ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- סוכות
- מעמד הקהל וניסוך המים
"מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה." (פרשת וילך פרק ל"א).
מועד ההקהל
חז"ל פרשו "מקץ" בסוף השמיטה, ולפי זה מצות הקהל בסוכות של שמינית.
וקשה הלא התורה כתבה "במועד שנת השמיטה"? נראה לומר, שהחגים של תשרי מהווים יחידת זמן אחת, ולכן הכתוב אומר על חג סוכות " תקופת השנה ", היינו סוף השנה, ומכאן למד הרמב"ן (בדרשתו לר"ה) שא' בתשרי הוא ראש השנה. וכן בספרי במחשבה אמרו שר"ה הוא זמן תשובה מיראה וסוכות תשובה מאהבה, ואם כן הם משלימים זה את זה, וגמר החתימה מושלם בהושענא רבא. ולכן חג הסוכות של השנה השמינית נחשב "מקץ שנת השמיטה" 1 . ולפי זה אולי ניתן להבין את הדעות בעניין המועד המדויק של מצוות הקהל.
נאמר בתורה "בבוא כל ישראל להראות", ופירשו בגמ' (סוטה מ"א.) "מהתחלתא דמועד". התוס' הבין ברש"י שהכוונה ביו"ט ראשון של חג. והקשה א"כ איך דוחים את המצווה בגלל שצריך לבנות במה וא"א לבנותה בחג, הרי במה אינה מעכבת? ולכן פירש התוס' "במועד" - "בתוך המועד... לא ביום ב' או ביום ג' אלא במוצאי יו"ט ראשון". ומחומר הקושיא, נראה שגם רש"י סובר, שאפשר מהתורה לקיים הקהל בחול המועד, והדגש הוא שיהיה בתחילת המועד וגם היום הראשון בכלל זה, אבל אפשר גם אחר כך מתורה.
וכתב המנחת חנוך מצווה תרי"ב שלפי רש"י זמנה עד אמצע המועד, שעד אז נקרא התחלתא דמועד. ובאמת אפשר לומר, שהתחלתא דמועד בא למעט רק יו"ט אחרון של חג, משום שיום השמיני של חג הוא תשלומי הראשון לראית פנים בעזרה, ואינו נקרא חג הסוכות. וכן נלע"ד, מפני שפתרון השאלה הנ"ל, בטעם לכך שהקהל נקבע בהתחלתא דמועד, ונראה שזה בגלל שצריך לקיים זאת "מקץ שנת השמיטה", וכפי שאמרנו חג סוכות נקרא "תקופת השנה", ונחשב לסיומה של שנה, ולכן הסברא נותנת, שכל סוכות נכלל בתקופת השנה למעוטי שמיני עצרת, שהוא רגל בפני עצמו. ונראה שגם התוס' אינו חולק על רש"י בכך, דלכאורה התוס' קשה, שכן המשנה במגילה פרק ב' אומרת שהקהל מאחרין ואין מקדימים, ופירש הירושלמי, כגון שחלה שבת לאחר יו"ט, וא"א לבנות במה, ומאחרין את מצוות הקהל למוצאי שבת, ואי אפשר לומר שביום ב' או ג' א"א לקיים מצוות הקהל. ולכן נראה שכוונת התוס' היא שאין חובה לעשות הקהל באמצע המועד ביום ב' או ג' ורק לא ביום ראשון, ולעולם כל חוה"מ בכלל.
מבחינה מחשבתית, נראה שקביעת מצוות ההקהל במוצאי השביעית מלמדת שהיא מהווה שיא שאפשר להגיע אליו רק לאחר קיום השמיטה, וכך כתב שפת-אמת (פר' וילך שנת תרמ"ב, במוצאי השמיטה החקלאית הראשונה בארץ ישראל), על הפסוק "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" האמור על מקיימי השביעית, שבשנה השביעית אנו בבחינת "עושי דברו", ואח"כ אפשר לזכות "לשמוע בקול דברו" בהקהל שבו נאמר "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם".
וחג סוכות הוא הזמן המסוגל להקהל, שהוא זמן "האסיף", המרמז לאחדות, אמרו חז" ל "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות - יכולים כל ישראל לישב בסוכה אחת ", משמע שיכולים להתאחד בזכות הסוכה. וגם ד' המינים מרמזים לכל המינים שבישראל שנאגדים כאחד.
