ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים קול צופייך

גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת

מוקדש לרפואת
שרה בת רבקה שינדל
לחץ להקדשת שיעור זה
שבועות – מלכות שבמלכות
קול צופייך
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
1 - הלכות ראש חודש, פורים ותפילין
2 - שואלים ודורשים בהלכות פסח
3 - שבת זכור וענייני המגילה
טען עוד
מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ
חג השבועות נחגג אחרי שסופרים את היום הארבעים-ותשע לעומר, שהוא כנגד ספירת "מלכות שבמלכות". לומר לך שמלכות קשורה לתורה בקשר הדוק. קשר זה נמצא גם בדברי ההכנה שנאמרים לעם ישראל בהר סיני קודם מתן תורה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט ו). לומר לך שהמטרה של מתן תורה במעמד הר סיני היא ליצור ממלכה של קודש.
זאת הסיבה שבגללה אנו מדגישים את העובדה שלידתו ופטירתו של דוד המלך הייתה בשבועות. לידת דוד המלך היא יסוד כל השושלת של בית דוד, עד מלך המשיח שנקרא "משיח בן דוד". כל השושלת הזאת התחילה בחג השבועות. אנו מדגישים את העניין הזה גם בקריאת תהילים ביום הזה וגם בקריאת מגילת רות.

משה מלך היה
את הקשר הזה בין תורה ובין מלכות אנחנו מוצאים גם אצל משה רבנו. בשביל כולנו משה הוא הרב. הוא זה שקיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ולחכמי הדורות. אבל משה רבנו הוא גם המנהיג. המפרשים בגמרא אומרים כי מכך שמשה היה מלך אנו לומדים כמה הלכות בעניין הרחבת ירושלים שצריכה מלך (רש"י שבועות טו. רמב"ם בפירוש המשניות שם. ועיין אבן עזרא ורמב"ן דברים לג).
אמנם משה לא נזכר במפורש בתורה כמלך. כנראה בגלל שהוא היה הרבה יותר מזה. שהרי "גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים" (אבות ו ו). שתורה היא למעלה מהכהונה ומהמלכות.
כך אומר שלמה המלך במשלי (ח): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז: מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ". התורה היא ראשית דרכו של הקב"ה. כמו שמהנדס בונה בית על-פי תוכניות, כך אלוקים בורא עולם לפי תוכנית (מדרש רבה א א). כן ממשיך שלמה לפרט בספר משלי: "בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי: עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל". ללמדך שהתורה היא יסוד כל ההוויה. לכן היא למעלה מהכהונה ומהמלכות.

בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ
מאן מלכי? רבנן!
שגור בפי האנשים המשפט: "מאן מלכי? רבנן". ופירושו: מי המלכים? חכמי התורה! המשפט הזה כתוב בגמרא, והוא בנוי על הפסוק במשלי (ח) שאומר על החכמה של התורה "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ". ובאמת הפסוק הזה לא אומר שחכמים הם מלכים, אלא שהחכמה היא הכלי שבאמצעותו מולכים המלכים. ובזה החכמה היא יותר מהמלכות.
ההלכה שחכמים אינם מלכים כתובה בגמרא. לכן "הרב שמחל על כבודו – כבודו מחול". לעומת המלך שמחל על כבודו, שאין כבודו מחול (קידושין לב ע"ב). כי צריך שתהיה אימתו על הציבור.
מלכות גנובה
את הכלל "מאן מלכי? רבנן" אמר חכם בשם "גניבא", שחשב שחכמים הם המלכים בעצמם. על כן הוא הרשה לעצמו לחלוק על המנהיג, על ריש גלותא. כך מספרת הגמרא בגיטין על דעתו של גניבא בסיפור הבא:
רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא הֲווּ יָתְבֵי, חָלִיף וְאָזִיל גְּנִיבָא. אָמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ, נֵיקוּם מִקַּמֵּיהּ – דְּבַר אוֹרְיָין הוּא. אָמַר לֵיהּ, וּמִקַּמֵי פַּלְגָאָה נֵיקוּם? אַדְהָכִי אָתָא אִייהוּ לְגַבַּיְיהוּ, אָמַר לְהוּ, "שְׁלָמָא עָלַיְיכוּ מַלְכֵי, שְׁלָמָא עָלַיְיכוּ מַלְכֵי". אָמְרוּ לֵיהּ, מְנָא לָךְ דְּרַבָּנָן אִיקְרֵי "מַלְכֵי"? אָמַר לְהוּ (משלי ח) "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ" (גיטין סב ע"א).
תרגום ופירוש: רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא ישבו ולמדו. עבר לפניהם גניבא. אחד אמר: נקום מלפניו, שהוא בן תורה. השני אמר: איך נקום מלפני בעל מחלוקת? בינתיים בא גניבא ואמר להם: "שלום עליכם מלכים, שלום עליכם מלכים". שאלו אותו: מנין לך שרבנים נקראים מלכים? אמר להם: שכתוב במשלי, "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ".

