ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכות דעות
- רמב"ם יומי – הלכות דעות – מפעל משנה תורה
פֶּרֶק שֵׁנִיההכוונה לדרך הטובה | |
רפואת חולי הנפשות | |
א1 חוֹלֵי הַגּוּף טוֹעֲמִין הַמַּר מָתוֹק וְהַמָּתוֹק מַר, וְיֵשׁ מִן הַחוֹלִים מִי שֶׁמִּתְאַוֶּה וְתָאֵב לְמַאֲכָלוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה, כְּגוֹן הֶעָפָר וְהַפֶּחָם, וְשׂוֹנֵא הַמַּאֲכָלוֹת הַטּוֹבִים, כְּגוֹן הַפַּת וְהַבָּשָׂר, הַכֹּל לְפִי רֹב הַחֹלִי; כָּךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם חוֹלוֹת, מִתְאַוִּין וְאוֹהֲבִין הַדֵּעוֹת הָרָעוֹת, וְשׂוֹנְאִין הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, וּמִתְעַצְּלִין לָלֶכֶת בָּהּ, וְהִיא כְּבֵדָה עֲלֵיהֶם לִמְאֹד, לְפִי חָלְיָם. וְכֵן יְשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר בָּאֲנָשִׁים הַלָּלוּ: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיה ה,כ). וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ" (משלי ב,יג). | א1 הַמַּר מָתוֹק - כאילו הוא מתוק. שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם חוֹלוֹת - אין הכוונה למחלות נפש קשות הנובעות מפגעים פיזיים או כימיים במוח, שאין האדם יכול לשנותם, והרי הם כשאר המומים שיש בבני האדם, כי אם למי שאינו חי בתודעה נכונה (במחשבה ובהכרה), שכבר סיגל לעצמו בעומק נפשו דעות רעות, שיש בידו לשנות אותן. מכל מקום, הרמב"ם סבור שמשברים נפשיים הם תוצאה של תפיסה מעוותת של המציאות. לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ - כשם שהחושך אינו מציאות עצמאית אלא העדר אור, כך הרע בעולם איננו מציאות עצמאית אלא העדר טוב. ה' ברא את העולם טוב, והרע שיש בעולם בא מן האדם השם "מסכים" המונעים ממנו בחייו לחיות חיי "אור", שהם הכרת ה' (מו"נ ג,י; ג,יב; הקדמה לפה"מ אבות, פרק ז). |
א2 וּמַה הִיא תַּקָּנַת חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת? יֵלְכוּ אֵצֶל הַחֲכָמִים, שֶׁהֵן רוֹפְאֵי הַנְּפָשׁוֹת, וִירַפְּאוּ חָלְיָם בְּדֵעוֹת שֶׁמְּלַמְּדִים אוֹתָם, עַד שֶׁיַּחֲזִירוּם לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְהַמַּכִּירִים בַּדֵּעוֹת הָרָעוֹת שֶׁלָּהֶם וְאֵינָם הוֹלְכִים אֵצֶל הַחֲכָמִים לְרַפֵּא אוֹתָם - עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה: "וּמוּסָר - אֱוִילִים בָּזוּ" (שם א,ז). | א2 וִירַפְּאוּ חָלְיָם בְּדֵעוֹת שֶׁמְּלַמְּדִים אוֹתָם - לימוד המידות ודפוסי ההתנהגות הנכונים מתוך תפיסת החיים הנכונה יש בו כדי לעצב את דרכו של האדם בשלווה ולהביט על הקורות אותו באורח ישר ונכון. תיקון הדעות הפסולות שבאדם הוא חלק ממצוַת החזרה בתשובה לכל אדם ובכל זמן. ולעולם תיקון דעות פסולות קשה לאדם יותר מריפוי המעשים (תשובה ז,ג). וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ - הטיפשים מבזים את החכמה והמוסר. |
ב1 וְכֵיצַד הִיא רְפוּאָתָם? מִי שֶׁהוּא בַּעַל חֵמָה - אוֹמְרִים לוֹ לְהַנְהִיג עַצְמוֹ, שֶׁאִם הֻכָּה וְקֻלַּל לֹא יַרְגִּישׁ כְּלָל, וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ זְמַן מְרֻבֶּה, עַד שֶׁתֵּעָקֵר הַחֵמָה מִלִּבּוֹ. | ב1 בַּעַל חֵמָה - ראה לעיל ביאור א,א1. לֹא יַרְגִּישׁ כְּלָל - לא שישתוק ויצבור כעס במחשבתו, אלא שלא יגיב בגלל הרגש, ובשלב הזה יתייחס לכך בביטול. עַד שֶׁתֵּעָקֵר הַחֵמָה מִלִּבּוֹ - ומובן שבסופו של התהליך, כשילמד להתאפק, כשיכו אותו לא יתנהג באדישות, אלא יעשה מה שצריך כדי שלא יכו אותו עוד. וכדי לשלוט על המעשים, ולא להיגרר להגיב על מעשי הזולת, צריך לחשוב לפני התגובה. |
