ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קניין ד' אמות ;">

בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשע"ה

קניין ד' אמות

בבא מציעא דף י



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

מקור הקניין
נאמר במשנה בגיטין עח ע"א: "היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת". ונחלקו האמוראים בהסבר הגמרא. רב מפרש שקרוב לה פירושו בתוך ד' אמותיה, ואילו רבי יוחנן מפרש שקרוב לה פירושו שהיא יכולה לשומרו והוא לא, ואפילו אם הגט נמצא בריחוק מאה אמות ממנה. בהמשך הגמרא אומר רבי יוחנן "לגיטין אמרו ולא לדבר אחר", ומבואר שם שהוא הדין לקידושין משום שנלמד בהיקש "ויצאה והיתה".
בסוגייתנו אומר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום וזוהי תקנה מדרבנן כדי שלא יבואו למריבות. ובהמשך מובא שיש אומרים שלא תיקנו זאת בחצר חברו ולכן לא ניתן לקנות פאה בשדה בעל הבית על ידי קניין ד' אמות, וכן יש אומרים שתיקנו זאת דווקא בסימטא אך לא ברשות הרבים שהרבים דחוקים שם. ולכאורה ישנה סתירה בין הסוגיות, שבגיטין נאמר שקניין זה נוהג רק בגיטין ובקידושין ואילו בסוגייתנו מובא קניין זה ביחס למציאה ולזכיית עניים בפאה.
ישנן שתי גישות עקרוניות בראשונים ביישוב סתירה זו. הרמב"ן והרשב"א מיישבים שדברי רבי יוחנן אינם מוסבים על קניין ד' אמות אלא נאמרו לשיטתו שפירוש המשנה בגיטין הוא שהגט נמצא אפילו בריחוק מאה אמה ממנה, וזהו דין מיוחד בגיטין, אולם קניין ד' אמות נוהג אף במציאה וכן משמע מפירוש רש"י שם (ד"ה ולא לדבר). הרשב"א מתרץ באופן נוסף, שדברי רבי יוחנן מוסבים אמנם על ד' אמות אך דווקא ברשות הרבים. תקנת ד' אמות בגיטין ובקידושין היא אפילו ברשות הרבים ואילו במציאה ובמקח וממכר רק בסימטא.
התוס' רי"ד והמאירי הלכו בכיוון אחר וחידשו שבגיטין ובקידושין קניין ארבע אמות מועיל מהתורה, ואילו במציאה והפקר זוהי תקנה מדרבנן. לכן אומר רבי יוחנן שהקניין מהתורה נוהג רק בגיטין ובקידושין. התוס' רי"ד כותב שבגט קבלה היא בידם שד' אמות קונות, ובמאירי הוסיף טעם בדבר ונימק ששם מועיל מהתורה הואיל והרי הוא כידה. אפשר להבין בדעתו שבגט אין צורך בקניין אלא שיהיה בידה, או שכוונתו ששם גדרי הקניין ואופיו אינם נקבעים כשאר הקניינים אלא לפי ההימצאות בידה. וכן מצאנו בפסקי רי"ד בגיטין (עח ע"ב) שנימק כמאירי ופירש כצד הראשון, שבגיטין אין הדבר תלוי בקניין אלא שישתמר לדעתה, שהרי לא מצאנו קניין בעל כרחה ובגיטין מועיל אף נתינה בעל כרחה 1 .
חיזוק לשיטתם יש להביא מדברי הגמרא בגיטין שגם בקידושין מועיל משום ההיקש "ויצאה והיתה", משמע שמועיל מהתורה ולפיכך למדים מההיקש. לשיטות הראשונים החלוקות צריך לתרץ שמכח ההיקש השווינו בהרבה דינים מהתורה בין גיטין לקידושין ולפיכך גם חכמים, כעין דאורייתא, לא רצו לחלק ביניהם. עוד חיזוק לדבריהם יש להביא משיטת רבי יוחנן שאפילו בריחוק מאה אמות יכולה לקנות, והרי במציאה ודאי לא מועיל מעבר לד' אמות, אלא על כרחך שיש חילוק עקרוני בין גיטין למציאה, והחילוק הוא ששם הדין תלוי בהימצאות בידה, והואיל וכך אפשר לומר שמועיל אפילו מהתורה.