המלכות נגד גניבא
הסביר שם רש"י, כי הסיבה שחכמים אמרו על גניבא שהוא "בעל מחלוקת" היא בגלל הסיפור המובא בתחילת גיטין (ז ע"א), שגניבא חלק מַר עוּקְבָא שהיה על ריש גלותא, המנהיג של היהודים בגולה, וביזה אותו. יש אומרים שגניבא החכם חשב את עצמו כמו מלך, לכן הוא לא התחשב בכבודו של ריש גלותא והרשה לעצמו לבזות אותו.
"שָׁלַח לֵיהּ מַר עוּקְבָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר, בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִים עָלַי (לחרף ולגדף – רש"י) וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת, מַהוּ? שִׂרְטֵט וְכָתַב לֵיהּ (תהלים לט) 'אָמַרְתִּי, אֶשְׁמְרָה דְּרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי, אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי', אַף עַל פִּי שֶׁהָרָשָׁע לְנֶגְדִּי (מריבני ומקניטני – רש"י) - אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם.
שָׁלַח לֵיהּ: קָא מְצַעֲרֵי לִי טוּבָא, וְלָא מָצִינָא דְּאִיקוּם בְּהוּ (שלח מר עוקבא לרבי אלעזר: האיש הזה מצער אותי הרבה, ואני לא יכול לסבול את צערו) שָׁלַח לֵיהּ: (תהלים לז) 'דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ' – 'דּוֹם לַה', וְהוּא יַפִּילֵם לְךָ חֲלָלִים חֲלָלִים' – הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב עֲלֵיהֶם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְהֵם כָּלִים מֵאֲלֵיהֶן. הַדָּבָר יָצָא מִפִּי רַבִּי אֶלְעָזָר, וּנְתָנוּהוּ לִגְנֵיבָא בְּקוֹלָר".
מיד אחרי שרבי אלעזר אמר את מה שאמר, תפסה המלכות את גניבא ושמה אותו בבית הסוהר של הנידונים למוות. וסופו אכן היה מיתה (גיטין סה ע"ב). לפי המסופר בגמרא, כל זה קרה לו בגלל המחלוקת שהוא עשה כנגד ריש גלותא.

הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם
אם כן, פירוש המילים "מאן מלכי? רבנן!" הוא שהחכמה היא בסיס המלכות. ככל שאדם יותר חכם – שלטונו יותר גדול. לכן שלמה המלך, שהיה החכם מכל האדם, זכה והיה המלך החזק מכל האדם. "מלך על העליונים ועל התחתונים". מלכותו הייתה מלכות גדולה מכל מה שלפניו ואחריו. על זה אמר קהלת (ז יט) "הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר".
אשר על כן אומר לנו הקב"ה לקראת מתן תורה, כי התורה הזאת תעשה אותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש", אם נזכה לקיים את התורה. ואם לא נקיים את דברי התורה הזאת, תיפול המלכות. "וַיֹּאמֶר ה' לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ, וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ. קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ" (מלכים א יא יא).

דרך המלך, דרך התורה
תורה של ענווה
בגלל הסכנה הזאת, מצווה התורה לכל מלך שיכתוב ספר התורה נוסף: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם". את הספר הזה הוא נושא אתו כמו תפילין כל היום: "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם".
בתורה הזאת תלויה מלכותו של המלך. "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". ענווה שמאפשרת לשלוט בלי נטיות לב ואינטרסים.
כך כותב הרמב"ם (הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק ז ב), כי מלבד החובה שיש לכל יהודי לכתוב ספר תורה, מצווה המלך לכתוב עוד ספר תורה. "ומגיהין אותו מספר העזרה על פי בית דין הגדול". את הספר הראשון שהיה לו – מניחו בבית גנזיו. והספר שכתב או שנכתב לו אחר שמלך – יהיה עמו תמיד. "ואם יצא למלחמה – ספר תורה עמו. נכנס – והוא עמו. יושב בדין – והוא עמו. מיסב – והוא כנגדו שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'".
הזמן היחידי שבו אין ספר תורה לפני המלך הוא בלילה, כשהוא ישן, או כשהוא מתרחץ: "יהיה עמו תמיד. לא יסור מעמו אלא בלילה בלבד, וכשיכנס לבית המרחץ או לבית הכסא או לישן על מטתו" (רמב"ם שם ורמב"ם מלכים ג א).

