בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מעמד הקהל וניסוך המים
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • קרבנות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

undefined
8 דק' קריאה 29 דק' צפיה
מעילה בניסוך המים – ממתי?
שנינו במסכת מעילה 1 : "המים שבכד של זהב לא נהנין ולא מועלין, נתנו בצלוחית מועלים בהם". כאשר היו ממלאים את המים בערב שבת, לא היו ממלאים לתוך הצלוחית של ההקדש אלא בתוך כלי זהב של חול, כדי שלא יפסלו בלינה. ואומרת המשנה שכל עוד המים נמצאים בכלי של חול אין בהם איסור מעילה, אלא רק אחרי שנתנן בכלי קדוש.
שאלו על כך כולם, הרי כדי שיהיה איסור מעילה כלל אין צורך שיתקדש הדבר בכלי! קידוש כלי אמנם משפיע על כמה עניינים, ולמשל על לינה, אבל לגבי מעילה מספיקה קדושת פה - שאדם יקדיש את הדבר בפיו! ומפורש בדברי רש"י 2 שהמים מתקדשים בקדושת פה מיד לאחר שהם נשאבים מהשילוח!
כדי לבאר את העניין, נקדים לבאר את גדרם של מי החג.

גדרם של מי ניסוך המים – חובת החג
במסכת זבחים 3 מובאת דעתו של ר' אליעזר, שאדם המנסך את מי החג בחג בחוץ – חייב כרת, כשם שאדם ששוחט בחוץ חייב כרת משום שחוטי חוץ. בגמרא נחלקו אמוראים בביאור שיטתו: ר' יוחנן בשם ר' מנחם יודפאה אמר "רבי אלעזר בשטת רבי עקיבא רבו אמרה, דאמר ניסוך המים דאורייתא, דתניא רבי עקיבא אומר: ונסכיה - בשני ניסוכים הכתוב מדבר, אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין". וכיון שניסוך המים נלמד מאותה מילה העוסקת בניסוך היין, הוקשו שני הנסכים זה לזה - כשם שהמנסך יין בחוץ חייב כרת, כך גם המנסך מים. ריש לקיש שאל על ר' יוחנן שתי שאלות, ואחת מהן 'אי הכי בשאר ימות השנה נמי!' כלומר, אם ניסוך המים נלמד מפסוק זה אז לא מובן מדוע דווקא המנסך בחג חייב כרת, ולא בשאר ימות השנה? ומסיקה הגמרא שאכן ניסוך המים הוא הלכה למשה מסיני, ואין לו רמז בפסוקים.

הרמב"ן והריטב"א 4 כתבו שיש הבחנה משמעותית בין שתי האפשרויות למקור דין ניסוך המים: אם הוא נסמך על הפסוק 'ונסכיה' הרי ניסוך המים הם חובת הזבח, כמו ניסוך היין; אבל למסקנה ניסוך המים הוא חובת החג, וכך הם הסבירו מדוע אפשר לנסך אפילו בליל החג. אם ניסוך המים היה חובת הזבח ודאי שהדבר לא היה אפשרי, כשם שלא שייך לנסך את היין של הקרבן בלילה, אלא רק לאחר הקרבת הקרבן.
את שאלת ריש לקיש 'בשאר ימות השנה נמי' נדחקו רש"י והתוספות להסביר, מדוע שאדם המנסך בחוץ את מי החג לאחר החג יתחייב כרת? ותמהו עליהם כל האחרונים מדוע לא פירשו בצורה פשוטה: הרי לגבי נסכי יין נאמר 'אדם מביא את זבחו היום עד 10 ימים' 5 , כלומר אפשר להביא את היין גם לאחר זמן רב מהקרבת הקרבן, וממילא מובנת שאלתו של ריש לקיש בפשטות, שאם ניסוך המים נלמד מ'ונסכיה' הרי דינו כמו ניסוך היין, ואם אחרו את ניסוך המים ולא הביאוהו בסוכות אפשר להביאו גם אחרי סוכות, ולכן שייכת בו מעילה במקרה זה גם אז. כך מסבירים כמה אחרונים את שאלת הגמרא, ותמהים על רש"י ותוספות שלא הסבירו כך.
נראה שלרש"י ותוספות היה ברור שדין זה, שאפשר להביא את הנסכים גם לאחר החג – אינו נוהג בניסוך המים. ומדוע? הרי הוא הוקש ליין?

