בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בא
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת בא

היציאה לחירות

נס הניסים, ויצאו ברכוש גדול, יציאה לחרות הרצון , כח הרצון ,שאלות הבנים ,הקישור לצדיקים.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ה' שבט התשע"ה
10 דק' קריאה 45 דק' צפיה
נס הניסים
קראנו השבת את פרשת בא, פרשת יציאת מצרים. התכוננו לפרשה זו בשתי הפרשיות הקודמות, וכעת הגענו לפרשה בה מסופר על עצם היציאה ממצרים. מצוות עשה של תורה, לזכור יציאת מצרים ביום ובליליה תמיד. מצוות יציאת מצרים היא יסוד האמונה. הזוהר אומר: המופת של היציאה ממצרים היה יותר גדול מכל המופתים שקדמו לו, כי השעבוד שעם ישראל היה משועבד למצרים היה טבוע בישראל. המצרים חינכו את ישראל שתפקידם בעולם הוא עבדות, שהם עבדים בני עבדים, והמצרים הם העם המובחר. למצרים היו מיני כישופים שקשרו את ישראל למצרים, והמצב הנפשי של בני ישראל היה קשה מאד. כל אלו, המצב הנפשי והמצב הטכני, לא אפשרו את יציאת מצריים.

ויצאו ברכוש גדול
הרב קוק (עין איה ברכות ט.) מסביר את הפסוק: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמות יא, ב). צריך לנצל את מצרים ולצאת ברכוש גדול. הגמרא במסכת ברכות (ט.) אומרת:
אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: (אברהם אבינו) "ועבדום וענו אתם" (בראשית טו, יג) - קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" - לא קיים בהם.
מה זה לצאת ברכוש גדול? הרי זו לא השאיפה שלנו. מה לנו ולכסף, השאיפה שלנו זה עושר רוחני וערכי. עונה הרב: כיוון שעם ישראל היה במצב כל כך שפל היה צריך לרומם את רוחם על ידי כסף. יש מצבים שאדם נמצא במצב שפל כזה שיש מקום לתת לו עושר גשמי כדי לרוממו מהמצב השפל בו הוא נמצא.
הגר"א מבאר גמרא זו בעוד אופן. יש להקשות מדוע הגמרא צריכה לנמק שהסיבה שיצאו ברכוש גדול היא כדי 'שלא יאמר אותו צדיק', הרי גם הקב"ה הבטיח "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". הגמרא ממשיכה:
משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום.
צריך באור איך המשל הזה נוגע לעניין - מבאר הגר"א שלקב"ה הייתה תוכנית שיצאו ברכוש גדול בביזת הים, שם יזכו ישראל בעושר גדול. הגאולה עוד לא נגמרה כל עוד המצרים לא טובעים בים והסכנות עוד קיימות. סיום הגלות והגאולה יהיה בקריעת ים סוף ושם יזכו ברכוש גדול. אבל אברהם אבינו הוא לא יודע שהרכוש הגדול אמור להגיע בקריעת ים סוף והוא רואה שבעצם היום הזה יוצאים ממצרים ולא נתקיימה ההבטחה. אמר הקב"ה: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" שלא יאמר אותו צדיק לכן יצאו כבר עכשיו ברכוש. גם את ישראל היה צריך לבקש שישאילו כסף וזהב כי נאמר להם שהגאולה תהיה אחר כך בקריעת ים סוף, והם אמרו וזרזו שנצא כבר גם בלי הכסף העיקר שנצא ונהיה בני חורין.

יציאה לחרות הרצון
עיקר ענינה של יציאת מצרים היא יציאה מעבדות לחרות, יציאה לחרות עולם, נהינו בני חורין. כל הגלויות אחר כך לא שינו את החרות הגמורה שהשתחררנו כאשר יצאנו ממצרים. אומר הרב: (אורות הקודש, מוסר הקודש, הבחירה והחרות בישראל, כח)
ישראל נתנשאו לחירות ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה, שחרור הרצון, חופש האופי. והיא היא התכונה היותר עליונה, הראויה להיות מתממת את כל העולם באור החירות העליון, שהוא צריך להיות הולך ונקנה, עד שבאה התכונה העליונה מכל שאיפה שבחירות, שהיא היא המבוטאה בהעבדות האלהית של ד' אלהי ישראל, עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד.
