ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- חובת הלבבות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל
עשרה מנהגי בעל הכניעה
אֲבָל הַמִּנְהָגִים שֶׁרָאוּי לִנְהֹג בָּהֶם בַּעַל הַכְּנִיעָה הֵם עֲשָׂרָה.
דעת אלוהים ומידותיו
חובת הלבבות (109)
בשביל הנשמה
75 - הכניעה חלק ח'
76 - הכניעה חלק ט'
77 - הכניעה חלק י'
טען עוד
ידיעת חיובי התורה והשכל
וְהַשֵּׁנִי, לָדַעַת חִיּוּבֵי הַתּוֹרָה וְהַשֵּׂכֶל, וְלִקְרֹא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים, וְלַעֲמֹד עַל הַחָכְמָה הַמֻּשְׂכֶּלֶת* וְהַכְּתוּבָה וְהַמְקֻבֶּלֶת*, לִלְמֹד מִמֶּנָּה תְּנָאֵי הַכְּנִיעָה וּמְקוֹמוֹת הַנְהָגָתָהּ.
שמחה בדברים השנואים לשם ה'
וְהַשְּׁלִישִׁי, רֹחַב הַלֵּב וְסִבְלוּת* מַה שֶּׁיִּשְׂנָא מִן הַדְּבָרִים וּמִן הַמַּעֲשִׂים, לְשֵׁם הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תְּהִלִּים ז, ה): "אִם גָּמַלְתִּי שֹׁלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם". וְאָמַר (מִשְׁלֵי כד, כט): "אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ", וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (גִּיטִין לו, ב): "הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים, שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בַּיִּסּוּרִים, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (שׁוֹפְטִים ה, לא): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ", וְהוּא הַנִּקְרָא אֶצְלָם "מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו".
עשיית הטוב לבני אדם
וְהָרְבִיעִי, עֲשׂוֹת הַטּוֹב לִבְנֵי אָדָם, וְדַבֵּר טוֹב בָּהֶם, וּלְדוּנָם לִזְכוּת, וְשֶׁלֹּא יְסַפֵּר בִּגְנוּתָם, וְשֶׁיִּמְחַל לָהֶם מַה שֶׁיְּדַבְּרוּ בּוֹ וִיסַפְּרוּ בִגְנוּתוֹ, וְאִם אֵינָם* רְאוּיִים לְכָךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (קֹהֶלֶת י, כ): "גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל", וְאָמַר (תְּהִלִּים נ, יט): "פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה, תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי".
המעביר על מידותיו
וּמִמְּחִילַת הַדִּבּוּר הָרַע וְהַגִּנּוּי, מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (בְּמִדְבַּר יב, א): "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה", וְאָמַר (בְּמִדְבַּר יב, ג): "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד", מִפְּנֵי שֶׁמָּחַל לָהֶם. וּמִזֶּה מַה שֶּׁאָמַר הֶחָכָם (קֹהֶלֶת ז, כא): "גַּם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ אַל תִּתֵּן לִבֶּךָ", וְאָמַר (קֹהֶלֶת ז, כב): "כִּי גַּם פְּעָמִים רַבּוֹת יָדַע לִבֶּךָ אֲשֶׁר גַּם אַתָּה קִלַּלְתָּ אֲחֵרִים".
וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תַּעֲנִית כה, ב): "מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאָמַר עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת וְלֹא נַעֲנָה. יָרַד רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, וְנַעֲנָה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: לֹא שֶׁזֶּה גָדוֹל מִזֶּה, אֶלָּא שֶׁזֶּה מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו וְזֶה אֵינוֹ מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו".
חשיבות הדיבור בלשון נקייה
וְנֶאֱמַר עַל אֶחָד מִן הַחֲסִידִים שֶׁעָבַר עַל נִבְלַת כֶּלֶב מַסְרַחַת מְאֹד, וְאָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: כַּמָּה מַסְרַחַת נְבֵלָה זֹאת! אָמַר לָהֶם: כַּמָּה לְבָנוֹת שִׁנֶּיהָ*! וְנִתְחָרְטוּ עַל מַה שֶּׁסִּפְּרוּ בִּגְנוּתָהּ. וְכֵיוָן שֶׁהוּא גְנַאי לְסַפֵּר בִּגְנוּת כֶּלֶב מֵת, כָּל שֶׁכֵּן בְּאָדָם חַי. וְכֵיוָן שֶׁהוּא טוֹב לְשַׁבֵּחַ נִבְלַת כֶּלֶב בְּלֹבֶן שִׁנֶּיהָ, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהוּא חוֹבָה לְפִי זֶה לְשַׁבֵּחַ אָדָם מַשְׂכִּיל וּמֵבִין. וְהָיְתָה כַּוָּנָתוֹ לְהוֹכִיחָם, שֶׁלֹּא יְלַמְּדוּ לְשׁוֹנָם לְדַבֵּר רָע, וְיָשׁוּב לָהֶם טֶבַע*, וְכֵן כְּשֶׁיְּלַמְּדוּ לְשׁוֹנָם לְדַבֵּר טוֹב, יָשׁוּב לָהֶם טֶבַע קָבוּעַ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים טו, ג): "לֹא רָגַל עַל לְשׁוֹנוֹ", וְאָמַר בְּהֶפֶךְ זֶה (תְּהִלִּים נב, ד): "הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה, אָהַבְתָּ כָל דִּבְרֵי בָלַע", וְאָמַר (תְּהִלִּים קכ, ג): "מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה", וְאָמַר (קֹהֶלֶת י, יב): "דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ".
