ואמנם המועיל בעצמותו הוא הענין האלהי , והמזּיק בעצמותו הוא העדרו" [כוזרי א, עט; עיין תפארת ישראל פרקים ו-ח].
שאלות לדיון
מדוע השכר נקבע לפי הצער? כיצד ייתכן שהקב"ה הרחום והחנון מכאיב לנו כל כך?
הקב"ה יכול לדעת למי יעזרו המצוות, אבל איך חכמים יודעים למי יועילו גזירותיהם?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
