ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- חובת הלבבות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל
וְהָרְבִיעִי, כְּשֶׁיֵּיטִיב לוֹ הָאֵל בְּטוֹבָה גְדוֹלָה, כְּחָכְמָה יְתֵרָה וּתְבוּנָה רַבָּה, אוֹ עשֶׁר גָּדוֹל, אוֹ כָבוֹד אֵצֶל הַמַּלְכוּת, וְהַדּוֹמֶה לָזֶה, מִמַּה שֶּׁנָּהֲגוּ בְנֵי אָדָם לְהִתְפָּאֵר בָּהֶם וּלְהִתְגָּאוֹת בַּעֲבוּרָם, וְיִשָּׁאֵר עַל עִנְיַן שִׁפְלוּתוֹ קֹדֶם לָכֵן, וְלֹא הוֹסִיף אֶלָּא עֲנָוָה וְשִׁפְלוּת לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְטוֹבָה לִבְנֵי אָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר אַבְרָהָם עֵת שֶׁשִּׁבְּחוֹ הַבּוֹרֵא וְאָמַר (בְּרֵאשִׁית יח, יז) "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה": "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בְּרֵאשִׁית יח, כז). וְאָמְרוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן (שְׁמוֹת טז, ז): "וְנַחְנוּ מָה", וְאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תְּהִלִּים כב, ז): "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ", אָז יִתְבָּרֵר מַצְפּוּנוֹ וְתֵאָמֵן כְּנִיעָתוֹ. וְאָמַר הֶחָכָם בָּעִנְיָן הַזֶּה (קֹהֶלֶת י, ד): "אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח".
כאשר מוכיח את עצמו
וְהַחֲמִישִׁי, כְּשֶׁהוּא מוֹכִיחַ אֶת נַפְשׁוֹ וְנוֹתֵן דִּין הַבּוֹרֵא מֵעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יְכֹלֶת* לַדִּין עַל זֶה, תִּתְבָּרֵר כְּנִיעָתוֹ לֵאלֹהִים וְשִׁפְלוּתוֹ וְשַׁחוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (עֶזְרָא י, ב): "אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ", וְנֶאֱמַר (עֶזְרָא י, יט): "וַיִּתְּנוּ יָדָם לְהוֹצִיא נְשֵׁיהֶם".
וְעִם הַמְּאֹרָעִים הָאֵלֶּה וְהַדּוֹמִים לָהֶם יִתְקַיְּמוּ סִימָנֵי הַכְּנִיעָה לָאֵל יִתְעַלֶה, וְהַשִּׁפְלוּת מִן הַנִּכְנָעִים, וְתֵרָאֶה אֱמוּנַת לְבָבָם בָּהֶם.
חובת הלבבות (109)
בשביל הנשמה
41 - התשובה חלק כ"א
42 - התשובה חלק כ'
43 - התשובה חלק י"ט
טען עוד
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יְכֹלֶת וכו' – למרות שאין בית דין יכול לענוש על זה מכל מקום הוא מוכיח את עצמו ומקבל את הדין.
ביאורים
בהמשך לסימני הכניעה אותם התחלנו לראות אתמול, נמנים כאן עוד שני סימנים:
ד. היציבות הנפשית, והשמירה על רוח נמוכה, על אף השינוי במעמדו אם בחכמה ואם בעושר וגדולה. עלייה בדרגה מטעה את האדם. הוא נוטה לחשוב שהוא ראוי לעושר או לכבוד להם זכה, והוא מתגאה בהם. בעל הכניעה יודע שאין זה כך. כל שיש לו הינו מחסד הבורא עליו, ומטרת השפע שהוענק לו היא להטיב לבריות. עוד מבין הכנוע שעל ידי הטובה שקיבל, חובותיו כלפי ה' גדלו, וזה מחייב אותו להיכנע עוד יותר לפני הקב"ה.
ה. ההתבוננות בנפשו פנימה והוכחת עצמו חטאיו. בעניין זה אין מדובר באירוע חיצוני לאדם הפועל עליו ומחייב אותו להגיב באופן זה או אחר. אין כאן לא שבח או טובה גדולה, וכן לא גנאי או אסון. האדם מתעורר מעצמו להתבונן על חטאיו, וגם פועל לתקן את הדרוש לכך. זה הינו הסימן המובהק ביותר למציאות הכניעה ולהכרתו בחובותיו כלפי ה', ובכך שהם קיימים ועומדים כל עת, גם כאשר אין התרחשות המזכירה לו זאת.
בסופו של הפרק כותב רבנו בחיי שהעניינים המנויים לעיל הינם דוגמאות לסימנים על הכניעה, וכשהמידה קיימת בפנימיותו של האדם היא תתגלה בדברים אלו או בדומים להם. רבנו בחיי חוזר ומדגיש שאנו עוסקים ב'חובות הלבבות', בשאלה מה צריך להיות בפנימיותו של האדם, וחשיבותם של הסימנים החיצוניים הינה רק כתוצאה, כתולדות של המידה הפנימית, שהיא המטרה העיקרית שעל עובד ה' להשיגה. התכונה, הענווה, היא המטרה, וההתנהגות הנכונה הינה פועל יוצא ממנה.
הרחבות
•השפעת גדולה – מקור לגאווה או לענווה?
וְלֹא הוֹסִיף אֶלָּא עֲנָוָה וְשִׁפְלוּת. הגמרא אומרת שהענווה המתווספת כתוצאה מהרעפת טוב ה' לישראל היא ייחודית להם: " 'לא מֵרֻבְּכֶם מכל העמים חשק ה' בכם' אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני: 'ואנכי עפר ואפר'. למשה ואהרן, אמר: 'ונחנו מה'. לדוד, אמר: 'ואנכי תולעת ולא איש'. אבל עובדי כוכבים אינן כן. נתתי גדולה לנמרוד, אמר: 'הבה נבנה לנו עיר'. לפרעה, אמר: 'מי ה''. לסנחריב, אמר: 'מי בכל אלֹהי הארצות' וגו'. לנבוכדנצר, אמר: 'אעלה על בָּמֳתֵי עב'. לחירם מלך צור, אמר: 'מושב אלֹהים ישבתי בלב ימים'" [חולין פט.].
ה מהר"ל מבאר, שתכונה זו נובעת מהיות מעלתם של ישראל רוחנית. כאשר מעלתו של האדם היא גשמית, הגדלתו גורמת לו לגאווה, אך כאשר מעלתו היא רוחנית, הגדלתו מוסיפה לו ענווה ושפלות: "ולכך כל עוד שהגדולה יותר בישראל והם יותר מגיעים אל מדריגה אלוהית נמצא בהם הענווה יותר והם ממעטין עצמם, שזה מדת הפשיטות והיא מדה נבדלת מן הגשמי והיא מדת הקב"ה שעם גדולתו ענותנותו" [נתיבות עולם, נתיב הענווה ב].
לעילוי נשמת שרה אספיס בת רפאל אריה הכהן ע"ה
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