האם אפשר לנסך בנפרד מהזבח?
נקדים את דברי הירושלמי 6 , שגם בהם מבואר שאי אפשר לנסך את המים לאחר זמן. ריש לקיש שאל שלש שאלות על ניסוך המים: "הקדימן לזבח מהו? ניסכן בלילה מהו? לא ניסך היום מהו שינסך למחר?" וענה לו ר' יוחנן שכיון שניסוך המים נלמד מ'ונסכיה', ניתן ללמוד ש"הקדימן לזבח כשר, ניסכן בלילה כשר, לא ניסך היום לא ניסך למחר משום עבר יומו עבר קרבנו".
ולכאורה דברי הירושלמי תמוהים, המסקנה היתה צריכה להיות הפוכה לגמרי! בשלמא לפי דברי הרמב"ן בדעת הבבלי שניסוך המים הוא חובת החג כל התשובות מובנות, אפשר לנסך בערב או קודם לזבח שהרי מנסך בחג, אבל לא למחרת משום עבר יומו בטל קרבנו; אבל הירושלמי הסתמך בתשובתו על הדרשה 'עולת התמיד מנחתה ונסכיה', ולפי פסוק זה הניסוך הוא חובת הזבח, והכל צריך להיות הפוך! לא שייך לנסך בלילה או לפני הזבח, אבל אם לא ניסך היום יש לכך תשלומין למחר, כדין ניסוך היין! 7

מכוח שאלה זו כותב החזו"א שיש לדייק בלשון הירושלמי. ר' יוחנן אומר 'הקדימן לזבח כשר , ניסכן בלילה כשר' . הירושלמי אינו אומר 'יצא' אלא 'כשר', ומכאן יש ללמוד שאכן המים כשרים רק בתורת נדבה, ואחרי הזבח יש להביא מים אחרים.
לעצם הרעיון ששייך בניסוך המים נדבה יש יסוד בירושלמי. על הפסוק 'ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, ויבקעו שלשת הגיבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער וישאו ויביאו אל דוד ולא אבה לשתותם ויסך אותם לה' " 8 אומר הירושלמי 9 : 'בר קפרא אומר חג המים היה וניסוך המים היה והיתר היה'. באותו זמן היתה במת הציבור בנוב וגבעון, וברור שדוד ניסך את המים על במת יחיד, והרי בבמת יחיד לא שייך להקריב חובות אלא רק נדבות! 10 הרי מפורש ששייך ניסוך מים של נדבה. ומדוע מדגיש הירושלמי 'חג היה'? כי רק בחג אפשר לעשות מי נדבה.

החזו"א יישב את שתי ההלכות הראשונות שלמד ר' יוחנן לגבי ניסוך המים, לגבי המנסך לפני הקרבת הקרבן ולגבי המנסך בלילה, אבל נשארה השאלה השלישית - מדוע אם לא ניסך היום לא ינסך למחר משום עבר יומו בטל קרבנו? במה זה שונה מיין שאפשר לנסך גם אחרי החג? על כרחנו שאין למים תשלומין, כפי שהיה פשוט לרש"י ותוספות. ונבאר את טעם הדבר.

נסכים – חובת הזבח וחובת האדם
הגמרא במסכת זבחים 11 מביאה ברייתא "אזרח מביא נסכים, ואין הגוי מביא נסכים". ולכאורה קשה ממשנה מפורשת בבמסכת שקלים "אמר רבי שמעון שבעה דברים התקינו בית דין וזה אחד מהן נכרי ששלח עולתו ממדינת הים ושלח עמה נסכים (הכוונה כאן לדמי נסכים) קריבין משלו ואם לאו קריבין משל צבור" 12 . הרי מפורש כאן שנסכים שייכים בקרבן של גוי! פירשו הראשונים שגם הזבח של הגוי טעון נסכים, ומה שלא שייך בגוי זה הבאת נסכים בתורת נדבה, לא במסגרת של הבאת זבח אלא באופן עצמאי.