ב3 וְעַל קַו זֶה יַעֲשֶׂה בִּשְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת: אִם הָיָה רָחוֹק לַקָּצֶה הָאֶחָד - יַרְחִיק עַצְמוֹ לַקָּצֶה הַשֵּׁנִי, וְיִנְהֹג בּוֹ זְמַן מְרֻבֶּה, עַד שֶׁיַּחֲזֹר לְדֶרֶךְ הַטּוֹבָה, וְהִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה. | ב3 וְעַל קַו זֶה יַעֲשֶׂה בִּשְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת - ועל פי עיקרון זה, טיפול בתופעה על ידי תופעה מנוגדת לה, יעשה בשאר המידות. טיפול זה דומה ליישור ברזל מכופף, שצריך לכופף אותו לכיוון נגדי כדי שיתיישר (לשיטה זו בטעמי המצוות ראה מו"נ ג,מה; ג,מט). |
גאווה וכעס | |
ג1 וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בַּבֵּינוֹנִית, אֶלָּא יִתְרַחֵק עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ הַלֵּב, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד, אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ, וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד, וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ "עָנָו מְאֹד" (במדבר יב,ג), וְלֹא נֶאֱמַר 'עָנָו' בִּלְבַד; וּלְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים: מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, וְעוֹד אָמְרוּ, שֶׁכָּל הַמַּגְבִּיהַּ לִבּוֹ - כָּפַר בָּעִקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח,יד), וְעוֹד אָמְרוּ: בְּשַׁמְתָּא - דְּאִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ, וַאֲפִלּוּ מִקְצָתָהּ. | ג1 גֹּבַהּ הַלֵּב - גאווה, תחושת כבוד דמיונית כלפי הזולת וכלפי עצמו, המונעת את האדם מלתקן את דרכיו, מפני שאינו מכיר בחסרונותיו. מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ - אין הכוונה לחוסר ביטחון עצמי, שאינו אלא הערכה לא נכונה של כוחותיו, אלא שתהיה לו הערכה עצמית אמתית של כוחותיו ולמעמדו מול ה' יתברך, ושיהא נכנע בכל עת לאמת (לתכונה זו להשגת החכמה ראה תלמוד תורה ג,ט). כָּפַר בָּעִקָּר - במציאות ה', "שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו" (יסודי התורה א,ו), מפני שהאדם שם את עצמו במרכז העולם ומתנהג כאילו אין אלוה מעליו, והרי רק לה' הכבוד והתהילה באמת. בְּשַׁמְתָּא דְּאִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ - תרגום: [יהא] בנידוי (תלמוד תורה ז,ב) מי שיש בו גסות הרוח (גאווה). |
ג2 וְכֵן הַכַּעַס - דֵּעָה רָעָה הִיא עַד לִמְאֹד, וְרָאוּי לְאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר, וִילַמֵּד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכְעֹס, וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו. וְאִם רָצָה לְהַטִּיל אֵימָה עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ, אוֹ עַל הַצִּבּוּר אִם הָיָה פַּרְנָס, וְרָצָה לִכְעֹס עֲלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לְמוּטָב - יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס, כְּדֵי לְיַסְּרָם, וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, כְּאָדָם שֶׁהוּא מְדַמֶּה אִישׁ בִּשְׁעַת כַּעְסוֹ, וְהוּא אֵינוֹ כּוֹעֵס. | ג2 וְכֵן הַכַּעַס וכו' - הכעס בא לרוב בהתפרצות רגעית בלא מחשבה, והאדם פוגע מאוד בסביבתו, ואף בעצמו, שהרי דבריו אינם נשמעים, והוא אינו מתקן את דרכיו. הכעס אינו רק תגובה רגעית לא מחושבת והבנה שגויה של המציאות, אלא האדם נשאר עם זכרון הכעס גם בטווח הרחוק, ומתוך כך הוא ממשיך לקבל החלטות שגויות. יתר על כן, הכעס בא בעיקר מתחושת הקורבן והאומלל, כאילו האדם חסר חירות ובחירה ומנוהל על ידי הסובבים אותו. הכעס גורם לאדם להסיר מעצמו את האחריות אפילו לתגובה שלו, עד שהוא אומר 'הכעיסו אותי' במקום 'בחרתי לכעוס'. פַּרְנָס - מנהיג את הציבור (ואם הוא עושה זאת שלא לשם שמים, עונשו חמור ראה סנהדרין כה,א; תשובה ג,יג). לְיַסְּרָם - ללמדם מוסר ולחנך אותם, כי בדרך כלל בני אדם אינם מייחסים חשיבות גדולה אלא לדברים שכועסים עליהם. והכעס הנזכר כאן הוא הכעס למטרה חינוכית, המכוון לעתיד וכלפי חוץ (השלם לעיל א,ד2). נמצא שהכעס האמתי אסור לעולם. מְדַמֶּה אִישׁ - מחקה אדם כועס. |