טעם מצוות הקהל
הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ג) כתב טעם למצוות הקהל "ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותם במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת", נראה שחיזוק בדת האמת נעשה בהעברת מסורת התורה מדור לדור. וביתר ביאור, ידועה שיטת הכוזרי והרמב"ן, שההוכחה לאמונתנו בבורא נובעת ממתן תורה, שניתנתה לכל העם אנשים נשים וטף, שעיניהם ראו ולא זר את הקב"ה אומר "אנכי ה' אלקיך", ולא כדתות אחרות שקבלו את תורתם מנביא יחיד, שהיה יכול לבדות את הדברים מלבו. ואותו דור העבירו זאת במסורת לבניהם ובניהם לבניהם, ועל זה אנו סומכים אמונתנו. אולם אפשר היה לכאורה לפרוך זאת ולטעון, שראשיתו של המעשה הומצא, שכך קבלנו את התורה באופן ישיר מהקב"ה, ואותה אגדה הועברה מדור לדור. ונראה שלשם זה בא מעמד הקהל. הנה הקהל ראשון עשה משה רבנו, והוא אמר לפני כל העם את העובדה הידועה להם שהתורה נתנה משמים ואתם ראיתם את נתינתה, ולא היה מי שהכחיש זאת, וכן צווה את יהושע והבאים אחריו לעשות כל שבע שנים, וכך כל אחד מישראל קבל מאבותיו, נמצא שהדברים הללו עומדים למבחן הבקורת של כל ישראל מראשיתה, ולכן ענתה השירה הזאת לעד בבני ישראל.
הקהל של עזרא הסופר
ההקהל המפורש ביותר בתנ"ך היה בזמן עזרא הסופר, מסופר בספר נחמיה פרק ח', שעזרא החרים את העם את כל מי שלא יבוא בעצת הזקנים להתאסף בירושלים, וכך נאספו כולם באחד לחודש השביעי, הוא ר"ה, ועזרא עלה על הבימה וקרא לפניהם מן התורה, (והרבה הלכות למדו משם על קריאת התורה בביה"כ). כשהעם שמע זאת התחילו לבכות, ואז פנה אליהם עזרא ואמר להם "לכו אכלו משמנים ושתה ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי חדות ה' היא מעוזכם", לאחר מכן מצאו כתוב בתורה על חג הסוכות, ועזרא מצווה להם לבנות סוכות, ובחג סוכות עצמו עמד וקרא לפניהם מהתורה, והכתוב מעיד שהייתה השמחה גדולה מאד, "כי לא עשו כן מימות ישוע בן נון", ובגמ' פרשו, שבאותו זמן בטלו מעליהם "יצרא דע"ז". מכאן אנו יכולים ללמוד כוחה של מצוות הקהל להחזיר בתשובה את כל העם בבת אחת.
וכן היה מעמד הקהל בזמן יאשיהו המלך שהומלך בהיותו נער, וכשעשה בדק הבית בבית המקדש לא היה בנמצא בישראל ס"ת, עד שנמצאו ס"ת אחד בעזרה, ומצאו כתוב בו פרשת הגלות מיד צווה להקהיל את העם וקרא לפניהם מהתורה והחזירם בתשובה. ואע"פ שלאחר מכן מסופר שעשו פסח לה', אפשר שאת מעמד ההקהל עשה בסוכות.
קיום הקהל בזמן הזה
ביחס לקיום הקהל בזמן הזה, יש לעיין, מה המעכב לקיים את המצווה בזמן הזה? וכן מדוע לא קבעו חכמים זכר להקהל, כמו שקבעו זכר למקדש שלולב ניטל כל שבעה, ומצוות ערבה וכדומה?
נראה לתת לכך כמה סיבות:
א. שקיום מצוות הקהל תלוי במצוות ראית פנים בעזרה, כמו שנאמר במצוות הקהל " בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם ". וכיון שבזמן הזה אין אנו יכולים להראות בעזרה, בגלל הטומאה, שכולנו טמאי מתים, וכך כתב הרמב"ם בפירוש שהטמא פטור מהקהל, ולכן אי אפשר לקיים מצוות הקהל בזמן הזה.
ב. אם מלך צריך לקרוא את פרשיות התורה, הרי בזמן הזה אין מלך בישראל, וזו סיבה שאי אפשר לקיים הקהל.