יצאנו לחרות- עם ישראל יצא לחרות הרצון. הרצון באדם הוא הדבר היחיד שברשותו של האדם. האדם חופשי ברצונו ויכול לרצות הכול ללא גבול. למימוש בפועל, ליכולות האדם, יש מוגבלויות. אדם לא יכול להשיג כל מה שהוא רוצה, אבל הרצון חופשי לחלוטין - אין גבול לרצון. גם לעבד יכול להיות רצון חופשי. עבד יכול לרצות אך לא לקיים, כיוון שהאדון יכול לכפות אותו לעשות דברים כנגד רצונו אבל האדון לא יכול להכתיב לו מה לרצות. חופש זה הוטבע בישראל ביציאת מצרים.
הרצון שבאדם זו הנקודה הדומה לריבונו של עולם. נקודת הרצון היא הבחירה החופשית, ובזה האדם הוא צלם אלוקים. הקב"ה חופשי ברצונו והאדם גם כן חופשי ברצונו אך לא חופשי ביכולתו. זו נקודת הבחירה החופשית שיכול האדם לבחור מה שהוא רוצה. הרצון היותר פנימי שבאדם זה הרצון שלא משתנה, הרצון לטוב הוא בעצם הרצון האמיתי שלו. אדם שרוצה לעשות דברים שלמחרת הוא מתחרט עליהם זה לא נקרא שהוא רוצה אף שבשעה שהוא עשה הוא רצה. זה לא נקרא שהוא רצה ממש, הראיה שלמחרת הוא התחרט. אבל כשאדם עושה דבר טוב הוא לא מתחרט. יש דברים שהרצון לעשות אותם הוא רצון מוחלט שאינו משתנה זה עומק הרצון של האדם. עיקר תפקידו של האדם זה לרצות מה שהוא באמת רוצה, זאת אומרת לרצות טוב. אדם צריך לטהר את עצמו לרצות מה שתמיד הוא ירצה - רצון שלא יתחרט עליו אף פעם.
לא תמיד יש ביכולתו של האדם לבצע את רצונו. כמובן מה שביכולתו לבצע הוא צריך לבצע, ואם הוא רוצה ויש ביכולתו לבצע והוא לא ביצע סימן שהוא לא מספיק רוצה. אבל אם הוא לא יכול מכל סיבה שהיא זה לא אחריותו. וכך אמרו חז"ל: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה (ברכות ו.). הקב"ה מחשיב זאת כאילו עשה, כיוון שאי קיום הרצון לא היה תלוי בו. הוא מאוד רצה ואילולי היו עיכובים ודאי היה מקיים את המעשה הטוב. וכן אם אדם אולץ לעשות עבירה, אונס רחמנא פטריה (בבא קמא כח(: לא מענין אותנו מה שהוא עשה בפועל כיוון שהוא לא רצה וכפו אותו על המעשה. זאת אומרת: מה שנתבע מן האדם זה לרצות, וזה בידי האדם ואף אחד לא יכול לכוף אותו מה לרצות.
זה גורם לאדם להיות שמח מאוד. מה שמבקשים ממנו זה ביכולתו, בידו לרצות טוב, ואי אפשר להפריע לו בזה. וכח הבחירה הזה ניתן באומה ביציאת מצרים. ומאז לעם ישראל יש רצון אחד ברור, ושיא חופש הרצון זה לכפוף עצמו לרצון ה', לעבדות ה'. כמו שכתוב: כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, מב) עבדי הם, ולא עבדים לעבדים (בבא מציעא י.). עבדות לריבונו של עולם זה החופש המוחלט, כי זה בעצם הרצון הכי פנימי שבאדם. זו עבדות לחופש, עבדות לאין סוף, עבדות למרחבים הבלתי גבוליים. ברגע שאדם מעלה את רצונו לרצון ה' שהוא בלתי מוגבל, רצונו מתגדל.
