ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- חובת הלבבות
וְהַחֲמִישִׁי, כְּשֶׁמֵּטִיב לוֹ הַבּוֹרֵא בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּמִינֵי הַטּוֹבוֹת, יִכָּנַע לָאֵל, מִפְּנֵי כֹּבֶד מַשָּׂא חוֹבַת הַהוֹדָאָה עֲלֵיהֶם, וְיִשָּׁפֵל לְפָנָיו מִיִּרְאָתוֹ* שֶׁלֹּא תִהְיֶינָה לִנְקָמָה* מִמֶּנּוּ, כִּי רֹב הַמָּמוֹן בָּעוֹלָם יִהְיֶה לְאֶחָד מִשְּׁלשָׁה דְבָרִים: לְטוֹבָה מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, אוֹ לְנִסָּיוֹן וּמִבְחָן, אוֹ לִנְקָמָה וּמִכְשׁוֹל.
ממון לטובה
וְסִימַן הַטּוֹבָה, שֶׁיִּהְיֶה בְעָלֶיהָ טָרוּד בְּקִיּוּם חוֹבוֹת הַבּוֹרֵא מֵהִתְעַסֵּק בָּהּ*, וְתִהְיֶה סִבָּה לְהוֹסִיף בַּמַּעֲשֶׂה לֵאלֹהִים. וְלֹא יָשִׂים לִבּוֹ לַטּוֹבָה הַהִיא, וְלֹא יִבְטַח עָלֶיהָ, וְיוֹצִיאָהּ בְּחוֹבוֹת הַבּוֹרֵא, דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁמְּסַפֵּר אִיּוֹב מִמִּנְהָגוֹ בְּמָמוֹנוֹ, וְהֵיאַךְ הָיָה מוֹצִיאוֹ בְּחוֹבוֹת הַבּוֹרֵא. וְאָמַר בְּמִעוּט בִּטְחוֹנוֹ בוֹ* (אִיּוֹב לא, כד): "אִם שַׂמְתִּי זָהָב כִּסְלִי* וְלַכֶּתֶם* אָמַרְתִּי מִבְטַחִי".
חובת הלבבות (109)
בשביל הנשמה
70 - הכניעה חלק ד'
71 - הכניעה חלק ה'
72 - הכניעה חלק ו'
טען עוד
וְסִימַן הַנִּסָּיוֹן וְהַמִּבְחָן, שֶׁיִּהְיֶה בַּעַל הַמָּמוֹן טָרוּד בְּהַרְגָּשָׁתוֹ עַל שְׁמִירַת מָמוֹנוֹ, וּלְהוֹסִיף עָלָיו, וּלְפַחֵד עָלָיו מִן הַפְּגָעִים, מִקִּיּוּם מַה שֶּׁהוּא חַיָּב מֵהוֹדָאַת הַבּוֹרֵא עָלָיו*. וּבְעָלָיו מְנֻסֶּה בוֹ, אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ אֶלָּא אֹרֶךְ הַדְּאָגָה בַּעֲבוּרוֹ וּשְׁמִירָתוֹ, וְשֶׁיִּהְיֶה בָּא עָלָיו לִידֵי חֶשְׁבּוֹן*, וּבִכְמוֹתוֹ אָמַר הַכָּתוּב (קֹהֶלֶת ב, כג): "כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ".
ממון לנקמה
וְסִימַן הַנְּקָמָה, שֶׁיִּהְיֶה בַּעַל הַמָּמוֹן טָרוּד בְּתַעֲנוּג בּוֹ, וּבַהֲנָאָה מִפְּרֹעַ חוֹבוֹת* הַבּוֹרֵא וְחוֹבוֹת בְּנֵי אָדָם שֶׁהוּא חַיָּב מִמֶּנּוּ, וְשָׁכַח בַּעַל הַטּוֹבָה, וְלֹא יַרְגִּישׁ בְּמַה שֶּׁהוּא חַיָּב עָלֶיהָ מֵהָעֲבוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (יְשַׁעְיָה כב, יג): "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת". וְאָמַר (יְשַׁעְיָה ה, יב): "וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל יְיָ לֹא יַבִּיטוּ". וְזֹאת הִיא הַנְּקָמָה בִּדְמוּת הַטּוֹבָה.