ג. זמן הקהל במוצאי שמיטה, ושמיטה בזמן הזה מדרבנן, ולכן אי אפשר לקיים הקהל מדאורייתא, וחכמים לא עשו זכר לדבר בגלל החורבן.
חיוב הטמא בהקהל
מנחת חינוך (מצווה ברי"ת) דייק ברמב"ם מדוע פירט וכתב שהטמא פטור מהקהל מפני שאינו ראוי לביאה, הרי הוא כלול בכל הפטורים מראיה? ותירץ, הואיל והתורה לא כתבה בפירוש שטמא פטור מראיה, אלא שזו סברא מפני שאינו יכול לבוא לעזרה, לא שייך ללמוד בגזירה שווה להקהל, ולכן כתב שהטעם הזה שייך גם בהקהל. ולפי זה מחדש המנ"ח, שיש הבדל בעניין הטמא בין מצוות ראיה להקהל, שראיה אפשר לקיים רק בעזרה ולכן טמא מת או מחוסר כפורים וטבול יום אינם יכולים להכנס לשם, אבל הקהל נעשה בעזרת נשים, שם עומד המלך על הבמה ומקריא את התורה, וסביר להניח שכל הר הבית כשר לכך, מפני שקדושת עזרת נשים מדאורייתא שווה להר הבית, וא"כ טמא מת גם כן יכול להכנס להר הבית, ולעזרת נשים אסור להכנס מדרבנן, וכן מחוסר כפורים יכול להכנס אף לעזרת נשים, וא"כ כל אלו חייבים בהקהל. נמצא לפי דבריו שאפשר בזמן הזה לקיים הקהל, ע"י טהרה מטומאת קרי וזיבה. אולם זה חידוש גדול, וקשה להכניס זאת בדברי הרמב"ם שכלל ואמר שכל הפטורים מראיה פטורים מהקהל, ולחדש דבר זה בלא ראיה.
האם צריך דווקא מלך לקרוא את התורה בהקהל?
התורה אמרה בפירוש מי יקרא את התורה נגד כל ישראל באזניהם. אולם המשנה (סוטה מ"א) פרשה זאת וקראה לפרשיות התורה הנקראות בהקהל "פרשת המלך", "והמלך עומד ומקבל וקורא יושב". רש"י שם הביא כמקור לכך את הספרי על הפסוק במצוות המלך "וכתב לו את משנה התורה הזאת" - "אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה". ואם כל מצות העשה של המלך לכתוב לו את משנה התורה הוא רק בגלל שאת זה צריך לקרוא בהקהל, מוכח שדווקא המלך קורא בהקהל.
אולם אם נדייק נראה שהמקור הזה הוא אסמכתא בעלמא. שכן עיקר הדרשה הנלמדת מהכתוב "משנה התורה" שהמלך צריך לכתוב לו שתי תורות אחת שיוצאת ונכנסת עמו ואחת שמונחת בבית גנזיו. ובודאי לא מספיק לכתוב רק את ספר דברים משנה התורה, כפי שפסק הרמב"ם שצריך לכתוב שתי תורות שלימות. ונראה שגם דעה זו בספרי מסכימה שצריך לכתוב ספר תורה שלם, שכן אין כותבים את התורה פרשיות פרשיות (רמב"ם), אלא שיש בלשון הכתוב רמז לקריאת המלך ממשנה תורה 2 . ואם כן אין הכרח לומר שרק המלך יכול לקרוא בהקהל, ושזה לעיכובא.
נראה להוכיח זאת מהמקורות שמלך קורא בהקהל, שמציינים את יהושע ומשה שדינם כמלך. תוספות-יו"ט הביא ראיה מהתורה, שהמלך קורא ב"הקהל", שכך אומר משה ליהושע "תקרא", ויהושע מלך היה (ע"פ רמב"ם פ"א הל' מלכים ה"ג). וכעין דברי התוס'-יו"ט ראיתי גם בקרית ספר בשנוי קצת, וז"ל: "והמלך הוא שיקרא באזניהם כדכתיב, 'תקרא את התורה הזאת', ומשה מלך היה ", וזה ע"פ הרמב"ם פ"ו מהלכות בית הבחירה הי"א. ולכאורה קשה, הרי ישראל נצטוו במצוות הקהל רק לאחר שנכנסו לארץ מקץ שנת השמיטה, ומשה לא נכנס לארץ? אולם נראה לבאר כך, משה רבנו קיים את ההקהל הראשון, כפי שיבואר להלן, וצווה את יהושע והבאים אחריו לעשות כמותו הקהל לדורות, לאחר שיכנסו לארץ בתאריכים המוזכרים בתורה. מתי עשה משה "הקהל"? הדבר רמוז במתן תורה בסיני, שהיה כנגד כל ישראל, ושם נאמר (שמות כ"ד,ז') "ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", הרי לנו שקרא את התורה באזניהם 3 . פעם שניה נזכרת בפרשת וילך כאשר גמר לכתוב את כל התורה, אמר משה (פרק ל"א) " הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את כל הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ וגו', וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם 4 ".