___________________________________
דַּעַת – לדעת, להכיר את הבורא ומידותיו. וְהַיִּתְרוֹן – לדעת את היתרון. יִתְעַלֶּה וכו' – נעלה ומרומם מהיכולת שלנו לדמותו או להמשילו למשהו. הַמֻּשְׂכֶּלֶת – המובנת על ידי השכל. וְהַמְקֻבֶּלֶת – תורה שבעל-פה. וְסִבְלוּת – סבלנות, היכולת לסבול יסורים. וְאִם אֵינָם – ואפילו אינם. כַּמָּה לְבָנוֹת שִׁנֶּיהָ – חיפש בה דברים טובים לציינם. יָשׁוּב לָהֶם טֶבַע – יהפוך להם הדבר לטבע מורגל.
ביאורים
אחר שלמדנו מהי הכניעה, היכן היא נחוצה וכיצד קונים אותה, עובר רבנו בחיי לשלב הבא: הכניעה בחיי המעשה. לאילו מעשים ואופני התנהגות אנו מצפים מבעל הכניעה.
הפרק פותח בשני עניינים הנדרשים מהכנוע, שעוד עוסקים בשלב קניית הכניעה. האדם הקונה את הכניעה, צריך להכיר בעוצמתו וברוממותו של הבורא, ויחד עם זאת ביתרון האדם על עולם החי. הוא אינו מזלזל בעצמו, אלא מכיר שביחס למלך מלכי המלכים, אין ערכו שוה כלל. זהו המעשה הראשון .
בשני אנו לומדים שעל הכנוע להכיר את מצוות התורה ואת ההנהגות הפשוטות ששכל האדם מחייבן, על מנת שידע מה היא כניעת אמת, וכמו כן, באלו מקומות להשתמש בה. היכן צריכה היא להתבטא באופן אחד, כגון למחול ולסלוח כשמבזים אותו, והיכן באופן אחר, כגון לעמוד בתוקף כנגד הרשעה. בחיי הכנוע שני פנים: מחד הכרתו בערכו האנושי, ומאידך ההכרה באפסותו ביחס לקב"ה. על מערכת זו, הנשקפת לאורך הפרק נעמוד אי"ה מחר.
נוסף לשניים הראשונים, שמונת העניינים הבאים משלימים לעשרת אופני ההתנהגות המצופים מבעל הכניעה:
השלישי – הנכונות לקבל גינויים הנאמרים כלפיו או פעולות המופנות נגדו, מאחר ורצון ה' הוא שלא ישיב. העניו הוא סבלן. הכניעה מעמידה אותו בדרגה של "הנעלבין ואינן עולבין", כיוון שאינו להוט לתקוף את מי שמצער אותו.
הרביעי – היחס החיובי כלפי הזולת, הבא לידי ביטוי בפעולות, בהסתכלות החיובית על כל מעשה (אף על כזה המעורר חשד), בדיבור טוב על הבריות, ובמחילה למי שדיבר בגנותו. יש להוסיף שבעניין המחילה מביא רבנו בחיי את הנאמר על משה רבנו: "והאיש משה עניו מאד" [במדבר יב, ג]. משה מחל למרים, ומכאן ניכרת המעלה הגדולה של "המעביר על מידותיו", שהתרוממותו הנפשית כל כך גדולה עד שהיא מביאה לכך שתפילותיו מתקבלות.
המעשה שהביא רבנו בחיי על הרב, התלמידים ונבלת הכלב, מדגים עד כמה חשובה היא הראיה החיובית, כיוון שהיא מעמידה את האדם בזווית המבט הנכונה על העולם ועל בני האדם שסביבו. מבט כזה הוא תולדה של כניעה. לא כל הטוב שבעולם מגיע לי, ולא כל בני העולם 'מאיימים' על הטוב שלי. להפך, הסביבה בה אני חי היא סביבה טובה, ויש דברים טובים רבים שאני יכול לראות בה, ליהנות מהם וללמוד מהם.
הרחבות
•גדלות האדם – יסוד הענווה או הגאווה?
וְהַיִּתְרוֹן אֲשֶׁר נָתַן לָאָדָם עַל שְׁאָר בַּעֲלֵי הַחַיִּים. רבנו בחיי כולל בתכונותיו של העניו את ידיעת מעלתו של האדם על שאר הנבראים. נשאלת השאלה, מדוע דבר זה קשור לענווה?
ניתן להבין שההכרה בעובדה שה' חנן את האדם מלמדת על עוצמת חסדיו של ה' כלפיו, וממילא מתמלא הוא ענווה והתבטלות כלפי ה', אולם ב ספר תהילים מבואר מימד נוסף: "כי אראה שמיך מעשה אצבעֹתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה. מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. ותחסרהו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו... ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ" [ח, ד-י]. דוד המלך מתאר את הפליאה שיוצרת ההסתכלות במעמד המיוחד שה' נתן לאדם לאור ההכרה בעוצמת פעולותיו של הקב"ה. פליאה זו על השילוב המופלא של קטנותו של האדם עם הכוחות האדירים שניתנו לו, מעוררת בלב האדם התבטלות אל ה' והכרה בגדולתו ובאדירותו.
לעומת זאת, הרמב"ם רואה בפסוקים אלו הדרכה הפוכה, שעיקרה הוא להגיע לאהבת ה' מתוך הכרה בשפלות האדם: "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול... וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך... מה אנוש כי תזכרנו'" [הלכות יסודי התורה ב, ב].
לעילוי נשמת ששון בן רינה ז"ל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