הצמדה רוחנית למלך
בהלכות מלכים (פרק ג ה) מסביר הרמב"ם שהליכת המלך עם ספר התורה היא לא רק טכנית, שהספר נמצא אתו. הליכת המלך עם התורה היא מהותית. אסור למלך להסיח את דעתו מספר התורה. כך כותב הרמב"ם שם: "המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר 'אל למלכים שתו יין' אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'".
וכן לא המלך עסוק בשאר תענוגות "על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר 'ולא יסור לבבו'. שלבו הוא לב כל קהל ישראל. לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר 'כל ימי חייו'".
לכן הגמרא (ברכות ג ע"ב) מספרת על דוד המלך שהיה עוסק בתורה במסירות נפש גדולה מאוד. "דְּאָמַר רַב חַנָּא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, בָּא רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו, מִיָּד הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר". כן אומרת הגמרא (שבת ל ע"ב) על דוד המלך שהיה לומד תורה כל השבת כולה. כל זה מדיני לימוד תורה של מלך שחייב בלימוד יותר מכל אדם רגיל.
הדרכה למנהיגות טובה
הגמרא בירושלמי (פאה פ"ח ה"ו) מביאה שרב חגי, כשהיה ממנה אחראי על הציבור, היה לומד עם האחראי הזה תורה בקביעות. בדומה למלך שחייב ללכת עם ספר תורה צמוד, כך כל מנהיג ומנהיג צריך הדרכה של תורה צמודה.
והיה דורש רבי חגי את הפסוק שנאמר במשלי על התורה "בי מלכים ימלוכו, בי שרים ישורו", שהיא מיישרת את אורחותיו שלא יסור לבבו מעם ה'. וכבר הזכרנו בעניין זה את מה שפסק הרמב"ם בהלכות מלכים: "המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר 'אל למלכים שתו יין' אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה שנאמר: 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'".

הקבינט ההלכתי-ביטחוני
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה רגיל להביא את הגמרא הזאת כדי להסביר את הקשר בין מלכות לתורה. לומדים זאת מדרך קבלת ההחלטות של המלך. "וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ, אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה. אָמַר לָהֶם, יֵלְכוּ וְיִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ לוֹ, אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי, וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחוּלְיָתוֹ. אָמַר לָהֶם, לְכוּ וּפִשְּׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד".
כאן מביאה הגמרא את סדר קבלת ההחלטות. קודם מתייעצים באנשים חכמים. "יוֹעֲצִים בַּאֲחִיתֹפֶל" (אבא של אלישבע, סבא של שלמה החכם מכל אדם, מצד אמו). מתייעצים אתו "איזה הדרך ילכו, והיאך יציבו מצב ומשחית, וטכסיסי מארב מלחמה".
אחר כך "נִמְלָכִין בַּסַּנְהֶדְרִין". הרב זצ"ל היה מציין את דברי רש"י במקום: "נוטלין מהם רשות, כדי שיתפללו עליהם". גם נוטלים רשות לדעת אם זה נכון על-פי ההלכה להילחם ולסכן חיים. גם לגרום להם להתפלל על הכוחות הלוחמים. שהרי הם תלמידי חכמים, ותפילתם נשמעת יותר. במיוחד שהם מתפללים מכל הלב, שהרי הם יעצו לצאת למלחמה. אחר זה "שׁוֹאֲלִין בָּאוּרִים וְתֻמִּים" אם יצליחו או לא.