משל לאדם שהמלך מזמין אותו להיות המנכ"ל של המדינה, ונותנים לו את כל הסמכויות. נותנים לו אפשרות לקבל יעוץ אם הוא רוצה כדי שיעשה את תפקידו הכי טוב. ונותנים לו חופש פעולה, אבל הוא פקיד של המלך. זו עבדות או חופש - במינוי הזה הוא נעשה עבד לעשות דברים בלתי מוגבלים. בעוד שלפני זה הוא יכל לעשות רק לפי יכולותיו והאמצעים שהיו לו, כעת הוא פקיד של ממלכה ויש לו כלים לפעול פי כמה וכמה. עשה רצונך כרצונו (אבות ב, ד)- יש לעשות את רצוננו כרצון ה'.

כח הרצון
הרב אומר במקור נוסף באורות הקודש (חלק ג, עמוד פ):
עוד יתגלה בעולם גודל ערך הכח של רצון האדם, ומדרגתו במציאות כמה היא מכרעת על ידי רזי תורה. וגילוי זה יהיה הכתר של כל המדע כולו, ויבוקש מכל העולם בישראל.
יש הרבה תחומים במדע, והכתר של המדע כולו יהיה גילוי כח הרצון שבאדם. כח זה הוא הכח הכי גדול בעולם, יותר מכל סוגי המדעים שיש. כח הרצון הוא השורש של כל הכוחות. ועוד יתגלה שכח הרצון פועל ויוצר והוא הדבר הכי פועל במציאות. דבר זה יתגלה על ידי הבנה פנימית, ואחר כך על ידי גילוי חיצוני בפועל. הרב מבאר זאת, אצל הקב"ה הרצון והיכולת הם שווים מה שהוא רוצה הוא יכול. אין פער בין הרצון ליכולת, ברצונו הכול נעשה. רצון האדם הוא סעיף מהרצון האלוקי, וכאשר האדם מתאים את רצונו לרצון ה' רצונו מתחיל להיות פועל גם כן, והיכולת שלו מתרבה. וזה מה שנאמר (משלי י, כה) צדיק יסוד עולם, צדיק גוזר והקב"ה מקיים (מועד קטן טז:). רצון הצדיק פועל מפני שהצדיק מידבק ברצון ה', ורצון ה' הוא רצון עם יכולת, כל מה שה' רוצה מיד מתקיים. וככל שהאדם יותר מתאים את רצונו לרצון ה', כל מה שה' רוצה הוא גם רוצה, הוא ממשיך את היכולת לעצמו שהרי הוא סעיף מהרצון האלוקי.
לדוגמה: מתפלל על חולה, תפילה זו ממשיכה את רצון ה', תפילה לשם שמים שחולה זה יבריא, אור ה' יופיע בו והוא ממשיך זאת מרצון ה', אז זה פועל - צדיק גוזר והקב"ה מקיים. והרב ממשיך ואומר כיוון שבכל אחד יש נקודה של צדיקות, אפילו אדם שלא צדיק גדול יש בו משהו מהרצון הטוב אז המשהו הזה פועל וככל שרצונו יותר גדול הוא יותר פועל.
