חסידים מספרים כי חוטא אחד, שרצה למרק את עוונותיו בסיגופים, בא אל ר' נפתלי מרופשיץ כדי לשמוע מפיו מה מוטל עליו לעשות. מתבייש היה להתוודות לפני הצדיק ולפרט את כל חטאיו, כדי לשמוע על תיקונה של כל עברה ועברה. לפיכך סיפר שאחר מידידיו עבר עברות כאלה וכאלה, אבל מחמת בושה לא העיז לבוא בעצמו ושלח אותו במקומו, לשאול מהו התיקון על כל עברה. בחיוך הציץ רבי נפתלי בפניו של האיש המאומצים בערמומיות ואמר: ידידך הריהו שוטה, הרי יכול היה לבוא בעצמו ולומר שהוא ממלא מקומו של אחר המתבייש לבוא..."

ברמה הפשוטה של הבנת הסיפור, לפנינו אדם שעבר עברה ומתבייש בה. הוא איננו יכול לעמוד לנוכח מעשיו, ולכן הוא מציג את הדברים כאילו השאלות הן שאלותיו של חברו. הניסיון להתחבא לאחר מעשה פסול שאדם עושה הוא קדום כימי העולם: "וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלקים בתוך עץ הגן. ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה. ויאמר את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואחבא".

חטאו של האדם מציג אותו במערומיו, והאדם מתבייש. אלא שאל מול הבושה וההסתתרות עומדת הקריאה של הבורא אל האדם: "איכה". לקריאה הזו יש משמעות עמוקה. האדם המתבייש מעוניין להיפטר מהחטא שדבק בו. הוא מסתתר מאחורי זהות שאולה, הוא מחפש תירוצים. לא הוא חטא - אדם אחר חטא: "האשה אשר נתת עמדי"; "הנחש השיאני ואוכל".

חסידים מספרים (93)

הרב אריה הנדלר

add_alert

1 - דיבורים של אמת

2 - ללמוד את לשון החיות

3 - כיבוד הורים של יתום

טען עוד

הקריאה האלקית אל האדם, "איכה", תובעת מהאדם לקחת אחריות על מעשיו, להפסיק להסתתר ולשאול את עצמו את השאלות הנוקבות ביותר. זהו בדיוק מה שעושה ר' נפתלי מרופשיץ כשהאדם שבא אליו מפרט את העברות שעליהן הוא מבקש תיקון, אך תולה אותן באדם אחר.

ר' נפתלי אמור היה ליפול בפח ולהאמין כי אכן אדם אחר הוא האשם, אולם הוא ממהר להסיר את המסווה מעל פניו של החוטא. הדברים נאמרים בדרך הלצה, אולם הם מגלים כי הוא יודע במי המדובר. אם היה החבר חוטא, החבר עצמו היה מגיע ומספר על חבר שחטא. אם כן נראה שלא החבר חטא, אלא האדם העומד כאן. הבעיה היא שאיננו מסוגל לקחת אחריות על החטא, ור' נפתלי תובע ממנו את לקיחת האחריות הזו.

בעיון מעמיק יותר נראה כי דבריו של ר' נפתלי הינם בעלי משמעות נסתרת, המעוגנת ביסודות התפיסה החסידית. החסידות לא ראתה בחטא כישלון בלבד, אלא גם כלי החושף את כוחות הנפש של האדם. מאמר חז"ל: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" התפרש אצל החסידים כהכוונה לעשיית שימוש בעברה ככלי לחשיפת היכולות החיוביות שיש לאדם. ר' צדוק הכהן מלובלין נהג לומר כי אדם נכשל דווקא בתחומים שבהם יש לו יכולת להגיע לגדולות.

הכישלון יכול ללמד את האדם, לבנות אותו ולהביא אותו לרמות גבוהות יותר. חטא בתחום מסוים נובע בדיוק מהנקודה בנפש המכוונת כנגדו. תיקון החטא הוא היכולת של האדם להפוך את הכישלון להצלחה, להבנה עמוקה יותר בנפשו פנימה וממילא גם לבניין טוב יותר.

מכאן אנו יכולים לחזור לסיפור שלנו. האיש הבא אל ר' נפתלי מבקש תיקון של סיגופים ותעניות. גישה זו אל החטא יוצרת תחושה שהחטא הוא חיצוני לאדם, שיש למרק אותו בניתוח מכאיב. האיש הבא אל ר' נפתלי תולה את החטא באדם אחר; הוא איננו מרגיש שיש לחטא מה לומר לו.

ר' נפתלי חוזר ומחבר את האדם לחטאו. אם אכן היה החטא של איש אחר היה הוא עצמו יכול לבוא ולספר את אותו הסיפור. החטא אינו של איש אחר. הניסיון לתלות את החטא באחר הוא ניסיון להתנתק מהחטא מבלי ללמוד ממנו.

החטא מופיע תמיד בדמותו של איש אחר, אולם התבוננות מעמיקה מגלה כי הוא שייך לאדם עצמו. ייתכן שהדמות המתגלה אלינו דרך החטא דווקא אינה מוצאת חן בעינינו, ואנו מנסים להדביק אותה למישהו אחר, אבל האמת היא שהחטא הזה הוא פרי דמותנו הפנימית. ומי שמבין זאת יידע כיצד לתקן את החטא וללמוד ממנו.
-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.