תורה עם מלכות
"תן לי יבנה וחכמיה" – תורה בלי מלכות
אחד המקומות שבהם אנחנו רואים תורה בלי מלכות הוא בחורבן בית שני. בשעה נוראה זו מבקש רבן יוחנן בן זכאי מאספסיאנוס את יבנה וחכמיה (גיטין נו ע"א), בית מדרש שלומדים בו תורה בלבד, ואין בו לא מלכות בית דוד, לא בית המקדש ולא ירושלים. הנה לנו בקשה לתורה בלי מלכות ובלי מקדש.
הרפורמים וממשיכיהם מרימים על נס את דרכו של רבן יוחנן בן זכאי ואומרים שזאת הדרך הנכונה. תורה בלי מלכות. בלי מדינה. כך אמרו המשכילים באירופה שוויתרו על היישום של התורה והשאירו את היהדות בלי מקדש וירושלים.
גם בארץ יש כאלה שאוהבים לומר לרבנים: קחו לעצמכם את בתי-המדרש ובתי-הכנסת ותנו לציבור החילוני את הנהגת המדינה. גם הם מנפנפים ברבן יוחנן בן זכאי שאמר: תנו לי את יבנה וחכמיה. אם רבן יוחנן בן זכאי ויתר על המלכות, למה אתם לא הולכים בדרכיו?
כך אמרו עלינו המוסלמים כי אנחנו דת ולא עם, ולכן אנחנו לא צריכים מדינה. ולהבדיל יש אומרים בשם איזה רב כי אפשר להיות יהודי טוב גם בחו"ל. שאלתי את מו"ר הרב זצ"ל איך אפשר לומר כך. הרי בלי ארץ-ישראל זה גם בלי ירושלים ובלי בית המקדש ובלי מלכות בית דוד! מי שאומר כך סותר את דבריו בתפילה שלוש פעמים ביום לפחות. אמר לי הרב זצ"ל: מכאן תלמד לא להאמין לשמועות שאומרים בשם רבנים חשובים.

תפילה לבניין ירושלים – תורה עם מלכות
האמת היא שרבן יוחנן בן זכאי ראה ביבנה וחכמיה רק "הַצָּלָה פּוּרְתָּא" בזמן חורבן הבית. כדי שלא יחשבו ישראל לוותר לנצח על ירושלים ומלכות בית דוד ולהישאר רק עם התורה, לימד רבן יוחנן בן זכאי כי צריך לעשות מעשים ולהתפלל לבניינה של ירושלים. כך במשנה "בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור".
זכר למקדש זה אינו זיכרון לימים עברו, אלא תפילה לימים יבואו שייבנה בהם בית המקדש. כך שואלת הגמרא: "מְנָא לָן דְּעַבְדִינָן זֵכֶר לַמִּקְדָשׁ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דַּאָמַר קְרָא (ירמיה ל) 'כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה', כִּי נְדָּחָה קָרְאוּ לָךְ, צִיוֹן הִיא דֹרֵשׁ אֵין לָהּ'. 'דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ', מִכְּלַל דְּבָעֵי דְּרִישָׁה". מכך שהפסוק קורא לציון נדחה בגלל שאין מי שדורש ומבקש אותה, למד רבן יוחנן בן זכאי שצריך להתפלל לבניינה של ירושלים. ועל כן הוא מתקין תקנות מיוחדות לא להסתפק בתורה של יבנה, שהיא תורה בלי מלכות, אלא להתפלל ולדרוש את בניינה של ירושלים, שהיא תורה עם מקדש ותורה עם מלכות.
לכן הוא התקין לנענע לולב בכל שבעת הימים כמו בבית המקדש בכל מקום ומקום. כדי לזכור את הציפייה לבית המקדש. רבן יוחנן בן זכאי ביקש רק יבנה וחכמיה מאילוץ, בגלל החורבן. אבל לא הייתה כוונתו להפוך את מצב החורבן שאין מלכות וירושלים ומקדש למצב אידיאלי.

