ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
וְיֵשׁ כָּאן שְׁאֵלָה: שֶׁלְּפִי דִּבְרֵי פָּרָשָׁה זֹאת, הַהַכְרָעָה לֹא נִמְסְרָה רַק לְסַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה וְגַם שֶׁיִּהְיוּ בִּמְקוֹמָם, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין יד ב): "מְצָאָן אַבֵּית פָּאגִי* וְהִמְרָה* עֲלֵיהֶם יָכֹל תְּהֵא הַמְרָאָתוֹ הַמְרָאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם' – מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם •", וְאִם כֵּן, מִנַּיִן לָנוּ שֶׁנִּתְחַיֵּב לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה כְּפִי הַכְרָעַת חַכְמֵי הַדּוֹרוֹת.
"אחרי רבים להטות"
וְהַתְּשׁוּבָה בָּזֶה: שֶׁזֶּה יָצָא לָנוּ מִמַּה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (שמות כג ב): "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת", וְהִיא אַזְהָרָה כּוֹלֶלֶת לָלֶכֶת בְּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה אַחַר מַה שֶּׁיַּסְכִּימוּ רֹב חֲכָמֶיהָ, וּבְכָל מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה גַּם כֵּן נִשְׁפְּטֵם כְּפִי רֻבָּם, לְבַד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהוֹצִיאוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מִן הַכְּלָל הַזֶּה בְּפֵרוּשׁ. וְהוּא אָמְרָם בְּפֶרֶק קַמָּא דְ"חֻלִּין" (יא א): "מְנָא הָא מִילְּתָא* דְּאַמוּר רַבָּנָן זִיל בָּתַר רוּבָּא? מְנָא לָן, דִּכְתִיב: 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת', רוּבָּא דְּאִיתָא קַמָּן* כְּגוֹן חֲנֻיּוֹת וְסַנְהֶדְרִין לָא קָא מִיבַּעְיָא לָן".
הסכמת הגמרא
וְזוֹ אַזְהָרָה כּוֹלֶלֶת אֵינָהּ תְּלוּיָה בִּזְמַן וְלֹא בְּמָקוֹם. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ בְּפִרְקָא קַמָּא דְּמַסֶּכֶת "עֲבוֹדָה זָרָה" (ז א): "תָּנוּ רַבָּנָן: שָׁאַל לְחָכָם וְטִמֵּא לֹא יִשְׁאַל לְחָכָם וִיטַהֵר, לְחָכָם וְאָסַר לֹא יִשְׁאַל לְחָכָם וְיַתִּיר, וְאִם הָיוּ שְׁנַיִם – אֶחָד מַתִּיר וְאֶחָד אוֹסֵר, אֶחָד מְטַמֵּא וְאֶחָד מְטַהֵר, אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם גָּדוֹל בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן הַלֵּךְ אַחֲרָיו, וְאִם לָאו הַלֵּךְ אַחַר הַמַּחְמִיר". וּפֵרוּשׁ "בְּמִנְיָן" הוּא מִנְיַן חַכְמֵי הַדּוֹר שֶׁהִסְכִּימוּ לִדְבָרָיו, וְזֶה מִן הַפָּסוּק שֶׁאָמַרְנוּ. וְזֶהוּ עִנְיַן הַסְכָּמַת הַתַּלְמוּד*, וְשֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לַחֲלֹק עַל דְּבָרָיו כְּלָל, וְהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, לְפִי שֶׁבַּזְּמַן הַהוּא הָיוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל מְקֻבָּצִים בִּישִׁיבוֹתֵיהֶם לַאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת, עַד שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק "שְׁנֵי דַּיְּנֵי גְּזֵרוֹת" (כתובות קו א): "כִּי הֲווֹ מִיפְטְרֵי רַבָּנָן* מִבֵּי אַבַּיֵּי, וְאָמְרֵי לַהּ מִבֵּי רָבָא, וְאָמְרֵי לַהּ מִבֵּי רַב פַּפָּא, וְאָמְרֵי לַהּ מִבֵּי רַב אָשֵׁי, הֲווֹ פָּיְישִׁי* מָאתָן רַבָּנָן וְקָארוּ אַנַּפְשַׁיְיהוּ יָתְמֵי דְּיָתְמֵי". וְכֵיוָן שֶׁהִסְכִּימוּ רֹב מִנְיַן הַחֲכָמִים הָהֵם בַּדְּבָרִים הַמֻּסְכָּמִים בַּתַּלְמוּד, נִצְטַוִּינוּ לֵילֵךְ אַחֲרֵיהֶם מִזֹּאת הַמִּצְוָה שֶׁהִיא: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת".
___________________________________
מְצָאָן אַבֵּית פָּאגִי – הזקן ממרא חלק על הסנהדרין בשעה שהיא נמצאת בבית פאגי, מקום הסמוך לירושלים. הִמְרָה – הורה כנגד דעתם. מְנָא הָא מִילְּתָא וכו' – מנין הדבר שאמרו חכמים לילך אחר הרוב? רוּבָּא דְּאִיתָא קַמָּן – רוב הנמצא לפנינו. הַסְכָּמַת הַתַּלְמוּד – כח וסמכות מסקנת הגמרא. כִּי הֲווֹ מִיפְטְרֵי רַבָּנָן – כשהיו חכמים הולכים מבית המדרש. הֲווֹ פָּיְישִׁי וכו' - היו נשארים (עדין בביהמ"ד) מאתיים. וקראו על עצמם דור של יתומי יתומים.