אנשים מזלזלים ברצון וחושבים שאם הם לא מצליחים ליישם את הדברים בפועל אין לרצון ערך. מה עניינו של הרצון כאשר בסוף הוא לא קיים את רצונותיו. אך זו טעות, רצון האדם הוא חשוב מאוד וצריך להשתחרר מהמחשבה שהכול תלוי ביכולת, כיוון שהיכולת לא תמיד בידינו. וגם בדברים שכן בידינו, לא תמיד זה לגמרי בידינו כיוון שיש לאדם אופי ותכונות וצריך להשתחרר מכל מיני נטיות. אם אדם עשה דבר שאינו לרצונו והוא נגרר ולא שלט על עצמו זה לא נקרא שהוא רצה, שהרי קודם למעשה הוא לא רצה, והוא מתחרט אחרי כן. הוא קצת אנוס, יצרו אנסו, ויש בזה מדרגות שונות של אונס. ולכן אין לו לזלזל ברצון שלא רצה לעשות - שזה הרצון הדבר היותר מכריע. אם אדם יחזק מחשבה זו ויחזק מאד את רצונו, האדם יקבל על עצמו עול מלכות שמים, הרצון הזה פועל. ואם כך הוא יעשה הרצון יתחזק והוא יהיה כל כך חזק עד שינצח את כל החולשות. הרצון הטוב גורר את כל המעשים הטובים אחריו בחינת מצווה גוררת מצווה. שיא החופש הוא היכולת לקבל עול, אדם שרוצה להיות בן חורין לגמרי ומתוך חרותו הוא לא יכול לקבל על עצמו עבדות - הוא מוגבל בחופש שלו. חופש אמיתי הוא מי שיכול לקבל על עצמו עבדות. והסברנו שהעבדות האלוקית היא בכלל לא עבדות. לעשות מצוות ה' זה להיפגש עם האין סוף. להתכופף לרצון ה' זה להשתחרר, לצאת מהמוגבלות האנושית. אדם צריך לומר מה שאני רוצה זה יפה, אך בהתבטלות לרצון האלוקי אני נהיה שייך לגדולה האלוקית.

שאלות הבנים
בפרשתנו מובאים שלושה מהבנים מתוך הארבעה שנזכרים בהגדה של פסח. בכל בית יושבים בנים שונים. הבן הרשע שואל: (שמות יב, כו) מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? יש רשע שיושב בבית מדרשו של ה"אוהב ישראל" והוא שואל (בדרשות לפסח): אני רואה שעושים מדורה וצולים כבש ורוקדים סביבו, זו עבודת ה'? אתם עושים קומזיץ לכיף בשביל עצמכם. עבודת ה' זה צומות, התקדשות, פרישות, לא לחגוג ולאכול. כך שואלים את החסידים: אתם עושים מסיבות - זו לא עבודת ה'! והתשובה היא שזו עבודת ה'. צריך לדעת שגם באכילה אפשר לעבוד את ה', וגם באכילה מהודרת כמו בליל הסדר שאוכלים על השובע, אכילה בשביל טעם הצלי - זו עבודת ה'. כאשר עושים לשם שמים, כאשר האדם נמצא במדרגה של קדושה - אפשר וצריך להינות מהעולם. צריך לקחת את כל המציאות ולרומם אותה ולא להיפרד מהמציאות. בליל הסדר אדם נמצא בספירות עליונות אז כל החיים מתקדשים. וצריך לשאוף שחיי האדם יהיו חיי קודש, שאכילתו תהיה קודש וכל עניני העולם יהיו משרתים את הקדושה.
בבית מדרשו של הגר"א שואל הרשע "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם"? כאפיקורס. הוא לא אומר כמו החכם (דברים ו, כ): מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. החכם אומר "ה' אלוקינו", והרשע לא מזכיר שם שמים. התשובה לרשע לדעת הגר"א (בפירוש ההגדה), היא שלא עונים לו. מה שכתוב בפרשתנו: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח). זו אמירה למי שאינו יודע לשאול. בהגדה של פסח דרשו לי ולא לו. כאן התורה אומרת בתשובה לשאלת החכם: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם" (שמות יב, כז), ובהגדה של פסח לא מביאים תשובה זו אלא את הפסוק "בעבור זה עשה ה' לי ". ההדרכה היא לא לדבר אל הרשע. הוא רוצה להקשות, אם תענה לו הוא ימשיך להקשות והוא יתפקר יותר. יש כאלו שלא רוצים לשמוע ועם אנשים כאלו לא כדאי להתווכח, ויכוח רק יחמיר את הקלקול שבו. עזוב אותו ותפנה לאחרים ותאמר להם: "בעבור זה עשה ה' לי", הוא יראה שלא עונים לו ואולי זה דווקא יעורר אותו - יותר מאשר אם תענה לו. גם בתורה כתוב לאחר שאלת הרשע "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'" לא נאמר ואמרתם 'לו' כמו בתשובה לתם - אלא ואמרתם- לאחרים.