אולם בדברי הרמב"ם מפורש שגם אם הגוי מביא זבח אין הוא יכול להביא נסכים, ואף על פי כן אם שלח דמי נסכים – משתמשים בהם לקניית נסכים. מדוע? מבאר הגרי"ז שהנסכים יכולים לבוא משני צדדים: מצד חובת המקריב, ומצד חובת הזבח. מצד אחד הנסכים הם חובת המקריב כמפורש בתורה 13 "והקריב המקריב קרבנו מנחה לה' סולת עשרון בלול ברביעית ההין שמן", וחובה זו אינה נוהגת בגוי. אבל מלבד חובת המקריב יש גם חובת הזבח, שכאשר קרבן מוקרב הוא צריך להיות מוקרב בליווי נסכים, ודין זה שייך גם בקרבן של גוי. על כן, אם הוא שולח כסף בשביל הנסכים אין בעיה להשתמש בו, כדין כל דבר שגוי יכול להקדיש עבור ישראל, ואם לא שלח דמי נסכים יש להביאם מתרומת הלשכה, כדי לקיים את חובת הזבח.
כדברי הגרי"ז מפורש למעשה בגמרא במנחות (אף שהגרי"ז עצמו לא הביאה). הגמרא 14 מסתפקת האם נסכים הם "כפרה ושמחה", כיון שזריקת הדם מכפרת על האדם הריהו מביא גם נסכים לשמחה, או שהם "אכילה ושתיה" – כשם שיש אכילת מזבח בקרבן עצמו, יש גם שתיית מזבח בנסכי הקרבן. ומבארת הגמרא את הנפקא מינה, במקרה שאמורי הקרבן אבדו ואי אפשר להקטיר אותן. אם הנסכים הם מצד שמחת האדם על כפרתו – הרי האדם התכפר ויביא נסכים גם במקרה זה, אבל אם הם מצד 'אכילה ושתיה', כיון שאין אכילת מזבח אין גם שתיית מזבח. החזו"א מאריך לבאר שלמרות שבגמרא אין מסקנה ברורה, שני הדינים קיימים, נסכים הם גם 'כפרה ושמחה' וגם 'אכילה ושתיה'. הרי מפורש בגמרא זו שיש בנסכים שני צדדים: חובת האדם – לבטא את שמחתו על הכפרה, וחובת הזבח – אכילה ושתיה.

כיצד אפשר להביא נסכים לאחר זמן?
ומעתה יש לשאול, כיצד נבין את ההלכה שאדם יכול להביא את הנסכים גם לאחר זמן? מצד חובת האדם הדבר מובן, האדם התחייב בנסכים היום והוא מביאם למחרת, אבל מצד הזבח כיצד יתכן להביא את הנסכים במנותק מהזבח עצמו? הרי פשוט שלא שייך להביא את המלח של הקרבן לאחר שהקרבן עצמו הוקרב, למשל, ואם כן כיצד שייך להביא נסכים לאחר זמן?
ויש לומר שבאמת כאשר מביאים את הנסכים לאחר זמן מקיימים בכך רק את חובת האדם, אבל לא את חובת הקרבן. וכך מובנים דברי רש"י 15 שלכתחילה ודאי יש להביא את הנסכים בו ביום, ורק בדיעבד אם הביא כשר. לכתחילה יש להביא בו ביום כדי לצאת גם ידי חובת הזבח, ואם לא הביא יכול להביא גם אחר כך ותתקיים רק חובת האדם, אבל לא חובת הזבח.

אולם מדברי התוספות 16 משמע שאפילו לכתחילה אפשר להביא את הנסכים לאחר זמן. שאלנו – כיצד מתקיימת בכך חובת הזבח? יש לומר שכיון שהאדם עצמו התחייב בנסכים מחמת החיוב בקרבן, יש עליהם שם זבח, וממילא יש זיקה בין הנסכים לקרבן, למרות שהן מובאים מאוחר. אבל אם יהיו נסכים שלא באים מצד חובת האדם, לא יהיה אפשר להביאם לאחר זמן, כי לא יהיה מה שיצור ביניהם זיקה לזבח. למשל, בעקבות דברי הגרי"ז בדעת הרמב"ם שבבן נח שייכת רק חובת הזבח ולא חובת האדם, לא תהיה אפשרות להביא את הנסכים לאחר זמן.
ועתה ניתן לומר גם לעניין ניסוך המים, שההיקש ממנו נלמד עניין ניסוך המים 'ונסכיה' הוא רק מצד חובת הזבח, אבל מצד חובת האדם – לא שמענו. אין על כך פסוק 'והקריב המקריב', ומובן מדוע לא שייך להביא מים לאחר החג, כפי שהיה ברור לירושלמי, לרש"י ולתוספות.

ההקדשה – עבודת ה'
לאור זאת ניתן להבין הלכה נוספת. הלכה שהמקדיש בעל מום – לוקה, שנאמר 'לא תקריבו' ודורשת הגמרא 'לא תקדישו'. הגמרא 17 מסתפקת האם גם המביא יין מקולקל לנסכים נחשב כמביא קרבן בעל מום וילקה, או לא. וכותבים התוספות 18 שלגבי ניסוך המים פשוט שאם הביא מים מקולקלים לא ילקה. שואל על כך ה'קרן אורה' מדוע הדבר כל כך פשוט? הרי הוקש ניסוך המים לניסוך היין? ויש לבאר, שהרי המלקות במקריב בעל מום נלמדות מהדרשה 'לא תקריבו - לא תקדישו'. ויש להבין – כיצד לומדים מהפסוק העוסק בהקרבה על הקדשה? במקום אחר הארכנו לבאר שכל הקדשה של קרבן אינה מעשה טכני של החלת חלות, אלא היא עצמה עבודת ה', נתינת דורון לגבוה. כשם שהסמיכה היא לפני כל העבודות והיא מכפרת, גם ההקדשה היא חלק מההקרבה. במקדיש יין שייך לומר שילקה כמקדיש בעל מום משום 'בל תקריבו', אבל הקדשת מים אין בה משום 'כי תקריב', אין בה מעשה הקרבה אלא היא חובת הזבח, ולכן אין מלקות.