ג3 אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים: כָּל הַכּוֹעֵס - כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַכּוֹעֵס: אִם חָכָם הוּא - חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ; וְאִם נָבִיא הוּא - נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. בַּעֲלֵי כַּעַס - אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים. לְפִיכָךְ צִוּוּ לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס, עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ לִדְבָרִים הַמַּכְעִיסִין, וְזוֹ הִיא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְדֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים: הֵן עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בַּיִּסּוּרִין - עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה,לא). | ג3 כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה - הכועס חש פגיעה, ומדמה שהמציאות צריכה לרצות אותו כאילו הוא במרכז העולם, ולא הקב"ה, והדבר דומה לעבודה זרה, וכאילו הוא סוגד לעצמו (עיין פה"מ אבות ב,ט). אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים - שהרי כל חייהם מלאים מרירות ורעל על מעשי אחרים או על עצמם. שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ - יהיה אדיש. עֲלוּבִין - סופגים עלבונות. ואין הכוונה שהם אדישים להם, אלא שהם מרגישים את העלבון ומבינים את מטרת המעליב ("נעלב מהן" ביסודי התורה ה, יא2), אלא שרגש המוסר ואהבת הבריות מתגבר, ואינם משיבים בגלל גדלות רוחם (עין אי"ה שבת פח,א) חֶרְפָּתָן - שמביישים אותם (לעלבון שאינו אישי אלא על התורה ראה תלמוד תורה ז,יג5). וּשְׂמֵחִים בַּיִּסּוּרִין - מפני שהם מבינים שהייסורים הם אות מן השמים על חטאיהם, ומטרתם לעורר את האדם להיטיב את דעותיו ולשוב אל ה' (מו"נ ג,יז). הַכָּתוּב אוֹמֵר: "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה', וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" - כשם שהשמש יוצאת בחזקה לאחר הלילה החשוך, כך עתידים לצאת כל הצדיקים אוהבי ה', גיבורים ומחוזקים על אף יחסם הרע של הרשעים כלפיהם. |
דיבור | |
ד1 לְעוֹלָם יַרְבֶּה אָדָם בִּשְׁתִיקָה, וְלֹא יְדַבֵּר אֶלָּא אוֹ בִּדְבַר חָכְמָה אוֹ בִּדְבָרִים שֶׁצָּרִיךְ לָהֶן לְחַיֵּי גּוּפוֹ. אָמְרוּ עַל רַב, תַּלְמִיד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחָה בְּטֵלָה כָּל יָמָיו, וְזוֹ הִיא שִׂיחַת רֹב כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ בְּצָרְכֵי הַגּוּף לֹא יַרְבֶּה אָדָם דְּבָרִים. וְעַל זֶה צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ: כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים - מֵבִיא חֵטְא; וְאָמְרוּ: לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. | ד1 רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ - רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה. שִׂיחָה בְּטֵלָה - שיחה סתמית, שאין בה לא מצוה ולא עברה, כסיפורי ההמון: היאך נבנה הארמון וכיוצא בזה (לניתוח סוגי הדיבור ראה פה"מ אבות א,טז). דְּבָרִים - דיבורים. |
גנבת דעת | |