במקח וממכר

התוס' רי"ד ו המאירי סבורים שתקנת קניין ד' אמות נוהגת רק במציאה והפקר שבהם שייך הטעם המוזכר בסוגייתנו, שלא יבואו לידי מריבה אך לא במקח וממכר. נראה שלא מקרה הוא, אלא כיוון שלשיטתם הקניין במציאה והקניין בגיטין אלו דברים שונים ונפרדים לחלוטין, אין סיבה להרחיב את התקנה המוזכרת בסוגייתנו מעבר למקרים שמצאנו בפירוש בגמרא ושרק בהם שייכת סברת התקנה. לעומת זאת, הרמב"ן והרשב"א הסוברים שגם בגיטין זוהי תקנה מדרבנן, כתבו שהתקנה נוהגת גם במקח וממכר – "כיוון דתיקנו לא לחצאין תיקנו" 2 . ולכאורה יש לתלות ולומר שהואיל ולדעתם גם בגיטין זו תקנה מסתבר שזוהי תקנה אחת כללית יותר (גם אם לפי תירוצו השני של הרשב"א בפרטי התקנה יש הבדל בין גיטין למציאה – ברשות הרבים), וכשם שמצאנו אותה בגיטין ובקידושין למרות ששם לא שייכת הסברא, כך מסתבר שלא פלוג ותיקנוה גם במקח וממכר. אולם צד זה אינו מוכרח כפי שיבואר.
מדברי רש"י בגיטין משמע כרמב"ן שדברי רבי יוחנן מוסבים על יותר מארבע אמות, ולפי זה מסתבר שיסבור כמותו שגם בגיטין קניין ד' אמות הוא רק מדרבנן, ובכל זאת כתב הרשב"א שמרש"י משמע שהתקנה נוהגת רק בהפקר ולא במקח וממכר, ונראה שלמד כן מדברי רש"י בסוגייתנו (ד"ה קונות לו) שכתב "אם יש סביבותיו דבר הפקר, אין אחר רשאי לתופסו". ונראה שרש"י סובר שאף שמצאנו זאת גם בגיטין, גם שם יש סיבה פרטית לתקנה, כדברי התוס' (ד"ה ארבע אמות) והרא"ש שהבינו גם הם שאף בגיטין זוהי תקנה אולם לא נימקו משום לא פלוג אלא משום "עיגונא". לכאורה כך נראה לומר גם בשיטת התוס' והרא"ש, שהואיל וציינו נימוק זה מסתבר שלשיטתם במקח וממכר שאין שום נימוק לא נוהגת התקנה, ואכן כך דייק הש"ך (רמג ס"ק ט) מהתוס' וכתב שכן נראה לכאורה מדבריו, אלא שבדברי הרא"ש מפורש שהיא כן נוהגת, וצריך לומר שמסתבר לומר "לא פלוג" דווקא בין הפקר למקח וממכר אולם בגיטין שזהו עניין אחר לגמרי לא היו מתקנים רק משום לא פלוג ולכן חיפשו הם סברא מיוחדת לגיטין. הרמב"ן והרשב"א בבבא מציעא לא הזכירו כלל את הסברא של עיגונא, ולפי זה מסתברת התלות שכתבנו למעלה, שלכן לדעתם יש כאן תקנה אחת כוללת ולא פלוג ומכח כך הסתבר להם לומר שהוא הדין גם במקח וממכר, אולם יש להעיר על כך שהרמב"ן בגיטין (עח ע"א) כן הזכיר את הטעם של עיגונא ואפילו כתב שם "ושמא משנתנו הוראת שעה היתה או משום שעת השמד נשנית" .