וְהַמַּשְׂכִּיל, כְּשֶׁתָּבוֹא לוֹ טוֹבָה, וְהָעוֹלָם מְקֻבָּל* כְּחֶפְצוֹ בְּכָל עִנְיָנָיו, יִכָּנַע, מִיִּרְאָתוֹ שֶׁלֹּא תִהְיֶה נְקָמָה מֵאֵת הַבּוֹרֵא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קֹהֶלֶת ה, יב): "עשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ".
בלימוד התורה
וְהַשִּׁשִּׁי, כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּבְסִפְרֵי הַנְּבִיאִים, וְרוֹאֶה הַגְּמוּל וְהָעֹנֶשׁ, וְיוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ כִּי קִצֵּר בְּחוֹבוֹת הָאֱלֹהִים, הִתְחַיֵּב לְהִכָּנַע וּלְהִשָּׁפֵל לִפְנֵי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, מִיִּרְאָתוֹ אֶת עָנְשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּיֹאשִׁיָּהוּ (מְלָכִים־ב כב, יא): "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו", וְאָמַר לוֹ הַבּוֹרֵא (מְלָכִים־ב כב, יט): "יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי יְיָ".
בשעת עבודת ה'
וְהַשְּׁבִיעִי, כְּשֶׁהוּא מִתְעַסֵּק בְּמַעֲשֶׂה מִמַּעֲשֵׂי הָעֲבוֹדָה, כִּצְדָקָה וּתְפִלָּה, אוֹ מִצְוָה, אוֹ רְשׁוּת*, אוֹ תוֹכָחָה, שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בּוֹ וּבִלְבָבוֹ שׁוּם גֵּאָה וְגֹבַהּ, אֲבָל יִכָּנַע וְיִשָּׁפֵל לִפְנֵי הַבּוֹרֵא בְּנִגְלֵהוּ וּבְנִסְתָּרוֹ. וְאַל יַחְשְׁבֵהוּ בְּנַפְשׁוֹ לִמְאוּמָה אֵצֶל גֹּדֶל מַה שֶּׁהוּא חַיָּב בּוֹ לֵאלֹהִים מִכִּפְלֵי* הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מִיכָה ו, ו): "בַּמָּה אֲקַדֵּם יְיָ אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה, הֲיִרְצֶה יְיָ בְּאַלְפֵי אֵילִים. הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ".
___________________________________
מִיִּרְאָתוֹ – מפחדו. לִנְקָמָה – להתנקם בו על מעשיו הרעים. מֵהִתְעַסֵּק בָּהּ – העיסוק בטובה מביאו לקיום חובות הבורא. בוֹ – בממון. כִּסְלִי – מבטחי. וְלַכֶּתֶם – סוג של זהב. מִקִּיּוּם מַה וכו' – טרוד בדאגותיו על הממון יותר ממה שהוא טרוד במילוי חובתו להודות עליו לבורא. וְשֶׁיִּהְיֶה בָּא עָלָיו לִידֵי חֶשְׁבּוֹן – הממון ניתן לו ע"מ שינוסה ויתן על כך דין וחשבון. מִפְּרֹעַ חוֹבוֹת וכו' – טרוד בהנאה יותר מטרדתו במילוי חובותיו לבורא. מְקֻבָּל – הכל מסתדר לו כפי רצונו. רְשׁוּת – דבר שאינו מצווה או עבירה. מִכִּפְלֵי – לעשות מעשה זה פעמים רבות יותר.
ביאורים
רבנו בחיי מונה, בהמשך למה שראינו אתמול, עניינים נוספים בהם משתמש האדם בכניעה:
ה. הכניעה בונה את היחס הנכון לקבלת השפע מהבורא. שפע גשמי עלול להטעות. האדם בגאוותו, עלול לחשוב שמעצמו השיג זאת, וממילא אין למי להודות. תפקיד הכניעה אם כן, הוא להורות שהוא מכיר בכך שיש לו חובה להודות למקור הטובה. הכניעה בנוסף לכך שמונעת גאווה גם מביאה את האדם להבין שהקב"ה עומד מאחורי כל השפע שקיבל. עוד מוסיף רבנו בחיי, שהכניעה מצילה מן החשש שהממון שקיבל ישמש לרעתו, על ידי ההבנה בסיבת קבלת הממון.