הקישור לצדיקים
ר' לוי יצחק מברדיטשב (קדושת לוי) מסביר ששאלת הרשע היא על זה שיש צדיקים שהם עובדי ה' והחסידים מקושרים אתם ועל ידי זה מתרוממים. ובא הרשע ושואל מה שאתם עושים זה בשבילכם, אתם רוצים מעמד, רוצים כבוד. הרשע מזלזל בהתחברות האדם לרבותיו והתשובה: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'", אנו עובדים את ה'. היחס לרב הוא יסוד בתורה והזלזול בנושאי דבר ה' הוא זלזול ביסוד קיומה של תורה, וזה יסוד הקלקול שברשע שהוא אומר: גם אני חכם מה אתם הרבנים, הצדיקים, שתכתיבו לי. אני צריך להתכופף אליכם? וצריך לזכור שיש נושאי התורה, "צדיק יסוד עולם", שהחיבור אליהם מחבר את האדם לקודש. לא קישור בצורה חולנית, אלא לדעת שהוא המחבר לאלוקים, לא שהוא הכתובת עצמה.
ויש הבן שלא שואל אבל אתה התפקיד שלך לספר לו על יציאת מצריים: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", הוא לא שאל אבל אתה עונה ומספר.
ושאלת התם: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת" (שמות יג, יד), התם רואה את המכות שה' נותן למצרים ושואל: למה מכים אותם כל כך חזק, הרי יש שם חפים מפשע, ולמה להרוס את ארץ מצרים, צריך באופן מידתי, אי אפשר לעשות הסכם שלום עם המצרים? ועונים לו: "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". דע לך, מה שהקב"ה עושה זה לכתחילה, להראות לעולם כולו שהקב"ה בחר בישראל. ובלא המכות הללו לא היו רואים את יד ה', והעולם וישראל לא היו מכירים את הגדולה האלוקית והבחירה בישראל. יציאת מצרים, האותות והמופתים הם להטביע את הידיעה הזו בעולם כולו, שה' בחר בישראל. ועל זה אנו אומרים: "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים קלו, י), חסד זה לא היה רק לאותה שעה, אלא החסד הזה לעולם. וכן "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" כל מה שה' עשה זה לעולם, כי על ידי המכות העולם יודע שעם ישראל הוא עם ה'. וכיוון ששמו של עם ישראל מקושר לשם שמים, וכל העולם יודע שהקב"ה בחר בישראל, זה מחייב את ריבונו של עולם לשמור עלינו, כי אם אנו נפגע חס ושלום זה חילול ה'. אם עם ישראל נפגע יאמרו הגויים שאין יכולת לקב"ה להגן על עם ישראל. זה מחייב כביכול את ריבונו של עולם בכל הדורות לשמור על עם ישראל. כל המכות שהקב"ה הכה את המצרים באו להעצים את ההכרה הזו.
אף שהיו תקופות רבות לא כל כך קלות, זה מופת שעם ישראל שורד, מציאות שאין לה אח ורע בכל אומה ולשון. זה אומר שכל הזמן ה' שומר עלינו. אנו כבשה מופתית בין שבעים זאבים, שהזאבים לא מצליחים לטרוף אותה. כעת אנו רואים שהקב"ה מוציא אותנו מהגלות, והכול מכוח יציאת מצרים. בעזרת ה' שנזכה לגאולה שלמה מכוח יציאת מצרית ושנגיע לכך שהימים הראשונים יהיו טפלים לאחרונים והגאולה העתידה תהפוך לגאולה העיקרית (ברכות יב:).




^ 1.. שנת תשע"ה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il