אופן פעולת הקניין
רש"י (ד"ה קונות לו) כתב: "קונות לו – אם יש סביבותיו דבר הפקר, אין אחר רשאי לתופסו". דייק מכך הבית אהרון שתקנת חכמים לא הייתה שהנמצא בד' אמות של החפץ יקנהו אלא שאחרים לא יהיו רשאים לתפוס, שהרי זהו הנצרך כדי שלא יבואו למריבה. ומסתפק הבית אהרון אם בעקבות כך ממילא גם נעשה החפץ שלו, הואיל ואף אחד אחר לא רשאי לקחתו 3 , או שעדיין זקוק הוא לקניין נוסף כדי לזכות בחפץ. על פי זה מתרץ את קושיית התוס' (ד"ה ארבע אמות) למה גנב לא קונה בד' אמות, שהרי לדרך זו ודאי לא שייך שיתקנו שהנגנב לא יהיה רשאי לתפוס בחזרה מגונבו הואיל ונמצא בד' אמותיו.
הרמב"ן בגיטין (עח ע"א) כותב שהתקנה מועילה בגיטין על ידי שהפקיעו חכמים את קידושיו, ולכך יש להם סמכות הואיל וכל המקדש על דעת חכמים הוא מקדש. לעומת זאת הר"ן (גיטין מ ע"ב בדפי הרי"ף) מבאר שהתקנה מועילה משום שהפקר בית דין הפקר.
האבני מילואים (סי' ל ס"ק ה) מסביר שהר"ן סבר, בשונה משיטת רבנו ירוחם (הובאה בבית יוסף סי' כח), שמשום הפקר בית דין קניין דרבנן מועיל אף לדאורייתא ולכן היא מגורשת מהתורה, וכן בקידושין בקניין ארבע אמות היא מקודשת מהתורה. אך מקשה על דעת הרמב"ן שלכאורה סבר שקניין מדרבנן לא מועיל לדאורייתא ולכן נאלץ לתת טעם אחר וכתב שהגירושין מועילים מהתורה משום אפקעינהו, ואם כן כיצד יבאר הרמב"ן לגבי קידושין, הרי בכך לא שייך אפקעינהו ואם כן מדוע מועילים הקידושין מהתורה.
ומתרץ שהרמב"ן גם כן סבר כר"ן שקניין מדרבנן מועיל מדאורייתא ולפיכך תופסים הקידושין מהתורה, אך בגט לא מועיל משום ששם לא מספיק קניין (שלא כשיטת רש"י שגם קניין אגב מועיל) אלא צריך שגם יהיה בידה. ומבאר שהרמב"ן והר"ן נחלקו באופן פעולת קניין ד' אמות. לדעת הר"ן תיקנו שגוף הקרקע ייקנה לו ומתוך כך קונה את החפץ שבו בקניין חצר, ולכן נחשב בידה ומועיל גם בגיטין, אולם לדעת הרמב"ן תיקנו רק שגוף החפץ הנמצא בד' האמות ייקנה לו, ולכן בגיטין זה לא מספיק ונזקקו לבסס תקנתם על אפקעינהו.
נראה להטעים את צדדי המחלוקת, שהרמב"ן נקט כדרכו משום שאין סיבה שחכמים יתערבו ויקנו גם את הקרקע ומספיק שיקנו את גוף החפץ, ואילו הר"ן סבר שחכמים לא רצו להמציא ולתקן קניין חדש לגמרי שאין לו שורש בתורה, ולפיכך ביססו הקניין על קניין חצר.
סיוע לדברי הר"ן יש להביא מדברי רב פפא בסוגייתנו (י ע"ב) המבאר שקניין ד' אמות לא מועיל בפאה משום שלא תיקנו ד' אמות בשדה של בעל הבית – "כי זכה ליה רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פיאה למיהוי חצירו לא זכה ליה רחמנא". משמע שקניין חצר פועל על ידי הקנאת החצר ולא רק הקנאת החפץ. לדעת הרמב"ן נצטרך לדחוק ולומר שגם הוא מודה ליסוד שנימקנו בדעת הר"ן, שחכמים לא רצו לתקן קניין חדש לגמרי שאינו מבוסס על קניין מדאורייתא, ולפיכך תיקנו זאת רק במקום שאפשר להחשיב את החצר כאילו היא שלו, אף שבפועל לא מקנים לו אותה. ומכל מקום סבר שלא רצו להקנות לו הקרקע ממש אלא די בכך שיקנו לו את החפץ.
יש להעיר על דברי האבני מילואים, שמדברי הרמב"ן בסוגייתנו משמע שנקט שכן קונה את החצר, ואף כתב מתוך כך שמסתבר שתיקנו גם במכר וממכר, כי הואיל ותיקנו שזו חצרו ממילא קונה בין מציאה בין חפצים הנמכרים לו.
האמרי בינה (קונטרס בדיני הקניינים סי' יד) מבאר שגם לדעת הרמב"ן קונה את הקרקע של ד' האמות, וקניין דרבנן מועיל לדאורייתא ולכן מועיל בקידושין, אלא שכאן הואיל ומועיל לגרשה גם בעל כרחה, לא ניתן להקנות לה את הקרקע בעל כרחה, ולפיכך חייבים לבאר בגירושין שמבוסס על אפקעינהו. האמרי בינה דן בארוכה (בפרט בסי' טו שם) ליישב סתירות בראשונים לגבי השאלה אם קניין דרבנן מועיל לדאורייתא או לא, ומחלק שבמקום שאין בעיה מהותית בקניין אלא שזהו מעשה קניין שאינו קיים בתורה וחכמים חידשוהו הריהו מועיל מדאורייתא, אולם כאשר יש בעיה מהותית בעצם ההקנאה, כגון שרוצה להקנות לקטן שאינו בר קניין מהתורה או שרוצה להקנות בעל כרחו של הקונה, כאן לא מועילה תקנת חכמים מדאורייתא. לפיכך נזקקו אצלנו לבסס תקנתם על אפקעינהו (וכן חילק בדבר אברהם (סי' א ענף ו)).