מהרה ייבנה מקדש
עוד תקנה התקין רבן יוחנן בן זכאי "שיהא יום הנף כולו אסור". יום שמניפים בו את העומר במקדש, הלוא הוא יום ט"ז בניסן, כולו אסור באכילת חדש ולא מתירים לאכול אחרי חצות היום, כמו שהיה בזמן בית המקדש. שבזמן שבית המקדש היה קיים היו אוכלים חדש בכל מקום בחצות היום, כי היו אומרים שבוודאי לא התעצלו הכוהנים להקריב עומר עד חצות היום. ובזמן שאין בית המקדש קיים – כבר בבוקר של יום ט"ז מותר לאכול חדש. כי אין הקרבת עומר.
שואלת הגמרא: מה היה החשש של רבן יוחנן בן זכאי שאמר שכל היום אסור? "מהרה יבנה המקדש" בחצות לילה של ט"ז בניסן, ולא יספיקו לקצור ולקלות ולהכין את העומר עד חצות היום שלמחרת. ואם אנשים יהיו רגילים לאכול חדש בחצות היום, הם יעשו כן גם בשנה שייבנה בה בית המקדש, ויאכלו חדש לפני הקרבת העומר. ואם יהיו רגילים לאכול בתחילת היום – גם בשנה שייבנה בית המקדש יאכלו בבוקר, והם צריכים לחכות עד הקרבת העומר.
מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל
למרות שרבן יוחנן בן זכאי התאמץ שלא ישכחו את ירושלים, בכל זאת אנשי דלא מעלי נתלים בו לומר כי תורה לא צריכה מלכות. על כן: "קָרִי עָלֵיהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא, (ישעיה מד) 'מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל'. אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמֵימָר לֵיהּ, לִשַׁבְקִינָהּ הֲדָא זִימְנָא. וְהוּא סָבַר, דִּלְמָא כּוּלֵי הַאי לָא עָבִיד, וְהַצָּלָה פּוּרְתָּא נַמִי לָא הֲוֵי".
קרא רב יוסף על רבן יוחנן בן זכאי "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל", ויש אומרים שרבי עקיבא אמר עליו כן. לפי דעתם לא היה צריך רבן יוחנן בן זכאי לבקש את יבנה וחכמיה. הוא היה צריך לבקש מאספסיאנוס להסיר את המצור מירושלים. ואולם רבן יוחנן בן זכאי חשב אחרת. הוא חשב שאם יבקש בקשה כל כך גדולה – גם את יבנה וחכמיה לא יקבל ולא תהיה לו הצלה פורתא.

שני כתרים – כתרי מלכות
כתר "נעשה" וכתר "נשמע"
חכמינו אמרו (שבת פח): "דָּרַשׁ רַבִּי סִימָאִי, בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמַע', בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִשְׁרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁתֵּי כְּתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד 'נַעֲשֶׂה', וְאֶחָד כְּנֶגֶד 'נִשְׁמַע'. וְכֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפְרָקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לג) 'וַיִתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב'".
הגמרא אומרת שהכתרים נקראים בתורה "עדי". הנביא יחזקאל (טז) מזכיר את הכתרים הללו במסגרת כ"ד התכשיטים שאלוקים מקשט בהם את ישראל. "וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ: וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ".
ה"עדי" הזה הוא כתר. הכתרים והלבושים הללו הם לא רק לשם צניעות והגנה מהקור. הם סימן למלכות. כך אומר הנביא יחזקאל שם: "וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה".
זה מה שאומרת הגמרא במסכת עבודה זרה (ה ע"א): "לֹא קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תּהֵֶא אוּמָה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) 'לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעוֹלָם'".

איבוד כתרים רוחניים
כשישראל חוטאים בחטא העגל, הם מאבדים את הכתרים. "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו" (שם, ד'). מפרש רש"י: "איש עדיו – כתרים שניתנו להם בחורב כשאמרו נעשה ונשמע".
אע"פ שהם הורידו מעצמם את הכתרים, אח"כ נאמר (שם ה') "ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך". ולכאורה תמוה, הרי כבר הורידו קודם? כתב מרן הרב זצוק"ל כי ברגע ששמעו את הדבר הרע הזה הורידו את הכתרים. משום שאין ראוי בשעה זו לענדם. ואמר להם הקב"ה הורידו עדייכם לגמרי וכן עשו (ועיין לדעת זקנים מבעלי התוספות).
יש מפרשים שבתחילה הורידו תכשיטים גשמיים מעליהם, ואח"כ הורידו הכתרים שניתנו להם בסיני על-פי ציווי ה' (עיין דעת זקנים הנ"ל וכלי יקר. וע"ע לרמב"ן פס' ו' ובזוה"ק כי תשא קצ"ג).
חֵירוּת עַל הַלּוּחוֹת
אם הכתרים היו מלכות, האיבוד שלהם הוא איבוד המלכות. "וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב (שמות ל) 'מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא חָרוּת' וְגוֹ'. אִלְמַלֵי לֹא נִשְׁתַּבְּרוּ לוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, לֹא נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. רָב אַחָא בַר יַעֲקֹב אָמַר, אֵין כָּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן יְכוֹלָה לִשְׁלוֹט בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר, 'חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת', אַל תִּקְרִי 'חָרוּת', אֶלָּא 'חֵירוּת'" (ערובין נד).
כל המלכות שיש היום לישראל, היא משום התיקון של חטא העגל, מה שהצלחנו לתקן. כך אומר המהרש"א שם: שלושה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות – כתר תורה קיבלו בקבלת התורה ושני כתרים של כהונה ומלכות ניתנו להם אחד מכל צד (ועיין בן יהוידע הנ"ל).
שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם – עַל רֹאשָׁם
להבין את העניין יותר בעומק צריך לזכור כי "יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי, פָּסְקָה זוֹהֲמָתָן" והכוונה זוהמת נחש הקדמוני. וזוהמה זו היא קלקול תפקיד אדם הראשון, שהוא מלכות על הכול.
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ". וזה תפקידו, לנהל את העולם. כך גם ברך אלוקים: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ".
כל זה אבד מהם בחטא אדם הראשון, בזוהמת הנחש, ותוקן במעמד הר סיני. הם חזרו למלכותם הראשונה. כל זה אבד מהם בחטא העגל. אבל לא אבד לגמרי. קצת נשאר להם מהכתרים הללו. הם שמורים בשבילנו אצל משה.
"אָמַר רַב יוֹחָנָן, וְכוּלָּן – זָכָה מֹשֶׁה וּנְטָלָן, דִּסְמֵיךְ לֵיהּ (שמות לג) 'וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל'. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְזִירָן לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לה) 'וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יָשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה' – שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם – עַל רֹאשָׁם".