ביאורים
"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' " [דברים יז, ח]. בפסוק זה מורה ומצווה אותנו התורה לחזר ולשמוע לדברי החכמים. הר"ן מעיר את תשומת ליבנו לכך, שפסוק זה מתייחס אך ורק להכרעת הסנהדרין, ולא לכל בית דין. כמו כן, רק כאשר הסנהדרין נמצאת במקומה, בלשכת הגזית שבהר הבית.
גם 'זקן ממרא', שכאמור מהווה סכנה חמורה לאחדות התורה, לא ייקרא כך אלא אם כן ימרה את פי הסנהדרין בלבד, וכן רק אם היא נמצאת במקומה. קביעה זו מעלה קושי: וכי אין חובה עלינו לשמוע לחכמי המשנה והתלמוד? לרבותינו הראשונים והאחרונים? הרי הפסוק הנ"ל מתייחס רק לחיוב השמיעה לסנהדרין! עונה הר"ן – חיוב השמיעה לחכמי התורה לאורך הדורות, נלמד מהפסוק "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" [שמות כג, ב].
אחד מכללי היסוד של התורה, הוא ההכרעה על פי הרוב. כלל זה נקרא בלשון התורה 'אחרי רבים להטות'. לדוגמא, אם נמצאה חתיכת בשר ברחבה שלפני מספר חנויות בשר אשר חלקן כשרות וחלקן לא, הדרך שבה נדע להיכן לשייך אותה היא על ידי רוב. נבדוק האם רוב החנויות הינן כשרות, או לא-כשרות, ועל פי זה נכריע. כלל זה נכון גם במחלוקות החכמים, כאשר בשאלה הלכתית ישנן מספר דעות, נלך על פי דעת הרוב. זו המשמעות ללכת אחר החכם הגדול ב'חכמה ומניין'. מניין – זהו מניין חכמי הדור המסכימים עמו.
בין הפוסקים שבאו אחר חתימת התלמוד, מתקופת הגאונים ועד ימינו אנו, ניתן למצוא, לא מעט, וויכוח על דברי הגמרא. האם נפסק כדעה זו או כדעה אחרת, האם מהלך הגמרא נוטה לכיוון זה או לכיוון ההפוך. הוויכוח הוא תמיד ' מה הייתה כוונת הגמרא', ' כאיזו דעה להכריע', או 'כיצד נוכל להוכיח מהגמרא דין זה או אחר', ואף פעם לא ' האם הגמרא צודקת'. פסיקת הגמרא התקבלה כדבר מחייב בעם ישראל. מדוע? הר"ן מסביר שגם זה נובע מכח הרוב. כאשר אנו נפגשים בגמרא עם דברי אביי או עם פסקיו של רבא, אין הם עומדים לבד. הם נשענים על קיבוץ של אלפים ורבבות תלמידי חכמים שהיו בישיבותיהם. זהו ההבדל בין מימרא של אביי לפירושו של רש"י לדוגמא. רש"י עם כל גאונותו וגדולתו בביאור דברי התורה, הוא עדיין רק יחיד. כאשר אביי, לעומת זאת, פוסק, הוא נשען על כוח הרוב, 'אחרי רבים להטות'.
הרחבות
•מקום המקדש
'וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם' – מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם. למקום המקדש חשיבות רבה בהתהוות העולם: "התחיל הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם מאבן שתיה ומקדש הקדשים, וממנה הושתת העולם, ולכך נקראת אבן שתיה" [ספר חיבוט הקבר א, א]. גם ביחס לתולדות האנושות נודעת חשיבות גדולה למקום זה: "אדם ממקום כפרתו נברא, והוא המקום שהקריבו בו אדם הראשון וקין והבל בניו, ושם בנה נח את המזבח לעולה, ושם בנה אברהם את המזבח ושם נעקד יצחק אבינו. נמצאת למד שהמקום הזה מיוחד לקרבנות לכל הצדיקים ולכל החסידים שבדורות" [ רבנו בחיי ויקרא ז, לז].
הבריאה אינה רק מאורע היסטורי, אלא גם ראשית הקשר שבין הקב"ה לנבראים. לכן מובן מאוד שעיקר הקשר בין ה' לעולמו, ובפרט לאדם, מתרחש בבית המקדש. המדרש אומר: "'צוארך כמגדל השן' - זה בית המקדש" [לקח טוב, שיר השירים ז, ה] מבאר האבני נזר : "והטעם שנקרא בית המקדש צואר... כי כמו שהצואר הוא ממוצע בין הראש והגוף כן בית המקדש ממוצע בין העולם העליון לתחתון" (מובא בשם משמואל ויגש). ניתן להוסיף שמשמעותה של המדרגה הממוצעת בכך שהיא החוליה המקשרת בין הראש לגוף, בין העולם הרוחני לעולם הגשמי. בית המקדש הינו מציאות רוחנית בעולם שמרוממת את כל המציאות מגשמיותה.
מובן אם כן, מדוע דווקא מבית המקדש ראוי שתצא הוראת ההלכה המוחלטת לכלל ישראל.
שאלות לדיון
מהי משמעות ההגדרה "גדול בחכמה"? האם מדובר רק בגאונות שכלית?
האם גם כיום צריך ללכת אחר "רוב מניין"? האם כל פסקיו של רבך לדוגמה, מתאימים לפסיקותיהם של רוב הרבנים?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה האזינו - שבת שובה תשפז
מה הטעם שיום הכיפורים הוא דווקא בעשירי בחודש תשרי. מה הטעם שבשירת הַאֲזִינוּ שמו של משה רבינו לא נזכר בפירוש. היכן בכל אופן רמוז שמו של משה רבינו בפרשה. מה הטעם שחכמים נתנו סימן 'הַזִּיו לָךְ' להפסקות בפרשה זו יותר משאר פרשיות שבתורה.
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