קבלת ממון כפי שמבואר כאן, יכולה להיות משלוש סיבות: טובה, רעה וניסיון. שימוש בממון באופן שלא מפריע בעבודת ה' אלא מסייע, מברר שלטובה היתה קבלתו. שימוש לרעה, או קיצור בחובות הבורא בעקבותיו, מברר שקבלתו היתה לרעה. שמירת הממון ללא שימוש, מוגדרת כ'קבלה לניסיון', הממתין לבירור בשימוש שיעשה לבסוף. הכניעה מבררת את מטרת הממון. היא מורה לאדם שהממון הוא מאת הקב"ה ומכוונת את השימוש בו.
ו. הכניעה מפתחת באדם את היחס הנכון לדברי התורה. קריאה בתורה ובנביא יכולה להיעשות מן השפה ולחוץ ללא שייתן האדם אל ליבו דבר. על ידי הכניעה, נפגש האדם בקריאתו עם דבר ה'. מאחר וקריאתו איננה עוד מעשה חיצוני ומנותק, יהיה הכנוע קשוב לחובותיו כלפי הבורא ויחוש אם פגם בהם, הקשבה שתתבטא גם ביראת העונש במקרה שקיצר בחובותיו.
ז. השימוש בכניעה נעשה על מנת להשלים את מעשי העבודה. כאשר עוסק האדם בחובותיו לבורא ובמעשים טובים, הרי שמצוי מאוד שיכנס לליבו שמץ של גאווה ואולי אף יותר. כפי שראינו בהקדמה לשער זה, המעשה היותר שלם נעשה כאשר ליבו של האדם ריק מכל גאווה ונעשה אך ורק לרצון ה'.
ניתן לראות ששימושי הכניעה השונים מקיפים את האדם בכל מרחבי חייו: שני השימושים הראשונים עוסקים ביחסו למפגשים עם החברה, ההמון והחכמים. בשלישי והרביעי מוצגת התייחסות החברה אליו, אם לשבח אם לגנאי. השימוש החמישי עוסק ביחס הישיר של הקב"ה אל האדם בשעה שמשפיע עליו שפע. והשישי והשביעי עוסקים ביחסי האדם ואלוהיו בצורה עקיפה - דרך דברי התורה ומעשי המצוות, כאשר מקיים או אינו מקיים את חובותיו.
הרחבות
•מצבים בהם הותרה 'חריגה' מהענווה
כְּשֶׁהוּא מִתְעַסֵּק בְּמַעֲשֶׂה מִמַּעֲשֵׂי הָעֲבוֹדָה, כִּצְדָקָה וּתְפִלָּה... אוֹ תוֹכָחָה. ר' אברהם בן הרמב"ם מציין שיש מצבים בהם על האדם לסטות מהענווה בצורה חיצונית, כדוגמת מלך או מי שנמצא בתפקיד שררה על הציבור, שעליו להנהיג את הציבור ביד רמה כפי שדרשו חז"ל: "שום תשים עליך מלך" [דברים יז, טו] - "שתהא אימתו עליך" [סנהדרין כב.]. אולם עם זאת, עליו לשמור על הענווה הפנימית במלואה - "לבלתי רום לבבו מאחיו" [דברים יז, כ], כמו שמצינו שדוד המלך אומר על עצמו: "וליבי חלל בקרבי" [תהלים קט, כב]. "יאחז את מוסרות השלטון בדאגה ובזהירות ובהתלמדות (הקשבה, נכונות ללמוד) המעניקה לו ענווה. או ישמור עליה (על הענווה) ויחזקנה על ידי תפילות ותחנונים... והתחברות עם יראי ה' והכנעה (חיצונית) מפניהם, ותחושת הכנעה פנימית במחיצתם" [המספיק לעובדי ה' פרק הענווה].
בדומה כותב הרמב"ם: "וכן מצוה על המלך לכבד לומדי התורה, וכשיכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל יעמוד לפניהם ויושיבם בצדו... במה דברים אמורים- בזמן שיהיה המלך בביתו לבדו הוא ועבדיו יעשה זה בצנעה, אבל בפרהסיא בפני העם לא יעשה ולא יעמוד מפני אדם ולא ידבר רכות... כדי שתהא יראתו בלב הכל" [הלכות מלכים ב, ה].
הרב קוק מציין שגם ל"חסיד גדול ובמקום צורך גדול" הותר לחרוג ולספר בשבחי מעלותיו, אף שזהו דיבור האסור עקרונית מצד איסור גאווה [מוסר אביך ג, ד].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