ו1 אָסוּר לְאָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי חֲלָקוֹת וּפִתּוּי, וְלֹא תִּהְיֶה אַחַת בַּפֶּה וְאַחַת בַּלֵּב, אֶלָּא תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, וְהָעִנְיָן שֶׁבַּלֵּב הוּא הַדָּבָר שֶׁבַּפֶּה. וְאָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת, וַאֲפִלּוּ דַּעַת הַגּוֹי. | ו1 דִּבְרֵי חֲלָקוֹת וּפִתּוּי - אמרות חנופה ושקר הנעימות (=חלקות) לשומען. תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ - פנימיותו כחיצוניותו (לחריג ראה להלן ה,ז3). לִגְנֹב דַּעַת - לעשות מעשה רמייה ולגרום לזולת תחושה של נאמנות (ראה מכירה יח,א). וַאֲפִלּוּ דַּעַת הַגּוֹי - "וכן אינן מותרין האונאות והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסילוף עם הגויים. אמרו עליהם השלום: 'אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הגוי', וכל שכן אם יהא תלוי חילול השם, שאז יהיה העוון חמור יותר, ויושגו לאדם תכונות רעות על ידי כל המעשים הרעים הללו, אשר העיד יתעלה על עצמו שהוא מתעב אותן כשלעצמן, נעשו עם מי שנעשו, והוא אמרוֹ 'כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה, כל עושה עול' (דברים כה,טז)" (פה"מ כלים יב,ז). |
שמחה ועין טובה | |
ז1 לֹא יִהְיֶה אָדָם בַּעַל שְׂחוֹק וְהֶתֶל, וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן, אֶלָּא שָׂמֵחַ. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִין לָעֶרְוָה; וְצִוּוּ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם פָּרוּץ בִּשְׂחוֹק, וְלֹא עָצֵב וּמִתְאַבֵּל, אֶלָּא מַקְבִּיל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. | ז1 הֶתֶל - רוח שטות. וְאוֹנֵן - המתלונן, ציני על כל דבר. מַרְגִּילִין לָעֶרְוָה - מביאים לידי גילוי עריות. מַקְבִּיל - בא לקראת. |
ז2 וְכֵן לֹא יִהְיֶה בַּעַל נֶפֶשׁ רְחָבָה, נִבְהָל לַהוֹן, וְלֹא עָצֵל וּבָטֵל מִמְּלָאכָה, אֶלָּא בַּעַל עַיִן טוֹבָה, מְעַט עֵסֶק, וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וְאוֹתוֹ הַמְּעַט שֶׁהוּא חֶלְקוֹ - יִשְׂמַח בּוֹ. וְלֹא יִהְיֶה בַּעַל קְטָטָה, וְלֹא בַּעַל קִנְאָה, וְלֹא בַּעַל תַּאֲוָה, וְלֹא רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד; כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. כְּלָלוֹ שֶׁלַּדָּבָר: יֵלֵךְ בְּמִדָּה הַבֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל דֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת בָּאֶמְצָעִית. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר: "וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" (משלי ד,כו). | ז2 נִבְהָל לַהוֹן - רודף כסף. עַיִן טוֹבָה - מסתפק בחלקו (פה"מ אבות ב,ח). מְעַט עֵסֶק - ממעט בעסקים. מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם - מי שיש בו אחת מן המידות הללו, מפסיד את עצמו, ואינו קונה לא מידות שכליות ולא מידות התנהגותיות, ומפסיד את עולמו בעולם הזה ובעולם הבא. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר:"פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ [=שקול את הליכותיך], וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ [=שכל מעשיך ומחשבותיך יהיו מכוונים לאמת]". |
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה - ספר המדע.
שיתוף פעולה בין אתר ישיבה ומפעל משנה תורה
מפעל משנה תורה
http://www.mishnetorah.co.il
[email protected]
077-4167003
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל, הרב רועי דובקין
(c) כל הזכויות שמורות.
רמב"ם יומי – הלכות דעות – מפעל משנה תורה (7)
מפעל משנה תורה
1 - הלכות דעות א'
2 - הלכות דעות ב'
3 - הלכות דעות ג'
טען עוד
שבירת 7 המיתוסים של ליל הסדר
"בזאת התורה" - איזו תורה?
המסר לחינוך הילדים שכולנו חייבים לקחת ממצוות "הקהל"
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
איך עושים קידוש?
שמחה, צחוק ופורים - לצאת מהחוק אל הנס
למה תוקעים בשופר בראש השנה?
לו הייתי רוטשילד
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