^ 1.וזו לשונו: "קנין הגט אינו דומה לשאר קניינים דעלמ', דשאר קניינין דעלמא אין אדם יכול להקנות לחברו בעל כרחו, והגט אדם מקנהו לאשתו בעל כרחה, אם כן טעם החצר דרבי לה רחמנא לא בעבור קניין הוא, שהרי היא עציבה בו ואינה חפיצה לקנותו, וחצרה קונה לה ומתגרשת, אלא טעם הדבר הוא מפני שהוא משתמר לדעתה, אם כן בכל מקום שמשתמר לדעתה היא מגורשת מה שאין כן בשאר קניינים דעלמא, ומשום הכי אמר ר' יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר".
^ 2.וכן פסק השו"ע (רמג, כב), והש"ך הביא דעת החולקים.
^ 3.ומביא מקור לחידוש יסוד זה, שמתוך שאחרים אינם רשאים לזכות נחשב הדבר לשלו, מהאמור בדף ח ע"א. הגמרא אומרת שלא ניתן להוכיח מהרישא במשנה שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו כי שם כל אחד טוען שהגביה כולה לבדו. וביאר ברש"י שם שלכן שלישי לא יכול לבוא ולחטוף מהם, אך בשיטמ"ק בשם הרמב"ן הקשה מכל מקום כיצד אומרים יחלוקו הרי כל החלוקה היא רק בגלל שתולים שהגביהו יחד, ותירץ שכיוון שהיא הפקר ושום אדם אחר לא יכול לזכות בה הריהי עומדת לחלוקה בין שניהם, ומשום כך יכול אפילו להישבע כל אחד מהם שיש לו בה ואין לו פחות מחציה (למרות שמצד האמת יתכן שרק אחד קדם והגביה הכל, אלא שמכח המצב הנזכר נחשב של שניהם).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il