צדיק גוזר – ומלך ספרד ממתין
פעם התקשרנו לבית הרב מרדכי אליהו זצ"ל וביקשנו לקבוע זמן ל"חלאקה" של הבן שלנו אצל הרב. שיגזור לו את התלתל הראשון. קבעו לו זמן מהמזכירות וביקשו שנשתדל להגיע בזמן, כי הרב צריך ללכת אחר כך לישיבה חשובה מאוד.
בימים ההם גרנו בגוש-קטיף ויצאנו מהבית בזמן סביר שנוכל להגיע לבית הרב, אבל בדרך היו פקקים והגענו באיחור של כמעט חצי שעה. התביישנו לדפוק בבית הרב, אבל עשינו כך כדי לקבוע זמן אחרי שהרב יחזור מאותה פגישה חשובה.
המזכיר פתח לנו את הדלת ואמר שהרב לא יצא לאותה פגישה חשובה. הוא ידע שיצאנו מגוש-קטיף ולא רצה לעכב אותנו. המזכיר שנראה קצת לחוץ ביקש שנזדרז כי מחכים להם במקום אחר, וכך באמת עשינו. באי נוחות מסוימת נכנסנו לחדר הרב, על מנת לסיים את ה"חלאקה" במהירות.
אבל הרב לא נראה ממהר כלל. הוא קיבל אותנו ואת הילד במאור פנים, שאל את הילד שאלות ובירך אותו בנחת. כאילו הפגישה הדחופה שהמזכיר דיבר עליה לא קיימת.
תוך כדי ה"חלאקה" קיבל המזכיר טלפון שכנראה הלחיץ אותו עוד קצת. הוא אמר לרב שהתקשרו מהכנסת והודיעו שמלך ספרד מחכה לרב. קבעו לו פגישה וזמנה כבר הגיע. הרגשנו לא נוח, מלך ספרד מחכה בגללנו. אבל זאת הייתה אי נוחות של רגע, כי מיד שמענו את הרב משיב: אני יודע שהוא מחכה. אבל הילד הזה יותר חשוב מהמלך. מגיע לו הזמן שלו. מלך ספרד יכול לחכות.
אני לא יודע אם אני או הילד שלי נוכל לשכוח אי-פעם את המילים האלה של הרב, שנאמרו כבדרך אגב – הילד הזה יותר חשוב ממלך ספרד. כך אמר הרב, וכך הוא גם נהג עם הבן שלי ובוודאי עם כל ילד יהודי אחר.

כדי שלא יחשבו ישראל לוותר לנצח על ירושלים ומלכות בית דוד ולהישאר רק עם התורה, לימד רבן יוחנן בן זכאי כי צריך לעשות מעשים ולהתפלל לבניינה של ירושלים

תורה מהשורש . האם מותר להתפלל וללמוד תורה עם סנדלי שורש ללא גרביים?
ללמוד תורה – מותר, להתפלל – תלוי במנהג המקומות.

זוהר של נשים . האם נשים יכולות לקרוא זוהר?
כן. בקדושה, ברצינות ובטהרה.

כיבוד בני המצווה . האם יש בעיה שילד מתחת לגיל 13 יפתח את הארון קודש בתפילה ביום חול או בשבת?
לא מכובד.

תיקון לילי . האם מותר לקרוא תיקון הכללי בלילה?
על-פי הסוד יש להימנע מלקרוא מקרא בלילה, אבל זה עדיף מאשר להתבטל.
עוד בנושא קול צופייך

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il