והנה משה רבנו וגם יהושע בן נון לא היו מלכים במובן הרגיל בתורה, סמכותם נבעה מבחירת ה', הם לא היו נבחרי העם, וכוח סמכותם היה מעלתם הגדולה בנבואה ובתורה, מה שאין כן המלך הוא נבחר העם, ואע"פ שאין מעמידים מלך תחילה אלא ע"י נביא, הרי בלא הסכמת העם אין לו דין מלך 5 . ואעפ"כ משה רבנו ויהושע קיימו את מצוות הקהל. רואים שמלך לאו דווקא.
וכן ראה מעזרא הסופר שקרא את התורה בהקהל למרות שלא היה לו דין מלך במובן הרגיל.
וכן ראיה מאגריפס המלך שמסופר עליו שקרא בהקהל (גמ' סוטה מ"א), למרות שלא נבחר ע"י נביא, ועוד לא היה מקרב אחיך, ומסופר עליו במשנה שם שכאשר הגיע לפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא מקרב אחיך הוא, זלגו עיניו דמעות, אמרו לו אחינו אתה אחינו אתה" ובגלל שהחניפו לו נתחייבו אותו הדור כליה. נמצא, שלמרות החסרונות שלו שלא היה ראוי למלכות, נחשב למלך ונאמר לו לעשות הקהל.
וכן אפשר להוכיח מהרמב"ם (הלכות חגיגה) שמלך לאו דווקא, וז"ל:
"מ"ע להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותם במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת",
הרי לנו, שלא הזכיר הרמב"ם כאן בהגדרת המצווה, שהמלך צריך לקרות לפניהם. ורק אח"כ באמצע בהלכה ג' הזכיר זאת.
והנה היראים חילק את המצווה הזאת לשתי מצוות מצווה רפ"ט "צוה הקב"ה שיקרא המלך בפרשת אלה הדברים בהקהל וכו' ומנין לנו שבמלך דבר הכתוב, דכתיב: וישלח יאשיהו ויאספו אליו וגו' ויקרא באזניהם את דברי הברית הנמצא בית ה'". ומצווה ר"צ "צוה הקב"ה בקרוא המלך את התורה, שיבואו כולם לשמוע וכו'". לכאורה משמע מדבריו, שיש מצווה מיוחדת על המלך לקרוא בהקהל. אולם יש לעיין בראיה שהביא לכך מספר מלכים כ"ב מיאשיהו המלך, שלא מצא מקור אלא מדברי קבלה, זאת ועוד, מפשטות הדברים יאשיהו קרא את הדברים לפני חג הפסח, כפי שנאמר שם מיד לאחריו שקיימו את חג הפסח, ואף אם נאמר שקרא במעמד הקהל אין זה מפורש שאפשר ללמוד משום אלא רמז בעלמא, ולכן אפשר שגם לדברי היראים אין המצוה על המלך דווקא אלא על הגדול שבישראל.
וכך כתב התפארת ישראל על המשניות והמנחת חינוך, שאין זה חיוב רק על המלך, אלא על הגדול שבישראל.