קדושת מי החג – חלק מקדושת הזבח
ומכאן נחזור לשאלה שפתחנו בה – מדוע אין מעילה במי החג שלא התקדשו בכלי שרת, למרות שהתקדשו בקדושת פה? שאלה דומה מאוד הקשה הגרי"ז על דברי הרמב"ם ביחס ללוג שמן של מצורע, שמועלים בו רק אחרי שהוקדש בכלי, ושואל הגרי"ז - הרי כבר לפני כן היה קידוש פה! ומאריך הגרי"ז לבאר שלוג שמן של מצורע אינו נחשב 'קדשי ה'" מצד עצמו אלא רק מצד שהוא טפל אל הזבח, ולכן רק כשהוא קדוש בכלי הוא נטפל אל הזבח ושייך בו דין מעילה.

דברי הגרי"ז הם חידוש גדול, כי לדעת רש"י מזים את לוג השמן של מצורע על הפרוכת – מה שמצאנו רק בקרבנות יום הכיפורים; ואמנם הראשונים האחרים חולקים ואומרים שמזים בעזרה, אך גם לדעתם מזים כנגד קודש הקדשים. הרש"ש 19 אף הביא גמרא מפורשת כדעת רש"י, האומרת שמזים את השמן בפנים ההיכל (אמנם רש"י הלך צעד נוסף קדימה ואמר שמזים ממש על הפרוכת). מכל מקום, למרות מעלתו היתירה של לוג השמן, אומר הגרי"ז שקדושתו היא רק מצד טפילותו אל הזבח.

מעתה,אם 'מותר' לגרי"ז לומר זאת על לוג שמן של מצורע, קל וחומר שמותר לנו לומר זאת על מי החג,שרק לאחר שקדשו בכלי הם קדשי ה' משום שאז נטפלים לזבח, ועל כן לא שייכת בהם מעילה כל עוד לא קדשו בכלי.


^ 1 פרק ג, משנה ז'; בגמרא בדף י"ג ע"ב.
^ 2 ראה פסחים לד ע"ב ד"ה 'ואחר כך הקדישן'.
^ 3 קי ע"ב.
^ 4 במסכת סוכה, תענית ועוד.
^ 5 מנחות טו ע"ב.
^ 6 סוכה, פרק ד' הלכה ו'.
^ 7 במאמר מוסגר נעיר כי ר' מאיר שמחה, בעל ה'משך חכמה', ענה על שאלה זו בעזרת הגהה קלה. ביום השני של חג הסוכות נאמר 'מלבד עולת התמיד ומנחתה ונסכיהם', והפשט בפסוק זה אינו מובן – נסכיהם של מה? הרי מדובר שם על עולת התמיד? מהו פשוטו של מקרא??? מבאר ר' מאיר שמחה שיש להתבונן בפסוק כולו: הפסוק מתחיל מ'וביום השני... ומנחתה ונסכיהם'. ומעתה יש לומר שהמילה 'נסכיהם' מוסבת על היום ועל עולת התמיד, ניסוך היין של העולה וניסוך המים של היום, ונמצא שהבנת הפסוק תואמת להלכה למשה מסיני, שניסוך המים אינו מצד הזבח אלא מצד היום. אלא שבגמרא מובא פסוק אחר ו'נסכיה'! כותב המשך חכמה שיש להגיה בירושלמי ולגרוס 'ונסכיהם'. פירושו יפה, אבל הוא מבוסס על הגהה, ולפי הגירסא שלפנינו חוזרת הקושיא למקומה.
^ 8 שמואל ב' כג, טו-טז.
^ 9 סנהדרין פרק ב, הלכה ה'.
^ 10 קיז ע"ב.
^ 11 זבחים מה ע"א.
^ 12 שקלים ז, ו.
^ 13 במדבר טו, ד.
^ 14 מנחות כ ע"א.
^ 15 במסכת תמורה דף י"ד.
^ 16 ראש השנה ל ע"ב.
^ 17 מנחות פז ע"א.
^ 18 יומא סד ע"א למעלה (בהמשך לדיבור 'זריקת דמים' שבעמוד הקודם).
^ 19 יומא דף ד'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il