הקהל בזמן הזה ששמיטה מדרבנן
האדר"ת בקונטרס שלו על מצוות הקהל דן בשאלה אם יש לעשות הקהל בזמן ששמיטה מדרבנן, ואומר שבבית שני קיימו הקהל רק מדרבנן, שהרי לא נהג יובל בבית שני, וא"כ השמיטה בו היא רק מדרבנן. וא"כ ראוי לנו גם כן לעשות זכר לשביעית, ודן בכך עיי"ש. אולם נלע"ד שמנין שנות השמיטה הוא מדאורייתא גם בזמן הזה שאין מצוות השמיטה נוהגת, וטעם הדבר, שכן קדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ולפי הרמב"ם כל המצוות התלויות בארץ כתרומות ומעשרות ושביעית תלויות בקיום היובל וא"כ אינן נוהגות בזה"ז, נמצא שהנ"מ היחידה היא מנין השנים לשביעית, וזה אף אם המצוות לא נוהגות.
ולפי זה קיימו בזמן בית שני הקהל מדאורייתא, וגם בזה"ז שאין בית, אבל קדושת המקום קיימת, ואם היה אפשר להכנס לשם היינו יכולים לקיים הקהל. ומה שלא עשו זכר להקהל, כי לא שייך לתקן הקהל במקום אחר, מפני שהמקום גורת וכן צריך ביאת כולם ורק בבואם אל המקום הקדוש יתכן יחוד כולם בהקהל.
^ 1 ויש להטעים את הבנת הדבר ע"פ הרמב"ם בעניין מצוות קדוש בשבת, שנלמד מ"זכור את יום השבת לקדשו" – וכתב הרמב"ם "זכרהו בכניסתו וביציאתו קודם קצת או אח"כ קצת". משמע שהגדרת זמן גבולי יכול להיות גם אח"כ קצת. וזה הטעם להקהל בסוכות שבמוצאי שביעית.
^ 2 בספרי שם שני פרושים: "משנה תורה, אין לי אלא משמה תורה, שאר ד"ת מנין? ת"ל לשמור את כל דברי התורה הזאת. א"כ למה נאמר משנה תורה? שעתידה להשתנות. אחרים אומרים: אין קורין בהקהל אלא במשנה תורה בלבד.
פירוש ראשון הוכיח שצריך לכתוב את כל התורה כולה. ולכן באר את הלשון משנה תורה בדרך רמז לכתב העשוי להשתנות בזמן עזרא, שישנה את כתב ולשון התורה, יעשה טעמי מקרא וכך יהפוך אותה לנחלת הכל. ונראה שגם פרוש שני מסכים לכך שצריך לכתוב את התורה כולה מאותו הטעם, אלא שבאר את הבטוי "משנה התורה" כרמז להקהל.
ונראה להעמיק בדבר, התורה אומרת "כתבו לכם את השירה הזאת", ומכאן למדנו מצוות כתיבת ס"ת, ואע"פ ששירת התורה היא פר' האזינו, יש לכתוב את כל התורה שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, ומדוע התורה הדגישה לכתוב את השירה דוקא? שהעיקר הוא לכתוב את התורה המיוחדת לו, והמורה לו דרך חיים, והיא הנקראת שירה, וכך אפשר להבין את הפירוש "תורה העשויה להשתנות", היא התורה שחידש עזרא לפי צורך דורו, וכך גם אפשר להבין את הפירוש "משנה תורה" שנקראת בהקהל ע"י המלך, והיא בודאי תורה מיוחדת שלו, שנכנסת ויוצאת עמו, לצורך הנהגת העם.
^ 3 אם זה מקור להקהל, אפשר ללמוד מכאן, שמטרת ההקהל היא לכרות ברית עם הקב"ה ולקבל את קיום המצוות בבחינת נעשה ונשמע.
^ 4 שמעתי מאמו"ר ז"ל את הסיפור על היהודי הקדוש שפירש את הפסוק הזה, והוסיף "עד תומם", והתלמידים לא הבינו את כוונתו, אמר ר' שמחה בונים שכוונת הרבי הייתה "עד תומם ושלמותם", היינו שחזר על דברי השירה הזאת כמה פעמים עד שעשה אותם תמימים.
^ 5 כמו שנאמר אצל שאול שלאחר בחירתו ע"י שמואל היו לו מתנגדים, ואמר שמואל "בואו ונחדש את המלוכה".
^ 2 בספרי שם שני פרושים: "משנה תורה, אין לי אלא משמה תורה, שאר ד"ת מנין? ת"ל לשמור את כל דברי התורה הזאת. א"כ למה נאמר משנה תורה? שעתידה להשתנות. אחרים אומרים: אין קורין בהקהל אלא במשנה תורה בלבד.
פירוש ראשון הוכיח שצריך לכתוב את כל התורה כולה. ולכן באר את הלשון משנה תורה בדרך רמז לכתב העשוי להשתנות בזמן עזרא, שישנה את כתב ולשון התורה, יעשה טעמי מקרא וכך יהפוך אותה לנחלת הכל. ונראה שגם פרוש שני מסכים לכך שצריך לכתוב את התורה כולה מאותו הטעם, אלא שבאר את הבטוי "משנה התורה" כרמז להקהל.
ונראה להעמיק בדבר, התורה אומרת "כתבו לכם את השירה הזאת", ומכאן למדנו מצוות כתיבת ס"ת, ואע"פ ששירת התורה היא פר' האזינו, יש לכתוב את כל התורה שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, ומדוע התורה הדגישה לכתוב את השירה דוקא? שהעיקר הוא לכתוב את התורה המיוחדת לו, והמורה לו דרך חיים, והיא הנקראת שירה, וכך אפשר להבין את הפירוש "תורה העשויה להשתנות", היא התורה שחידש עזרא לפי צורך דורו, וכך גם אפשר להבין את הפירוש "משנה תורה" שנקראת בהקהל ע"י המלך, והיא בודאי תורה מיוחדת שלו, שנכנסת ויוצאת עמו, לצורך הנהגת העם.
^ 3 אם זה מקור להקהל, אפשר ללמוד מכאן, שמטרת ההקהל היא לכרות ברית עם הקב"ה ולקבל את קיום המצוות בבחינת נעשה ונשמע.
^ 4 שמעתי מאמו"ר ז"ל את הסיפור על היהודי הקדוש שפירש את הפסוק הזה, והוסיף "עד תומם", והתלמידים לא הבינו את כוונתו, אמר ר' שמחה בונים שכוונת הרבי הייתה "עד תומם ושלמותם", היינו שחזר על דברי השירה הזאת כמה פעמים עד שעשה אותם תמימים.
^ 5 כמו שנאמר אצל שאול שלאחר בחירתו ע"י שמואל היו לו מתנגדים, ואמר שמואל "בואו ונחדש את המלוכה".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בדין מי שאכל או שתה דברים שאינם ראויים ביום הכיפורים, מתוך עיון בסוגיית המשנה בדף פ"א ובמחלוקת על שתיית חומץ. דרך בירור מחלוקת הרמב"ם, הטור, הראבי"ה והגר"א, נבחנים יסוד איסור אכילה לעומת חובת העינוי, וכן שאלת פטור אכילה שלא כדרך הנאתה.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
רביבים שש השאלות ששואלים אדם בדין
לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה | תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' | ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
ראש השנה ראש השנה – נאחז בסבך בקרניו
מה היה לו לאיל להאחז בסבך כאילו דוקא הסבך מציל אותו ומדוע הוא חילופו של יצחק אבינו ואיך כל זה קשור לכפרת השופר
אור החיים על הפרשה סוד האזנת השמיים והארץ
אור החיים על פרשת האזינו חלק א'
השיעור מעמיק בביאור ה"אור החיים" לפסוק "האזינו השמים... ותשמע הארץ", ומיישב שורת דיוקים לשוניים באמצעות היחס שבין קרבה וריחוק. דרך כך מתבררים רבדים פנימיים באדם – בין נשמה לגוף, בין מנהיגים לפשוטי העם, ובין חובת התורה לצורכי הפרנסה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
אורות התשובה - הרב הראל כהן הדרכה מעשית בהרהור תשובה
אורות התשובה פרק ז, ה1 ו'
הרהור תשובה הוא הגרעין שממנו צומחת התשובה, ואסור לנו לזלזל בזה. בהמשך הרב ממלמד אותנו על הגישה הבריאה אל התשובה שצריכה להיות בשמחה!
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א אנשי הקודש בתחיית האומה
אורות התחיה -פסקה ג',ד'
השיעור עוסק במתח שבין העיסוק המעשי בבניין האומה וארץ ישראל לבין השמירה על הגובה והעומק הרוחני שלה. דרך תורתו של הראי"ה קוק, מובהר כי קיומם של גדולי תורה וחסידי עליון הוא שמאפשר לעם לפעול במרחב החומרי והלאומי בביטחון וללא חשש מירידה רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ראש השנה
תרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פירושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת. מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס . והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
